הבלוג של אורי הייטנר

בין הכותרות הרועשות על הדלפות אתר ויקיליקס לכותרות העסיסיות על פרשת בר לב, איכשהו נעלם סיפור, שמחייב את התקשורת הישראלית לחשבון נפש. סיפור שאין בו סלבריטאים, אין בו שמות שהציבור יזכור בעוד שבוע (וספק אם הוא זוכר אותם כעת); סיפור הנוגע לאותם האנשים "המגולגלים בתוך נייר עיתון" – הטרגדיה של משפחת כיוף מעוספיה.

במשך ערב, לילה ובוקר, בראש החדשות עמד סיפור מזעזע על האב, נאיף, שרצח את אשתו רימה ובתם התינוקת, בת השנתיים, קרין, והתאבד. אולי המילה "לכאורה" הגיחה פה ושם. ביומני הבוקר כבר היו כתבות מוכנות, שסיפרו איך לפני מספר חודשים האב סילק את אשתו ובתו מן הרכב, על מצבו הכלכלי הקשה שהביא אותו לידי יאוש, וכבר התגלה פרופיל קלאסי של אדם מועד לרצוח את משפחתו ולהתאבד. ראש מועצת עוספיה נאלץ להתגונן בראיונות רדיופוניים ולהסביר שהתופעות הללו סותרות את התרבות שלנו.

מן הסתם, למגזיני הצהרים כבר הוכנו הכתבות על "הכתובת הייתה על הקיר" ועל "איפה היו רשויות הרווחה" (אותו שק חבטות פופולארי – נושא שראוי להקדיש לו מאמר בפני עצמו) ו... ואת אותן כתבות החליפה ידיעה קצרה ולאקונית, שבעצם אין כל חשד לפלילים, שהתיק נסגר, ושבני המשפחה נפטרו כתוצאה מפליטת גז מהגנרטור המשפחתי. זהו, אין עוד עניין לציבור, והנושא גווע.

והתקשורת לא עצרה לרגע לשאול את עצמה – מה בעצם קרה כאן? מה היא עוללה במשך אותה חצי יממה שבה היא פמפמה את סיפור הרצח וההתאבדות שלא היו ולא נבראו? מדוע כל כך נחפזה להאשים? מדוע הייתה חרוצה כל כך להכין פרופיל מושלם המתאים לסיפור שלה?

בזירת המוות לא היו סימני אלימות – לא אקדח ולא פגיעות מנשק חם, לא סכין ולא סימני דקירות, לא סימני חניקה. לא היה כאן שום דבר שיכול להצביע על רצח והתאבדות. אין זה שולל לחלוטין את אפשרות הרצח וההתאבדות, אך למה לא להשתמש במשפט כמו – המשטרה חוקרת את כל הכיוונים האפשריים?

למה לא? כי אם אני אדווח דיווח משעמם כזה, שעה שהמתחרים שלי יצאו בסיפור סקסי ורועש על רצח והתאבדות, אפסיד בתחרות הרייטינג. וכך, כבודו ושמו הטוב של אדם שנספה יחד עם משפחתו באסון נורא, חוללו ונרמסו והועלו קורבן על מזבח הרייטניג.

המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים, אמרו חז"ל. שמו הטוב וכבודו של אדם חשובים לו כחייו. במידה מסוימת הם חשובים אפילו יותר מחייו, שכן הם קיימים, לעתים מתעצמים, גם אחרי מותו. שמו הטוב של אדם, הוא לעתים הירושה העיקרית שהוא מותיר למשפחתו וליקיריו. לא מעט אנשים איבדו עצמם לדעת, בשל פגיעה קשה בכבודם ובשמם הטוב. והנה, בכזאת קלות מרשה לעצמה התקשורת לפגוע ברגשות בני המשפחה, בשעתם הקשה ביותר, כאשר מתיהם מוטלים לפניהם באסון כבד כל כך – בהטילה אשמה כבדה כל כך על האב.

ולאחר שהתגלתה האמת – שום הכאה על חטא, שום חשבון נפש, שום התנצלות. פשוט, הסיפור הפך לידיעה משעממת שיש לעבור עליה לסדר היום ולהמשיך הלאה.

התקשורת ביצעה רצח אופי לאדם שנספה באסון – ועמו אשתו ובתו. הרצח היחיד שהיה בסיפור הזה, הוא הרצח שלאחר המוות. הרצח התקשורתי.

* BSH