הבלוג של אורי הייטנר

מרכז "יובלים" – קורס מובילי קבלות שבת

מפגש שביעי 17.11.10

חלק א'

האזנה לשיר: "שוב לא נלך רחל" ("ראי רחל ראי")

 המפגש עוסק בפרשת השבוע. השיר – לא שיר שבת, שיר הנוגע לפרשה, "וישלח", שבה מסופר על מותה של רחל.

סבב: "הפרשה" שלי - פרשת הבר/בת מצווה שלי או של מישהו מילדיי, או סתם פרשה אהובה. בקצרה – הסיפור האישי או מה מיוחד.

לימוד עם הרב אביה רוזן – מסורת פרשת השבוע וההפטרה

חלק ב'

        פרשת "וישלח"

שלושה פורמטים לעיסוק בפרשת השבוע. התאמה לקהל. קריאת קטעים נבחרים, לימוד דרשה.

הדגמה בפרשת השבוע "וישלח".

1. קריאת קטעים נבחרים

לבחור קטע יפה, מרשים, מעניין מתוך הפרשה.

המאבק במעבר יבוק: [לא לקרוא בפועל – מופיע בלימוד]

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.  ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.  לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

2. לימוד

(1) בראשית לב

ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.  ה וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו  כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם-לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד-עָתָּה.  ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ.  ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר  בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.  ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  ט וַיֹּאמֶר אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.  י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק  יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.  יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ  כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב.  יד וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו.  טו עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.  טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלֹשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה.  יז וַיִּתֵּן בְּיַד-עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.  יח וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר  כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ.  יט וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם-הוּא אַחֲרֵינוּ.  כ וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר  כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ.  כא וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ  כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.  כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל-פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא בַּמַּחֲנֶה. .....

בראשית לג

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.  ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.  ג וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו.  ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. 

מה המאפיין ביותר את יעקב בטקסט? הפחד. האם יש הצדקה לפחדו של יעקב מעשו? הוא מודע לכך שעשו בא עם כוח של 400 איש. עובדה זו מצדיקה את הפחד.

מה עושה יעקב? א. מחלק את העם לשני מחנות. ב. לאחר מכן – מתפלל לקב"ה. ג. שולח מנחה לעשו.

רש"י – דורון, תפילה ומלחמה.

הוא מחלק את המתנות (העדרים) כך שעשו יתקל בהן בהדרגה, עד שיגיע אליו. אפקט פסיכולוגי של ריכוך. המסר של השליחים – "עבדך", "לאדוני, לעשו". מעין מסר שהברכה לא התקיימה – עשו הוא האדון ויעקב העבד. במפגש - יעקב משתחווה שבע פעמים.

****

(2) בראשית רבה פרשה עח סימן ז'

"וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא" (בר' לג, א)

אמר ר' לוי: ארי כעס על הבהמה ועל החיה.

אמרו: מי ילך לפייס אותו?

אמר השועל: אני יודע לו [לספר לארי] 300 משלים ואני אפייס אותו.

אמרו: יהי כן.

הלך מעט ועמד לו.

אמרו לו: מה זה עמדת?

אמר להם: שכחתי מאה משלים.

אמרו לו: יש ברכה במאתיים.

הלך מעט ועמד לו.

אמרו לו: מה זה?

אמר להם: שכחתי עוד מאה.

אמרו לו: יש ברכה במאתיים.

הלך מעט ועמד לו.

אמרו לו: מה זה?

אמר להם: שכחתי את כולם!

אלא כל אחד ואחד יפייס על נפשו!

כך יעקב

ר' יהודה בר' סימון אמר יש בי כוח לסידור תפילה.

ר' לוי אמר יש בי כוח לערוך מלחמה.

כיוון שבא [עשו] "ויחץ את הילדים" וגו' (בר' לג, א)

אמר כל אחד זכותו תעמוד לו.

למה שועל? ערמומיות. מול הכוח הפיסי של האריה. למה הוא התנדב? הכוח שלו הוא עורמתו. הוא האמין בכוחו להשתמש בקסמיו כדי לרכך אותו. ככל שהוא התקרב לאריה, כך הפחד גובר עליו. "שוכח את המשלים". בסוף שכח את הכל.

בהתחלה הוא התרברב. אבל קיבל רגליים קרות ככל שהתקרב למשימה. איך הוא יצא מזה? הציע שכל אחד יפייס בעצמו את האריה.

שונה ממשלי שועלים. הוא לא גבר בערמומיות על האריה, כמקובל, אלא חטף פיק ברכיים.

הנמשל

האריה = עשו. השועל = יעקב. הבהמה והחיה = משפ' יעקב. אנו כבר מכירים את הערמומיות שלו.

לפי ר' יהודה בר' סימון: בהתחלה יעקב אומר שהתפילה תסייע לו, כמו המשלים של השועל.

לפי ר' לוי: הוא אמר בהתחלה שיש לו כוח למלחמה.

אבל כאשר עשו התקרב, יעקב איבד את הכוח האמיתי שהיה לו – התפילה או המלחמה. כמו השועל שאיבד את המשלים.

המשל הזה הוא מדרש לפסוק. "וירא" ["והנה עשו בא"] – על פי הפשט – ראה. על פי המשל – פחד, מהמילה יראה.

הביקורת של חז"ל על יעקב – הוא לא האמין בתפילה שהוא התפלל. איבד את הביטחון העצמי. התפללת – לך עם זה חזק. או לחלופין – לך עד הסוף עם המלחמה.

חלוקת המחנה – הוא מסכן את הילדים. כל אחד לנפשו.

מה מביא את חז"ל לפרש כך את התנהגות יעקב? מדובר בשיח אקטואלי. יעקב – עם ישראל. עשו – רומי. אחרי מרד בר כוכבא. ר' יהודה ור' לוי מייצגים שתי גישות – תפילה ומלחמה. המסר – יש לבחור דרך ולדבוק בה.

ביקורת על יעקב שהוא אינו דבק באמונתו. המסר של חז"ל – עלינו לדבוק באמונתנו.

****

(3) כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ.  כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.  ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.  לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

מי האיש? רמזים ברורים שזה מלאך אלוהים. "שרית עם אלוהים", מתן השם ישראל וכו'. מצד שני – למה מלאך צריך לריב עם יעקב? למה הוא נוקע לו את הרגל? הוא מחליש את יעקב. למה "איש"?

בחלומות הקודמים הוא זיהה מלאכים. עכשיו הוא לא מזהה.

אבל למה הוא פצע אותו? אולי סמל לכך שהכוח האמיתי אינו הכוח הפיסי.

סיפור תמוה. חז"ל מתמודדים עמו באמצעות משלים.

(4) שיר השירים רבא פרשה ג', ה סימן ג

א"ר לוי "וירא" בשכינה "כי לא יכול לו". [משל] לארכיליסטים שהיה מתגושש עם בנו של מלך. תלה עיניו למעלה וראה את אביו המלך עומד על גביו. והרפיש עצמו תחתיו. כך כיוון שראה המלאך השכינה עומדת למעלה מיעקב, הרפיש עצמו תחתיו. הה"ד [הדא הוא דכתיב = זהו שכתוב] "וירא כי לא יכול לו" (בר' לב, כו).

הדמויות: מלך, בן המלך, ארכיליסטים (ראש השודדים). הארכיליסטים = חזק, עבריין, רע. הארכיליסטים רוצה להתגושש עם בן המלך. למה הוא רב איתו? אולי הוא יודע שזה בנו של המלך, והוא עלול להתחזק. מעדיף להיפרע ממנו עכשיו. כאשר ראה את המלך – איבד את כוחו. "הרפיש עצמו".

הנמשל – המלך = הקב"ה. בן המלך = יעקב. הארכיליסטים = המלאך. מלאך רע. על פי מדרש אחר – שרו של עשו. המלאך המגן על עשו. פיזית – הוא חזק ממנו. יחסי כוחות של ארכיליסטים וילד קטן. לפתע הוא רואה את הקב"ה מעליו, והוא מרפה ממנו. יעקב בטוח שהוא ניצח. הוא לא יודע שבעצם המלאך נחלש בשל הקב"ה.

המלאך רצה לפגוע ביעקב, אך הקב"ה הציל אותו מידיו. ההבטחה תקוים.

(5) בראשית רבה פרשה עז סימן ג

[משל] למלך שהיה לו כלב אגריון [פרא] ואריה אימירון [מתורבת] והיה המלך נוטל בנו ומלבבו בארי, שאם יבוא הכלב להזדווג לו, יאמר לו המלך: ארי לא יכול להזדווג לו, ואת יכול לבני? כך אם יבואו האומות להזדווג לישראל יאמר להם הקב"ה: שרכם לא היה יכול לישראל ואתם, כל שכן.

המלך = הקב"ה. בן המלך = יעקב. האריה המאולף = המלאך. כלב הפרא = עשו.

יעקב אינו חזק יותר מן המלאך. אין הוא מנצח בשל כוחו הפיסי. הוא נאבק באריה מאולף, למעשה. כשעשו שומע על המאבק עם המלאך, הוא לא מעז להתמודד עם יעקב.

שרכם = המלאך המייצג את עשו, את העמים. יעקב ניצל רק בשל היותו בנו של הקב"ה.

3. דרשה

בפרשת "וישלח" אנו ממשיכים לעקוב אחרי יעקב. ובפרשה זו, חזרתו לארץ כנען לאחר 20 שנה בפדן ארם, אצל דודו לבן. הפרשה מספרת על חזרתו לארץ ופגישתו הדרמטית עם אחיו עשו. בהמשך מסופר הסיפור הקשה על אונס דינה, בת יעקב, בידי שכם בן חמור, ועל הנקמה האכזרית שעשו שמעון ולוי, בני יעקב – הטבח בשכם. לקראת סוף הפרק יולדת רחל את בנימין ומתה, ויעקב קובר אותה בשדמות בית לחם, בדרך אפרתה, שם מצוי קבר רחל עד עצם היום הזה. וגם יצחק אביו מת, זקן ושבע ימים, ויעקב ועשו קוברים אותו בחלקת הקבר המשפחתית, במערת המכפלה בחברון.

