הבלוג של אורי הייטנר

לימוד בפורום ראשי ארגונים, מכללת תל-חי 28.11.10

תנאי לקיומה של חברה – לכידות סביב ערכים משותפים, סביב דרך משותפת ואתוס מכונן. מדינת ישראל היא יצירת החזון הציוני, וייעודה הוא הגשמת החזון. האם עדיין אנו מלוכדים סביב החזון? אם לא – סוף החברה הישראלית, סופה של מדינת ישראל. סימנים לכאן ולכאן. מי שפועלים במרץ רב לקעקע את היסודות, ומי שבתמימות קונים את הסחורה. דה לגיטימציה קשה מאוד מחוץ, מלווה בדה-לגיטימציה מבפנים. סכנה חמורה אף מהאיום האיראני. הלימוד – טקסטים אודות תחושת הצדק שלנו, שהיא הכרח קיומי. מה ההצדקה? הכותרת – מתוך שיר של אלתרמן.

מחר – כ"ט בנובמבר. הטקסט הראשון – מתאר את ליל כ"ט בנובמבר. רקע – על איזו מדינה דובר. ובכל זאת – קיבלנו בשמחה. ליל ריקודים בכל רחבי הארץ. למחרת – התנפלות הערבית על היישוב, במטרה להשמידו.

(1) "ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי... אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה".

                    עמוס עוז, מתוך: "סיפור על אהבה וחושך".

ש. מה המסר של עמוס עוז? מה הצידוק למדינה? האם די בכך? האם הקושאן שלנו הוא השואה, האנטישמיות?

הציונות הקטסטרופאלית. גישת עמוס עוז על שני הטובעים במלחמת העצמאות. תשובת עוז לסטודנטית גרמניה – "כיוון שלא הייתם יעילים מספיק" וכו' ("למרגלות הר געש"). האם זה מספיק? האם ועד כמה השואה הייתה הגורם עמו התנועה הציונית שכנעה את העולם? נערים החוזרים מהמסעות בפולין – סוף סוף מבינים... האם זה הסיפור הלאומי העיקרי שלנו?

מגילת העצמאות – "זכותנו הטבעית וההיסטורית". מה הכוונה? מהי הזכות הטבעית ומהי ההיסטורית?

עיון בטקסט מגילת העצמאות (2). חלקה הראשון – אפולוגטי. מה הטיעונים במגילה?

(3) בנאומו לפני ו' החקירה של האו"ם, בשנת 1947, אמר דוד בן גוריון:

"לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה "מייפלאואר". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה? ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

והנה , לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. 

ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן; באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. 

והם מסיימים בשני מאמרים: השתה עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים". 

דוד בן גוריון – עדות בפני ו' החקירה של האו"ם 1947

(4) "זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי,  והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם א"י ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו... ואני רוצה לבאר מדוע דווקא בא"י. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על א"י מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה – ראשית: א"י היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים – בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם – אני מדגיש 'עם' ולא סתם 'אוכלוסים' או 'חלק של עם' – הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי א"י בלי הבדל הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר – זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן... אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת".

נאום ב"ג בפני ו' פיל, 1937

חיים ויצמן, כימאי ידוע, איש התנועה הציונית ונשיאה הראשון של מדינת  ישראל, התבקש לענות לשאלה שנשאל בבריטניה כמה שנים לפני הצהרת בלפור. חבר בית הלורדים הבריטי שאל אותו, "מדוע אתם היהודים מתעקשים על  פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים  להתיישב בנוחות רבה יותר?" ויצמן ענה: "זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30  קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך".

מה ההבדל בין הנימוק של אבא של עמוס עוז, לנימוקים של ב"ג וויצמן? איזה מהם שכנע את העולם? איזה מהם מגייס יותר את עצמנו? איזה מהם נשמע היום על ידי מנהיגי ישראל? ביטחון / זכות.

אחד משיריו האחרונים של אלתרמן, אולי האחרון, התגלה לאחר מותו. בעיניי – נבואה, חזה את המתקפה הפוסט / אנטי ציונית ואת מתקפת הדה-לגיטימציה.

(5) אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

אתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.

ואמר: לא אטול כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: הכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

חוורו שמים מאימה

בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

* לסיום – דברים שכתב ברל כצנלסון ביוני 1937, בהקדמה לספר מאורעות תרצ"ו. יצא נגד היהודים שאינם מגלים סולידריות לאומית, החושבים שהם מצילים את נפשם כאשר הם מנערים חוצנם מהמאבק הקולקטיבי של עמם.

(6) מלחמה לנו בשכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. לא גמול בה על היסורים, לא מרוק עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת מנוסה – לשווא. רבות לאין ספור צורותיה של השכחה היהודית: קהות סתם וחריפות מוחין המביאה לידי קהות הנפש; בערות סתם ובערות "נאורה"; חמדנות, טפסנות בסולם "ההצלחה" הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים. רדיפת הרגע, הסחת הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות הגורל.

בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באוניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו, הנותנים שכר אוניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלנו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו.

יש רגעים בהם נצרפת אומה. בהם נבחנת תנועה. בהם יחושל אדם. בהם היסטוריה מתחוללת. "היום הזה נהיית לעם". אין רגעים אלה באים באמון חוגג ובתהלוכות ניצחון. קשים ומרים הם. והמתאווים להם – אינם יודעים מה מתועד להם. בבואם הם אחרים לגמרי מכפי שההזיה המתקתקה רואה אותם במיטב תיאוריה. אך משהם באים - בייסורים, בפורענויות, באבדות, בתבוסות – הרי הם מעמידים במבחן את הנבואה והחכמה, את המעשה ואת האופי. ואוי לו לדור המכזיב ברגעים כאלה.

... אין חיי אדם ראויים לשמם, אלא אם כן האדם החי אותם נותן אותם אל לבו, מבקש לדעת אותם, להשיג את שחרם, ואוצר את תמצית חווייתו באוצר זכרונו. פורענויות אורבות לנו על כל מדרך, אסונות אופפים אותנו מלבר ומלגו. הייסורים הבאים עלינו, שלא ביקשנום ולא צפינו אותם מראש, ויש ובבואם הם נעשים לנו "מובנים", נראים לנו כתחנת עליה והתגברות, כדרך לעבור גאולים.

... דור המצור והביצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף  טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. כאשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוה. לא תל-חי אחד קיימנו, אלא כל הארץ הייתה לנו תל-חי, תלים חיים.

ברל כצנלסון, עדות לדור – הקדמה לספר "מאורעות תרצ"ו", יוני 1937.

חש במחויבות לשם תל-חי, כמותג וכסמל למהות הציונית, למשמעות חיינו כאן. האם אנו משכילים להנחיל את המחויבות הזאת לסטודנטים שאנו מחנכים?