הבלוג של אורי הייטנר

חרם האמנים על אריאל נחל כישלון חרוץ. היכל התרבות בעיר נפתח ברוב עם והדר. תיאטרון באר שבע חנך את האולם בהצגה, בהרכב מלא, חף מסרבנות ומסרבנים. תור המבקשים להופיע במקום לא היה מבייש אף מוסד תרבותי אחר בארץ.

כל התיאטראות, ללא כל יוצא מן הכלל, הודיעו שיופיעו באריאל. רוב מוחלט של השחקנים סרבו לסרב ולא הצטרפו לחרם. התנגדותם של מנהלי התיאטראות לחרם חד משמעית – הם הודיעו שלא יכפו על שחקנים להופיע, אך אם שחקן יסרב, ההצגה תמשך, כי היא חייבת להמשך, וימצא לו מחליף.

מכתב המחרימים השני הוא פרי כישלון החרם. בעוד המכתב הראשון תואר כחרם מצפוני, של אנשים שמצפונם אינו מאפשר להם להופיע, המכתב השני היה מכתב מצוקה של מי שנכשלו בהשגת מטרתם – לנוכח מיעוט המצטרפים, הם הוציאו מכתב הסתה להחרים; מכתב שנועד לשחקנים אחרים. גם המכתב הזה צפוי לכישלון. סביר להניח שמי שלא הצטרפו מלכתחילה לחרם, לא ישנו את עמדתם.

בתכנית "בילוי נעים" בגל"ץ (12.11.10) התראיינו בצוותא נועם סמל, מנהל תיאטרון הקאמרי וציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין. שניהם הביעו דעה חד משמעית – אי אפשר להיות יותר חד משמעיים, נגד החרם. הם הבהירו שיופיעו בכל מקום שירצו לראות אותם. הם הבהירו שאינם מחרימים איש בשל דעותיו או מקום מגוריו. הם התייחסו לחרם כאל קוריוז מבוטל – ציפי פינס הביעה תרעומת על ההתעניינות התקשורתית בשטות הזאת, לעומת חוסר ההצלחה בניסיון להביא את ענייני התרבות האמיתיים אל הפריים התקשורתי. נועם סמל דחה בביטול את הודעתו של המחזאי שמוליק הספרי (איש השמאל ה... "לאומי", עאלק) שיפעל באופן משפטי נגד העלאת מחזהו "הבדלה" באריאל. טענתו של הספרי, היא שבחוזה כתוב שהוא יעלה בכל מקום בארץ, ואילו אריאל אינה בשטח הריבוני של המדינה. סמל, שאינו חשוד כאיש "גוש אמונים" או מועצת יש"ע, אמר באופן חד משמעי – אריאל היא בארץ. הוא אף חזר על כך מספר פעמים.

במציאות הזאת, כל מה שנדרש הוא להמשיך ולהסיע את שיירת התרבות הישראלית, ושהנובחים ינבחו. כל מה שנדרש הוא להפעיל את היכל התרבות באריאל ולהביא אליה את מיטב היצירה התרבותית הישראלית, על אפם וחמתם של קומץ צעקנים, גם אם מידי פעם הם היו מנסים לייצר איזו פרובוקציה.

וכאן התערבה בגסות שרת התרבות והספורט לימור לבנת, ואיימה לפגוע בכיס של התיאטראות, או בלשון נקיה – לקבוע קריטריונים חדשים לתקצוב, שייקחו בחשבון את סוגיית הסרבנות. מה קפץ עליה, שהחליטה לנהוג כפיל בחנות חרסינה ולפתוח בלשון איומים? אם בלאו הכי כל התיאטראות הבהירו שלא יתנו ידם לחרם, הרי אין כאן כל עניין הקשור לתקצוב התיאטראות. מדובר באיום סרק, שאינו רלוונטי למציאות. כל מה שיש כאן, הוא מתן פרס למחרימים, והפיכתם מביריונים אנטי תרבותיים, המרימים יד גסה על התרבות הישראלית, לקורבנות "הדורסנות הממשלתית".

