הבלוג של אורי הייטנר

בילדותי, עשרה בטבת היה יום משמעותי – ציינו אותו בגן, בביה"ס. לא, לא התאבלנו ולא צמנו. העובדה שיהודים רבים צמים ביום זה לא הייתה ידועה לנו. לא ידענו גם שזה יום הקדיש הכללי לנספי השואה. ביום זה חגגנו יום הולדת – יום הולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. או בקיצור – יום ביאליק.

יום השנה למותו של ביאליק, כ"א בתמוז, הוא בחופשת הקיץ ולכן התאריך שנקבע לזכרו הוא עשרה בטבת. טוב וראוי שהתרבות הישראלית תקדיש יום למשורר ושירתו. מצד שני, האם נכון וראוי שבאותו יום חלק מהציבור הישראלי יהיה בצום ואבל וחלק אחר, לפחות הילדים של החלק האחר, יחגגו יום הולדת? בעיה. היום, לכאורה, "נפתרה הבעיה" – כמעט ואין עוד ציון לעשרה בטבת, כיום ביאליק... מצד שני, כתוצאה מכך – המושג "עשרה בטבת" כלל אינו מוכר.

דומני, שבלוח השנה העברי – מועדי ארבעת הצומות הם המועדים המבטאים יותר מכל את היפרדות הערוצים בחברה ובתרבות היהודית ישראלית. תשעה באב אולי מוכר ומצוין, בעיקר בשנים האחרונות, ויתכן שאלמלא היה בחופשת הקיץ היה חוזר להיות משמעותי ומרכזי בעבור כל החברה הישראלית. אולם שלושת הצומות האחרים – מחוקים לחלוטין מלוח השנה הישראלי.

טוב, אז מה? מה הבעיה בכך? מה רע בכך?

לוח השנה הוא שפה, הוא תרבות. כאשר חלקים שונים באותה חברה חיים בלוח שנה שונה – אנו בבעיה. העובדה שחגי ישראל משותפים לכולנו, גם אם איננו מציינים אותם באותה דרך, היא חישוק מרכזי בהבטחת היותנו עם. ככל שהלוח משותף יותר – הוא מבטא אחדות תרבותית ולאומית גדולה יותר. ככל שהוא משותף פחות – הוא מבטא פחיתות של האחדות התרבותית. השאלה היא האם ניתן תמיד, בכל מקרה ובכל מועד, לגשר על הפער הזה? האם ניתן לצקת תוכן רלוונטי לכל מועד, כדי שתהיה לו משמעות בעבור כל חלקי הציבור?

לפני כ-2,500 שנה חרב בית המקדש הראשון, חרבה העצמאות הישראלית, חרבה שושלת מלכות בית דוד, עם ישראל הוגלה לבבל. ארבעה צומות נקבעו לזכר האירוע ולציון האירועים הקשורים אליו: עשרה בטבת - יום תחילת המצור על ירושלים, י"ז בתמוז – יום פריצת חומות העיר, ט' באב – יום החורבן וג' בתשרי – צום גדליהו, המציין את רצח גדליהו בן אחיקם, המושל על שארית הפליטה, שהירצחו נחשב למסמר האחרון בארון החורבן.

האם היום, אחרי כמעט 2,500 שנים, כאשר יש לנו מדינה עצמאית בארצנו וירושלים בירתה, יש עוד מקום לצומות הללו? באשר לט' באב – מועד זה מקובל כיום המציין את האסונות והחורבנות הרבים בתולדות עם ישראל. גם חורבן בית שני, שמשמעותו האסונית בתולדות העם היהודי גדולה יותר מחורבן בית ראשון, מיוחס למועד זה ועוד צרות ואסונות רבים לאורך ההיסטוריה. ט' באב הוא סמל לזיכרון ההיסטורי, שהוא אחד מסודות הקיום וההישרדות של העם היהודי לאורך הדורות, כנגד כל הסיכויים, כנגד המהלך הנורמאלי של ההיסטוריה האנושית, בניגוד לכל עם אחר. הזיכרון הזה, הוא התשתית שעליו צמחה וקמה הציונות (בשילוב של מרד והמשכיות). במאמר "חורבן ותלישות" ("דבר", 1934) כתב ברל כצנלסון על ט' באב: "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'". לאחר כמה דורות של נתק בין הציבור החילוני לט' באב, בשנים האחרונות מועד זה שב ותופס מקום מרכזי יותר ויותר בתרבות הישראלית, כחלק מתהליכי ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. אנו, בגולן, בין החלוצים של מגמה זו, בערב רב משתתפים שאנו מקיימים מידי שנה ערב ט' באב, והשנה נקיימו זו השנה העשירית.