סיפורו של יעקב הוא סיפור מרתק. לפני שבועיים, בפרשת "תולדות", פגשנו את יעקב התכמן והרמאי. את יעקב שפיתה את אחיו התאום, אחיו הבכור עשו, בנזיד עדשים וקנה ממנו את הבכורה. את יעקב שגזל במרמה מאחיו, את ברכת אביו יצחק. לכאורה, השיג יעקב את כל מבוקשו, הן את הבכורה והן את הברכה. הוא נמצא על פסגת העולם, עטור בכל עיטור.

והנה, מן הפסגה הזאת, ירד יעקב באחת לשפל שאין כדוגמתו; הוא נאלץ לגלות מן הארץ, גלמוד, נעזב, נרדף בידי אחיו, רדוף בידי מצפונו, חסר כל – "במקלי עברתי את הירדן", כפי שסיפר לעשו בפגישתם המאוחרת. יעקב, שעוד טרם לידתו הוכתר כממשיך השושלת, כפי שהבטיח האלוהים לרבקה אמו: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בר' כ"ה, כ"ג). רב יעבוד צעיר, כלומר התאום הצעיר יהיה הבן הממשיך.

אולם ליעקב ולאמו אצה הדרך. משחר ילדותו שמע את סיפורה של אמו, אודות הגדולות להם נועד. את ההבטחה הזאת החליט להגשים בכל דרך. כשנאלץ לגלות מן הארץ, חסר כל, למד יעקב את הלקח – בטריקים ושטיקים, בקומבינות ודילים, ניתן אולי להיות פוליטיקאי מצליח או סוחר ממולח, אך אי אפשר להיות מנהיג אומה, בוודאי לא אבי האומה. יעקב למד בדרך הקשה את הלקח, והתחיל הכל מההתחלה.

במשך עשרים שנה בנה את עצמו ואת דמותו מחדש, בעבודה קשה. הוא נאלץ להתמודד עם תכמנותו ורמאותו של לבן, אך עמד בניסיון, ונהג עמו ביושר ובהגינות. הוא הקים משפחה מפוארת. בעשר אצבעותיו יצר משק לתפארת. וכל אותו הזמן שמר על חלומו, להיות ממשיך שושלת אברהם, להמשיך לשאת את הבשורה שלו, לחזור ארצה כנען.

האם עשרים השנים שחלפו מאז השכיחו את זעמו ועלבונו של עשו? יעקב, ששמע שעשו צועד לקראתו בראש מחנה של 400 איש, נערך לאפשרות של מלחמה, וערך את מחנהו לכל אפשרות. וכשנשאר לבדו במעבר יבוק, נאבק עם איש, מן ההמשך אנו מסיקים שהאיש הוא מלאך האלוהים, כל אותו הלילה. וכשעלה השחר בישר לו האיש: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' ל"ב, כ"ט).

מעמד זה היה מעמד ההכתרה. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התכמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

אולם בשינוי השם לא די. מצפונו של יעקב עדין אינו שקט. הוא עוד חייב משהו לאחיו עשו. תיאור פגישתם של האחים, לאחר 20 שנה, הוא תיאור מלודרמטי מרגש. "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צוארו, וישקהו ויבכו" (בר' ל"ג, ד'). מעל כל אות במילה "וישקהו" מופיעה נקודה. חז"ל, שלא חיבבו במיוחד את עשו, בלשון המעטה, טענו שלמעשה לא בנשיקה מדובר אלא בנשיכה, או לפחות בכמיהה לנשיכה. אבל אני מעדיף, במקרה זה, את הפשט. כן, הזמן עשה את שלו, יעקב השתנה והיה לישראל, ועשו השלים עם המציאות. ורק דבר אחד עוד נותר ביניהם – ייסורי המצפון של יעקב על גניבת הברכה. יעקב מתחנן: "אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני" (שם, שם, י'). ומהי אותה מנחה? "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך" (שם, שם, י"א). יעקב מחזיר לעשו את הברכה המגיעה לו בזכות, והכל שב על מקומו בשלום.

אברהם ויצחק, אבותינו, העבירו את השרביט לבן ממשיך אחד. יעקב זכה להנחיל את הדרך לכל בניו. למעשה, במשפחתו של יעקב קם עם ישראל והוא אבי האומה האמיתי. במה דווקא הוא זכה? שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

חלק ג'

1. אירוע "ופניה מאירות"

2. הסבר על קהילת "ניגון הלב" לקראת התצפית על קבלת שבת. תאום הנסיעה – באילו  מכוניות וכו'.

3. שיחה על קבלת שבת מעשית שלהם – חלוקת תפקידים ואחריות.