במקום נדיבות של מנצחים – למשל, אמירה של השרה שהיא מכבדת את כל האמנים בישראל, שהיא מברכת את הרוב הגדול בתוכם שלא נכנעו לחרם, ושהיא מקווה שהמחרימים יחזרו בהם, היא לא יכלה להתאפק, והפיחה רוח חיים בחרם ובמחרימים, להפוך אותם לקדושים מעונים.

במאמר מוסגר, כמנהל מתנ"ס הגולן לשעבר, אציין שבעיניי יש לשנות את הקריטריונים במשרד התרבות והספורט, ללא כל קשר לסוגיה הזאת, בהגדלת התקציבים לפריפריה, על חשבון מרכז הארץ. ניסיון להנהיג מדיניות כזו עשה מנכ"ל המשרד איתן ברושי, לפני שנים אחדות, והודח עקב כך בידי השר מג'אדלה, שנכנע ללחץ מוסדות התרבות התל-אביביים, שלא אהבו זאת.

אני מזכיר זאת, כדי להבהיר שאיני רואה בקריטריונים הקיימים פרה קדושה, שאין לגעת בה. אולם אני נגד שימוש כוחני בתקציבים, כדרישה של השלטון, בהיותו בעל המאה, להתיישר על פי עמדותיו. היום מדובר בשרה שעמדותיה קרובות לשלי, מחר יהיה מדובר בשר שעמדותיו הפוכות משלי. יש להיזהר מהפוליטיזציה הזאת של התקצוב. אמנם, אין המדובר כאן בהתערבות בעמדות פוליטיות, בתכנים אמנותיים, אלא בצעד אנטי תרבותי חריג כחרם על אוכלוסיה. אולם מאחר ואף תיאטרון אינו שותף לחרם, ולפי האמירות הנחרצות של התיאטראות, אין סכנה שתיאטרון כלשהו יצטרף לחרם, מה שנשאר מהצהרתה של לבנת, הוא הריח הז'דאנוביסטי. 

וכך, בהצהרה טיפשית ומיותרת אחת, השרה הפכה את קערת השיח הציבורי סביב החרם על פיה. המחרימים קיוו שצעדם יפתח שיח של דה-לגיטימציה למפעל ההתיישבות. הם נכשלו בכך – השיח שנוצר היה על הלגיטימיות של החרם. בשיח הזה, רוב שותפיהם לדעה הפוליטית יצאו נגדם. והנה, בעקבות הצהרת השרה, עולם התרבות והאמנות, שהפנה להם עורף, מתייצב לצדם ומיישר קו. כך, במקום שהשיח יעסוק בלגיטימיות של החרם, הוא עוסק בלגיטימיות של האיום בתקציב. השרה נתנה נשק בידי כל מי שמנסים לצייר מציאות של "מתקפה פשיסטית" כביכול, בישראל. כעת הם קיבלו מתנה נפלאה, יכולת להציג את הממשלה כסותמת פיות ומתנכלת לאמנות וכו' וכו'. למה?!

לצד ההצהרה המיותרת והמזיקה הזאת, הודיעה השרה על יוזמה חדשה – פרס ליצירה המבטאת את ערכי הציונות. זהו צעד יפה וחשוב (ובלבד שהפרס ינתן באמת ליצירות הראויות לכך, מבחינת איכותן האמנותית). כך יש לפעול – בדרך של חיוב ולא בדרך שלילה. בדרך של עידוד, ולא בדרך של איומים. שיטת האיומים היא תמונת ראי של שיטת החרמות – החרמות והאיומים לפגוע בכיס הם שני ביטויים של שיח כוחני, פלגני, קיצוני ואנטי תרבותי.

* "חדשות בן עזר", BSH