לא כן באשר לשלושת הצומות האחרים. הם – מחוקים לחלוטין מן הלוח. והאמת היא, שככל שחקרתי ושאלתי את חבריי הדתיים, הגעתי למסקנה שהצמים במועדים אלה אינם חשים תחושת אבל והזדהות כפי שהם חשים בתשעה באב, אלא הם פשוט מקיימים צו הלכתי, מצוות חכמים מלומדה. המשמעות של עובדה זו, היא שללא יציקת תוכן אחר, רלוונטי, הימים הללו יהיו נחלת קבוצה קטנה בעם, וגם בעבורה לא תהיה להם משמעות רבה.

ומה בכך? האם יש להחיות בכוח מועדים שאבד עליהם כלח? הרי תרבות מתחדשת יודעת לא רק להצמיח ענפים חדשים, אלא גם לוותר על גדמים שהתנוונו. הרי מגילת תענית, למשל, מלאה ב-36 מועדים שצוינו בעם ישראל, ימי שמחה שאסור להתענות בהם, ולרובם המכריע אין כל זכר, לגבי רבים מהם - אף המחקר ההיסטורי אינו יודע להסביר מה צוין בהם. יתכן שכך נגזר גם על הימים האלה.

יתכן, ובכל זאת – כאשר מדובר בימים שנשמרו תקופה ארוכה כל כך, וששומרי ההלכה מתענים בהם, נכון למצוא את הדרך לצקת בהם תוכן רלוונטי לציבור כולו.

לראשונה נעשה הדבר בידי הרבנות הראשית לא"י, שבעשרה בטבת תש"ו (1946), מיד לאחר השואה, קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה. בשואה נספו משפחות שלמות רבות, שאין מי שיאמר אחריהן קדיש. רבים הנספים ששמם לא נודע, או כאלה ששמם נודע אך לא מועד מותם ומקום קבורתם. לכן ראתה הרבנות לנכון לקבוע יום אחד בשנה, שיהיה יום הקדיש הכללי לכל הנספים. היטיבה הרבנות להבין, שאין לקבוע "סתם יום", באופן שרירותי. יש לקבוע את הקדיש במועד שיש לו משמעות סמלית. וכך נקבע יום הקדיש לעשרה בטבת.

יום זה היה, למעשה, יום הזיכרון לשואה, עד שחוקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לאחר קום המדינה. קברניטי המדינה הצעירה, רצו להדגיש את מרכזיותו של המרד, ולכן קבעו את יום השואה והגבורה בכ"ז בניסן, בתקופת השנה המקבילה למרד גטו ורשה. הם רצו להדגיש את הזיקה שבין השואה והתקומה, ולכן קבעו אותו שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות. עד היום עשרה בטבת הוא יום הקדיש הכללי, אולם מרגע שנקבע יום השואה הממלכתי, הוא איבד ממרכזיותו והיום הוא שולי למדי בהוויה התרבותית הישראלית (במתנ"ס הגולן, נהגנו לציין בשלוחת חספין את השואה בעשרה בטבת). הוא קיים במידה מסוימת בקרב הציבור הדתי לאומי. הוא אינו קיים כלל בקרב הציבור החילוני.

