הבלוג של אורי הייטנר

א. נוהל אוטומטי (שראוי לערער עליו)

ערוצי הטלוויזיה והרדיו מסקרים את אסון השריפה במתכונת הגל הפתוח, השמור בד"כ למלחמות ופיגועים. הבעיה במתכונת הזאת, היא שרוב הזמן אין חדשות ואת מקומן תופסת ברברת ("פרשנות") עקרה.

לכאורה, ריבוי הערוצים אמור היה לצמצם את המתכונת הזאת – להציע לצופה אפשרויות נוספות על סיקור האירוע המרכזי. בפועל, ריבוי הערוצים רק העצים את הנוהל. כיצד? במאבק על הרייטינג, כל הערוצים (כלומר שלושת הערוצים הכלליים – 1,2,10) פונים למכנה המשותף הרחב ביותר, ואת המכנה הזה השריפה מרתקת. הפחד מפני הזפזופ יוצר אחידות של גל פתוח בו זמני, שרובו – מיותר. אירוע השריפה דינאמי יחסית לאירועים אחרים, בשל התפשטות האש, המאיימת בזמנים שונים על מקומות שונים והמערכה לבלימתה, להבדיל מפיגוע, שבו שעות השידור הרבות הן אחרי סיום האירוע. ובכל זאת, יש משהו מטריד בשידור האינסופי, המוקדש ברובו לפטפטת סרק.

            ב. תפסו את האשמים

למרבה ההפתעה, עד רגע כתיבת שורות אלו (שבת בצהרים), עדיין לא שמענו שהשריפה היא בגלל דברי הכפירה של ח"כ אמסלם. מה, יכול להיות שהוא אשם רק בבצורת? מצד שני, יתכן שלא שמענו על כך בשל קדושת השבת, ועוד נשמע על כך אחרי ההבדלה.

מה שמפתיע יותר, הוא שעד כה טרם שמענו שהמתנחלים אשמים בשריפה. למשל, שהמדינה לא רכשה מטוסי כיבוי, כי היא מבזבזת את הכסף על ההתנחלויות וכו'. זאת, למרות שכבר ביום שישי התפרסם ב"הארץ" מאמר של יוסי שריד על השריפה, ואפילו הוא התאפק (אני ממהר לכתוב זאת, כיוון שלבטח בעוד שעות ספורות זה כבר לא יהיה רלוונטי).

מה שכן שמענו – רמזים שמדובר בהצתה של בני מיעוטים על רקע לאומני. לא רק רמזים, אלא גם גל שמועות. כבר בערב הראשון של האירוע הופיע סגן השר (!) איוב קרא בטלוויזיה, והציע להטיל עונש מוות למציתים תוך רמזים ברורים שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, על פיגוע ומפגעים.

וקשה להשתחרר מהתחושה המביכה, שדווקא היותו של קרא "בן מיעוטים" (סגן השר הוא דרוזי) גוררת אותו לתגובות פבלוביות של "פטריוטיות יתר", שלאמתו של דבר אין בה שמץ של פטריוטיות אמיתית.

גם אם בדיעבד היה מתברר שאכן היה זה פיגוע, לא היה בכך כדי להצדיק התלהמות מוקדמת של מי שזורק האשמות ללא כל בדיקה. ... והנה, התברר שמדובר ברשלנות של משפחה שלא כיבתה היטב מדורה (אם כי טרם נמסר האם זו במקרה משפחה של מתנחלים / ערבים / חרדים, שניתן לספק באמצעותה את יצרי השנאה).

            ג. רגע לפני הוועדה המשפטית

מיד עם פרוץ הלהבות, החלו הדיבורים על ועדת החקירה המשפטית (ממלכתית או ממשלתית) שהקמתה אינה מוטלת בספק.

בניגוד לסוגיית המשט, למשל, שחקירה משפטית אודותיו חמורה ברמה של פוטש משפטי, כיוון שמדובר בחקירה משפטית של החלטות מדיניות ופוליטיות לגיטימיות, של הממשלה הנבחרת, שאינן שפיטות כלל, מקרה זה אינו חד משמעי. הרי אין מחלוקת ערכית, אידיאולוגית, פוליטית ששריפה זה רע ושתפקיד המדינה למנוע שריפה ואם לא נמנעה  - להשתלט עליה ביעילות ובמהירות מירבית. תפקידה של חקירה, למצוא כשלים, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים.

אין ספק שיש מקום לחקירה, ואף על פי כן איני חושב שהחקירה צריכה להיות משפטית. מדוע? כיוון שהמסורת הציבורית – פוליטית בישראל, מקשרת את הוועדות המשפטיות עם עריפת ראשים. אין עניין במסקנות ובלקחים, אלא בשאלה – מי אחראי, כלומר מי אשם, כלומר מי ישלם בראשו. נמצא אשם ונענש – באנו על סיפוקנו. לא נמצא ואיש לא נדרש לתת את הדין – הייתה זו ועדת טיוח ומריחה. ומה עם הלקחים האופרטיביים והמסקנות? את מי זה מעניין?

התקשורת כבר הצביעה על שר הפנים אלי ישי כמי שצריך להתפטר בגין האירוע. האמת היא, שגם בלי השריפה הייתי שמח לראות אותו מתפטר, מסיבות אחרות לגמרי. אבל הפלת מחדלים מתמשכים של ממשלות, ראשי ממשלות ושרים לאורך שנים על החניך התורן, רק כדי לספק יצרים ולקיים טקס אזרחי – אינה ראויה ולבטח לא תפתור דבר.

ובאשר למשפטיזציה – ראוי לבדוק עד כמה הביורוקרטיה הטופסולוגית, הנהלית, המשפטיסטית המשתקת אחראית לכשלי הביצוע של המערכות השלטוניות.

            ד. סולידריות אנושית

ישראל היא מעצמה הומאניטרית – מעטות המדינות שנרתמות כמו ישראל לעזרת כל מקום מוכה אסון בעולם. והנה, כאשר נדרשנו לסיוע – העולם התגייס לעזרתנו. ראוי לציין לשבח את נתניהו, שבאופן כללי מתפקד היטב בהנהגת ההתמודדות עם האסון, ובאופן ספציפי בכך שהיטיב להבין בזמן שאין מקום למאצ'ואיזם של "אנחנו נתמודד לבד" (מה שהיה גורם לבזבוז זמן יקר ולנזק כבד עוד יותר עד שהיינו נאלצים לפנות לעולם) ומיד גייס בהצלחה את הרכבת האווירית.

טוב להיווכח בהתגייסות העולמית, כולל של מדינות עוינות כמו מצרים, ירדן ואפילו תורכיה של ארדואן. עובדה זו נותנת תקווה שהעולם הוא מקום יותר טוב מכפי שאנו נוטים לחשוב.

* "חדשות בן עזר"