הבלוג של אורי הייטנר

החוק מעניק לחשוד את זכות השתיקה – הזכות שלא להשיב לשאלות החוקרים, כדי שלא להפליל את עצמו. כאשר מדובר בנבחרי ציבור, זכות זאת בעייתית, אולם ניסיונות לשלול אותה לא התקבלו. וכך, יש בצמרת המערכת הציבורית בישראל אישים, שהתקדמו והצליחו בזכות השתיקה, דוגמת יצחק הרצוג. באופן כללי, איני חסיד של זכות השתיקה – המקשה על חקר האמת. באשר לנבחרי ציבור, שאמורים לתת דוגמה לציבור – חזקה על מי ששותק, שיש לו מה להסתיר. בעיניי, מן הבחינה הציבורית (להבדיל מן הבחינה הפלילית) - איש ציבור שבוחר לשתוק בחקירה הוא אשם, אלא אם הוכחה חפותו. 

דרישה חשובה יותר מאיש ציבור, היא לדבר אל הציבור. לאו דווקא בענייני חשדות – בעיקר בעניינים הציבוריים עליהם הוא מופקד. בתקופת כהונתו של שרון כראש הממשלה, נבנתה סביבו הילה של שתיקה, בחינת מנהיגות = שתיקה. אחרי נתניהו וברק, שפטפטו את עצמם לדעת ושחקו בכך את מעמדם הציבורי, הציבור קנה את הסחורה הזאת. הסחורה הזאת שווקה באופן פופוליסטי – "מנהיג שעושה ולא מדבר". "מעולם לא הצטערתי על מה שלא אמרתי", צוטט המכתם הידוע, כדי להאדיר את המיתוס. אולם על פי אותה גישה, יכול מנהיג לומר "מעולם לא הצטערתי על מה שלא עשיתי". מי שעושה טועה, ומי שמדבר מצטער לעתים על דברים שאמר. אולם כפי שאיננו משחררים את מנהיגינו מחובת המעשה, אל לנו לשחררם גם מחובת האמירה. על המנהיגים לדבר עם הציבור ולתת לו דין וחשבון על תכניותיהם, כוונותיהם, מדיניותם ומעשיהם. הדין וחשבון הזה הוא כלי הכרחי בדמוקרטיה.

אין הדרישה הזאת רק מנבחרי ציבור, אלא ממנהיגי ציבור, גם כאלה שאינם נבחרים. יש לדרוש זאת גם ממנהיגים בלתי פורמאליים – כמו הרב מוטי אילון המתעטף בשתיקה מסתורית ומציג אותה כ"גבורה" ו"גדלות נפש", ויש ציבור הקונה זאת. ובוודאי שיש לדרוש זאת מאדם כמו הרמטכ"ל, הדמות החזקה ביותר במדינת ישראל, אחרי ראש הממשלה.

בשיטת שרון, נבנתה סביב אשכנזי הילת הגולנצ'יק המסתער, הקצין המקצועי שאינו פוליטיקאי ואינו מפטפט לתקשורת, כי הוא עסוק בהגנת המולדת והכנת צה"ל למלחמה ואין לו זמן לפטפוטים וראיונות סרק לתקשורת. ההילה הזאת מעצימה את מעמדו הציבורי ככוכב עולה בשמי הפוליטיקה, בעוד הוא משוחרר מלתת תשובות לציבור על שאלות קשות.

תחת מנהיגותו – מערכת היחסים בצוות המוביל של הצבא מתבררת כשערורייתית. הקשר האישי ההדוק שלו עם יוצר "מסמך גלנט" ועם מדליף המסמך מעורר מבוכה רבה. החיפוי על אל"מ הרפז לאורך זמן, מעורר דאגה.

כאשר מערכת יחסים מכוערת, ובחלקה אף מושחתת – מבוססת על תרבות של שקר, מאפיינת את צמרת צה"ל, מדובר בפגיעה מהותית בביטחון מדינת ישראל. אין לציבור זכות לדעת את העובדות הרלוונטיות? אין זו חובתו של הרמטכ"ל להשיב על השאלות הקשות?

התקשורת המדווחת על הפרשה, מתחלקת לאוהדי אשכנזי ואוהדי ברק. על פי החלוקה הזאת, מתבטאים העיתונאים אודות הפרשה כולה. איני חשוד באהדה כלשהי לברק, ואיני חושב ששר הביטחון פטור מאחריות למה שקורה בצמרת צה"ל. אני גם תומך בביטול חוק הצינון לרמטכ"ל, שבעיניי הוא פסול עקרונית (ובלאו הכי ספק אם הביטול יחול על הרמטכ"ל הנוכחי). עמדתי נובעת אך ורק מחרדתי, כאזרח המדינה, הן לביטחון ישראל והן להיגיינה הציבורית. על הציבור לתבוע ממנהיגיו, ובכלל זה מהרמטכ"ל, את חובת התשובה.

* "על הצפון", "חדשות בן עזר"