כאשר נקבע המועד של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היו שקראו לציין את היום בט' באב, יחד עם שאר חורבנות העם היהודי, אך עמדה זו הייתה עמדת מיעוט, בשל הרצון להנציח את השואה הנוראה, הקרובה אלינו כל כך, ביום נפרד, מיוחד. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון הוא שב והעלה את ההצעה והתכוון להפוך את היוזמה לחוק. לבסוף הוא חזר בו, עקב התנגדות חריפה. המתנגדים טענו בצדק שהעוצמה הנוראה של החורבן בשואה מצד אחד, והקרבה שלנו אל האירוע הזה, מצד שני, מחייבים יום נפרד. הם האשימו אותו, שלא בצדק, שמטרתו היא להציל את ט' באב מתהום הנשיה, אחרי שהיה ליום בלתי רלוונטי, וטענו כלפיו טענות אודות "כפיה דתית" וקלריקליזם. לא בצדק, כיוון שמטרתו הייתה הפוכה. הוא חשש שככל שנתרחק מן השואה, ולאחר שדור הניצולים ילך לעולמו, תלך השואה ותשכח. הוא האמין, שהצמדת יום השואה לט' באב, המועד הצרוב כל כך בתודעה ההיסטורית היהודית, היא ערובה לכך שהשואה תזכר, ולצדה – גם תוענק משמעות נוספת לט' באב.

היטיב לנסח את העמדה הזאת חתן פרס ישראל, הרב עדין שטינזלץ, במאמר "משמעות האבל", שפרסם ב"הארץ" ערב ט' באב תשל"ד, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזמן קצר לאחר אירועי הטבח בלוד, במינכן, בקריית שמונה ובמעלות. במאמרו,  יצא שטינזלץ נגד החיבור – "השואה והגבורה", אותה ראה כתסביך של "כצאן לטבח", בושה בקרבנות השואה. הוא הציע לציין את המרד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואת השואה - בתשעה באב. "חורבן הבית נעשה סמל כולל: חורבן בית ישראל, גלות השכינה, צערה של האומה על אובדן בית חייה. והנה בדור האחרון אירע הדבר המקפל בתוכו וממצה את כל המהויות הללו – שואת ישראל באירופה. במשך שש שנים נגלו לעיני כל, ועל גופו של העם היהודי, כל הטרגדיות של החורבן בכל מלואן: ההרג והרצח, חורבן עולמם של היהודים, הריסת כל ביטחונם ושלוותם, העמדתם שוב ושוב בבדידות הנוראה של 'שעיר לעזאזל', מטרה לכל השנאה המפעפעת של עולם שלם. האכזריות התהומית של העולם – והלא אכפתיות שלו. כל המובנים העתיקים וכל הדימויים העתיקים, כל הקינות מכל הדורות, נעשו שוב תיאורים של מציאות חיה, של הייחוד היהודי במלוא כאבו ושל החורבן בכל מלוא משמעותו. וכל אלה קוראים להיות נזכרים שלא להישכח, על כל מלוא כאבם, אם לא בכל ימות השנה הרי לפחות ביום מיועד לכך. וללא ספק אין יום בלוח השנה היהודי שיכול לבטא את כל הדברים הללו כתשעה באב – יום הזיכרון ויום של אבל לאומי שנעשה כיום של אבלות פרטית, במנהגיו, בכל מהותו. למרבית הפליאה, לא נעשו הדברים כך. התדהמה העמוקה מעצם השואה, איבוד הסמכויות המרכזיות בכל גולת ישראל והמאורעות שהיו לאחר מכן, לא נתנו לאבלות השואה להגיע לביטוי גמור ושלם ביום שמעצם מהותו מיועד לכך. במקום זאת נקבעו, למעשה, בישראל שני ימי זיכרון, ובדרך אופיינית – יום 'דתי' ויום 'חילוני', אם מותר לומר כך. ... ראוי להציב מצבת זיכרון לגבורה, גבורת ישראל בשואה כבשאר דורות, יש להעמיד את הדגש במקום שראוי לו: בתחושת הכאב, היתמות, העלבון והזיכרון. ועדיין ניתן לתקן את המעוות כדי שישאר תוכנו של היום קיים בעתיד היהודי בתשעה באב. להעביר את יום הזיכרון הדתי, יום הקדיש ליום זה, ולהעביר את הטקסים הרשמיים לזכר השואה ליום זה. ועל ידי כך יקשר זיכרון זה של השואה עם יום האבלות הכלל יהודי, הכל היסטורי, עם תשעה באב. ואותם נצנוצי ראיית הגאולה המצויים ביום זה, יוכלו להאיר יפה יותר גם את שואת ישראל בדור האחרון".

חלפו מאז כמעט 40 שנה. החשש שביטאו בגין ושטינזלץ, שזכר השואה יתעמעם, הוכח כחשש שווא. הנוער היום מחובר לזכר השואה יותר מכפי שהיה הנוער בזמני, בתקופה בה יזמו בגין ושטינזלץ את יוזמותיהם. דומני, שלפחות עוד כמה דורות, יהיה מקום ליום ממלכתי נפרד לזכר השואה. עם זאת, אין זה מן הנמנע, שבסופו של דבר יתמזג יום השואה בט' באב, כדי לשמר את המסר שלו.

באשר לשלושת הצומות האחרים, העניין מורכב יותר. לאחר רצח רבין, עלתה הצעה לציין את יום השנה לרצח בצום גדליה. רעיון זה נדחה על הסף. במתח בין חילונים ודתיים בהקשר של הרצח לא היה לו כל סיכוי, והמשמעות הנוראית של הרצח חייבה הקדשת יום ממלכתי מיוחד. למרבה הצער, יום השנה לרצח רבין הולך ומאבד את מקומו המרכזי בלוח השנה הישראלי, לדעתי – בשל טעויות חמורות ביותר באופי שניתן לו (הניסיון להפכו ליום הזדהות עם דרך פוליטית מסוימת, במקום יום של הוקעה רבתי של רצח פוליטי ושל אלימות פוליטית, יום הדמוקרטיה הישראלית). המשכו של תהליך זה עלול להיות בעייתי ביותר. יתכן, שבמוקדם או במאוחר, נכון יהיה לאחד את שני התאריכים, באמירה חד משמעית הרואה ברצח מנהיג ישראלי בידי קין חורבן ואסון לדורות.

ארגון "במעגלי צדק" – ארגון דתי הפועל למען צדק חברתי, החל לקיים בשנים האחרונות בי"ז בתמוז כנס שנתי רב משתתפים העוסק בסוגיות של צדק חברתי. ההקשר הוא ברור – על פי חז"ל, בית המקדש השני חרב בשל עוולות וחטאים חברתיים, והמסר הוא שחוסנה וקיומה של מדינת ישראל, מותנה בתיקון חברתי. אחד האירועים השנתיים נערך בגולן, לפני שלוש שנים. לאחרונה, "במעגלי צדק" וכן ארגונים נוספים מקיימים אירועים בנושא צדק חברתי גם בעשרה בטבת. כך, למשל, מוביל ארגון "הלל" זו השנה השניה אירוע במכללת תל-חי בעשרה בטבת, שיוקדש השנה לנושא "הון ושלטון". מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, שאני עומד בראשו, ייטול חלק באירוע זה.

אלה ניסיונות ראשוניים, שאני רואה בהם חשיבות רבה. יהיה זה חבל מאוד אם מועדים מרכזיים ובעלי משמעות בזהות היהודית יתנוונו, אולם אי אפשר למנוע את התהליך בלי לצקת בהם תוכן חדש, הרלוונטי לימינו, שיש בו מסר משמעותי לחיינו, כמו הצורך בתיקון עולם, במאבק למען הצדק החברתי והסולידריות הלאומית. אני דוגל בניסיונות החשובים לצקת תוכן חברתי במועדים הללו. אני מקווה ומאמין שהניסיונות הללו יתעצמו ויתפסו מקום מרכזי בחברה הישראלית.

וכאשר נגיע ליום שבו החברה הישראלית תהיה חברת מופת של צדק חברתי – זאת תהיה הגאולה השלמה, שתהפוך את ימי האבל לימי חג ושמחה.

* אתר מרכז "זהות"