הבלוג של אורי הייטנר

בחלקו הראשון של המאמר, נימקתי את החלטתי לתמוך במודל ההתפרנסות החדש, אף שיש בו נסיגה מהאידיאל בו אני מאמין - "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו", בשני נימוקים: א. שמירה על היחד האורטלי, בעידן שאין בו עוד קונסנזוס לשותפות המלאה (קונסנזוס שהוא הכרחי לשותפות שיש בה טעם). ב. העובדה שהשיטה המוצעת אינה הופכת את אורטל לקיבוץ מופרט ומעמדי, אלא מגשימה רמה גבוהה של ערכי שוויון, שיתוף וערבות הדדית.

עם זאת, עולה השאלה – ומי ערב לכך שזה סוף פסוק? ההצעה הזאת, כשלעצמה טובה, אך האין אנו עולים על המדרון החלקלק שיוביל אותנו להפרטה? חבר עמו שוחחתי לאחרונה אמר, שבהצעה הזאת תומכי ההפרטה הכניסו רגל לדלת, ומעכשיו יהיה להם הרבה יותר קל להביא להפרטה.

האמנם כצעקתה? איני יכול לשלול לחלוטין את החשש שקבלת השינוי המוצע עלולה לפתוח את הדלת להפרטה בעתיד. אולם באותה מידה, אי אפשר לשלול את החשש, שהימנעות מקבלת השינוי ודבקות בדרך הנוכחית, לא תגרום לכך. אני דווקא רואה סיכויים רבים, שדווקא קבלת המודל החדש עשויה להקטין את סכנת ההפרטה.

גישת "המדרון החלקלק" מתבססת בעיקר על העובדה שרוב הקיבוצים שהלכו לפתרונות ביניים, מצאו עצמם כעבור מספר שנים – קיבוצים מעמדיים. אבל באותה מידה ניתן להצביע על כך שקיבוצים רבים שלא הלכו לפתרונות ביניים, מצאו עצמם מהר לא פחות כקיבוצים מעמדיים. לכן, במקום לעסוק בספקולציות אודות העתיד, שאיש אינו יודע מה הוא צופן לנו, מוטב לבנות את העתיד, כחלופה ערכית לרוח התקופה הרכושנית, המעמדית, הקפיטליסטית. מוטב היה לבנות חלופה, השומרת על העיקרון של הפרדה בין תרומה לתמורה, בהמשך לתהליכים שעשינו ב-22 השנים האחרונות, מאז תחילת תהליכי השינוי. אבל אין לנו היום קונסנזוס לדרך הזאת. אנו יכולים ליצור קונסנזוס סביב דרך חדשה, שיש בה מימד מסוים של קשר בין תרומה לתמורה, ובכל זאת היא חלופה ערכית לרוח הרעה הנ"ל, ואולי בתור שכזאת יש בה בשורה גדולה וחדשנית.

טענת ה"רגל בדלת" רלוונטית כאשר משתנה תקנון הקיבוץ כך שאין עוד צורך ברוב מיוחד לשינוי נוסף. כך קרה, במקומות ששינו את התקנון באופן שיצר קשר בין תרומה לתמורה, קבעו רף מסויים של קשר, ואחריו בקלות כירסמו את הרף הזה באמצעות רוב רגיל, בחסות התקנון המחודש.

אצלנו הדבר לא יתכן, מאחר ואנו מכניסים את הדרך הייחודית שלנו לתקנון. כלומר, אחרי השינוי – כדי להפריט את הקיבוץ יהיה צורך בשינוי תקנון ברוב מיוחד, בדיוק כפי שזה היום. מכאן, שאין מקום לחשש הזה (וזאת מעבר לעובדה שעל פי ההחלטה המוצעת, במשך ארבע שנים לפחות לא נדון בשינוי המודל, אלא נבנה אותו ונבססו).

ההבדל הזה אינו רק תקנוני, אלא מהותי. ברוב הקיבוצים שהופרטו, התקבל רעיון ההפרטה, ונקבעו שלבי ביניים של אחוזי ההפרטה, כדי לאפשר לציבור לעכל בהדרגה את השינוי ולהתרגל אליו. ואילו אנו לא יוצרים שלב ביניים, אלא דרך חדשה, אחרת. קיבוץ המבוסס – בחזונו ובפרקטיקה שלו, על רמה גבוהה של שיתוף וערבות הדדית, ועל רמה נמוכה ומדודה של פערים כלכליים. את הדרך הזאת יש לבנות ולבסס, ואני מאמין שיש בה בשורה לא רק לאורטל, אלא לתנועה הקיבוצית כולה ולחברה הישראלית בכללה.

הבשורה היא, שיש דרך שלישית ואין הכרח לבחור בין שיתופיות מלאה להפרטה. למרבה הצער, רוח התקופה היא כזאת, שבבחירה כזאת – הרוב הגדול בוחרים בהפרטה. אני מאמין, שאנו מציבים אלטרנטיבה לבחירה הזאת, ובכך תרומתנו הגדולה לחזון השיתוף והשוויון.

****

המודל החדש הוא פרי תהליך ממושך ומורכב של יצירת הסכמה. החלופה ליצירת הסכמה, היא הבאת שתי דרכים להכרעה ביניהן.

היתרון בשיטת ההכרעה, הוא היכולת שלי לנצח בה ולהכתיב לכלל את דרכי.

החיסרון בשיטה זו, היא היכולת של מי שחושבים הפוך ממני לנצח ולהכתיב את דרכם.

יכול להיות שהיום יש לי רוב, ודרך ההכרעה כדאית לי. אבל מחר דעת הקהל עלולה להשתנות ואני עלול למצוא עצמי במיעוט. לא לעולם חוסן.

כך או כך, שיטת ההכרעה היא כוחנית, וראוי להימנע ממנה כל עוד ניתן להגיע להסכמה.

כוחנית? הרי זו מהות הדמוקרטיה.

נכון, אך הדמוקרטיה אינה שיטה מושלמת. יתרונה הגדול הוא שהיא מאפשרת לרוב לקבוע, לעומת הדרכים הנותנות את הכוח למיעוט או לשליט יחיד. אבל אם ניתן להגיע לקונסנזוס שיגרום שביעות רצון מירבית למקסימום השותפים במערכת הדמוקרטית – כך מוטב, וזו גם דרך דמוקרטית יותר.

גם במערכות מדיניות, רצוי להגיע להסכמות בסוגיות של אמונה, אורחות חיים ומבנים חברתיים, אך לעתים אין מנוס מהכרעה. אולם קהילה, בוודאי קהילה שיתופית קטנה כשלנו, אינה מדינה ולא רשות מוניציפלית, אלא היא משפחה מורחבת. במשפחה אין מגיעים להחלטות של רוב ומיעוט, אלא עושים כל מאמץ להגיע להסכמות. יש לעשות כל מאמץ לנהוג כך גם בקהילה. אנו עשינו זאת, בצוות ההסכמות, בתקופה של מתיחות חברתית קשה, בתהליך שהחל מתוך חילוקי דעות עמוקים, והצלחנו ליצור דרך מוסכמת, השומרת במידה רבה על הדרך הקיבוצית, ונותנת ביטוי לדרך המאמינה בכך שעל אדם ליהנות באופן אישי מפרי עמלו ומאפשרת מימוש חלקי של הצורך הזה.

הדרך החדשה מאוזנת, וראוי שנתאחד סביבה.

****

ב-1988, שנת העשור לאורטל, התחלנו ליצור תהליכי שינוי, שהיו מהפכניים בתנועה הקיבוצית. "כולם" אמרו לנו שזה סוף הקיבוץ. אלה שאמרו זאת, כבר מזמן שכחו מה זה קיבוץ. ואילו אנו – לא למרות השינויים, אלא בזכות השינויים, נשארנו קיבוץ שיתופי; יותר שיתופי מ"הקיבוץ הקלאסי".

המהלך הנוכחי שונה, כיוון שיצירת הקשר בין תרומה לתמורה סותרת את הרעיון הקיבוצי, בעוד בתהליכים הקודמים – רוב השינויים מימשו את הרעיון. אולם בדומה לשינויים הקודמים – הוא מבטא את הגמישות, היצירתיות והמקוריות האורטלית, שהיו הערובה לשמירת ערכי הקיבוץ, הרבה יותר מ"שמירת החומות" והפחד מפני כל שינוי.

בזכות הדרך הזאת זכינו לעשרים שנות קיבוץ, כשמסביב הקיבוציות קרסה. אני מאמין שהמודל החדש פותח את הדרך לעוד עשרים שנות קיבוץ, חלופה לקריסה הסובבת. ומה יהיה בעוד עשרים שנה? מי יודע?

****

בתהליכים הקודמים, כתבתי, "רוב" השינויים מימשו את הרעיון הקיבוצי. אך גם בהם התפשרנו. למשל – בתקציבי הוותק. על פי האידיאל הקיבוצי שבו אני מאמין – אין מקום לתקציבי ותק. למעט גודל המשפחה, איני רואה סיבה לתקציב שונה על פי גיל וותק. ואף על פי כן, כמזכיר יזמתי את תקציב הוותק. מדוע עשיתי כן? מאותה סיבה שבעטיה אני תומך היום בקבלת המודל. הבנתי, שבלי מתן מענה לרצון / צורך הזה, נידרדר להפרטה.

בניגוד להצעות אחרות שהיו על הפרק, ההחלטה אליה הובלתי קבעה מרכיב סולידי ומתון של ותק, שלא יגרום לפערים גדולים. אך זה הקטן גדול נהיה – לאחר 12 שנים, פערי הוותק התרחבו ויצרו מצב שבו תקציב הוותיק ביותר, הוא כמעט כפול מתקציב הצעיר ביותר. פער קרוב לפער המקסימלי שהמודל החדש מאפשר - 1:2.5. המודל החדש מאפשר לצעירים בינינו לצמצם את הפער באמצעות התמריץ של מסלול ב'. הנה, במימדים מסוימים המודל החדש דווקא מקדם שוויון ומתקן עיוותים של השיטה הקיימת.

מכל הסיבות שציינתי במאמר זה ובקודמו, אני תומך במודל החדש. כדי להגיע לעמדה הזאת, היה עליי לעבור תהליך אישי לא קל ולא קצר. אל לנו להשלות את עצמנו שהציבור כולו יעבור תהליך אינסטנט של שבועות ספורים. עלינו לנהל תהליך חכם ורגיש, כדי לגבש הסכמה רחבה בקרב כלל הציבור, טרם הצבעה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל