הבלוג של אורי הייטנר

הרצאה ב"לימוד גליל" תשע"א 

1. וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא, וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור: כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחריי. וינס הוא ובניו אל ההרים ויעזבו כל אשר היה להם בעיר.

מקבים א' ב', כג-כח.

ש. מהי מילת המפתח בטקסט? – "קנאים".

אב טיפוס הקנאות – פנחס.

2. א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.  {פ}

במדבר כה, א-ח.

תזה הולכת ומקובלת בשנים האחרונות: חג של קנאות דתית. כפיה דתית. מלחמת אחים נגד המתייוונים. התרבות ההלניסטית – התרבות הבינלאומית של התקופה: אמנות, ספורט, פילוסופיה. המתייוונים – פתיחות למערב. החשמונאים – הסתגרות בפני הקדמה והמערב. 

כהנא נהג לכנות את החילונים מתיוונים. היום, מידי שנה מאמרים וביטויים מצד חילונים, ש"כהנא צדק"... אנחנו מתייוונים.

3. הבודק את עלילות המקבים והחשמונאים ימצא את עצמו מבקש להתרחק מכל זיקה מוסרית אליהם, אם שוחר הומניזם הוא. הכל החל במודיעים (מודיעין), כשמתתיהו – קנאי קיצוני פסוודו-סהרורי – החליט לגרור את העם למרידה בשלטון ההלניסטי ובסימניו, וכל זאת באקט של שיסוף גרונו של מתייוון יהודי, ש"העז" להביע בפומבי את דעתו התיאולוגית. יהודה המקבי, שירש אותו (ולא בלי מניפולציה נגד אחיו הבוגרים), משך אחריו צעירים קנאים, נלהבים, מחפשי אקשן, להילחם בכוחות הצבא ההלניסטי, כשהוא מותיר מאחוריו בשדה הקרב חללים והרבה משפחות שכולות. הוא דחה הצעות שלום הלניסטיות מפני שהכוחנות וריח הדם הקפיצו את האדרנלין שבו ובלבו מין מנטרה קסומה של "לכבוש, לכבוש ולכבוש". הוא התנהג באכזריות כלפי האוכלוסייה ההלניסטית האזרחית וביקש, מטעמים פרגמטיים ואישיים, לכפות עליהם את היהדות או לטרנספר אותם. בקרב האחרון, באלעשה, החליט, במין אקט של התאבדות, לפרוץ לתוך המערך ההלניסטי עם מאות לוחמים, שנפלו עד האחרון שבהם. ... המגמה של הרחבת השטח על ידי מלחמות שתבעו קורבנות, פצועים ונכים, הוצאות כספיות ושוות כסף (עבודות שירות), שחיתויות ועוד, היתה מופנמת עמוק בלב היורשים החשמונאים, שלא התחבטו כלל בנושאי טרנספר, חיסולים (גם כלפי יריביהם היהודים), גיור כפוי, גירוש, התאכזרות בכלל, כשהכל מקודש בשם המסר הדתי והפולחני...

יחיעם שורק, "קנאים צמאי דם", "הארץ" 3.12.02.

שאלות אותן נבחן: א. האם ניתן ונכון לערוך השוואה / זהות בין תקופות היסטוריות ונורמות היסטוריות? (פסח: מכת בכורות / חירות). ב. האם אנו ריבונים לתת תכנים חדשים לחגים ולברור מתוכם? ג. האם ניתן להפריד בין דת ולאום בראיה היסטורית?

ש. מה הערך המרכזי של חנוכה, עליו גדלנו במערכות החינוך? גבורה. ש. מי שמע / מכיר על "יום ניקנור"? מה זה? מתי?

4. ויפלו מאשר עם ניקנור כחמש מאות איש וינוסו אל עיר דוד. ואחר הדברים האלה עלה ניקנור אל הר-ציון ויצאו מן הכוהנים מבית המקדש ומזקני העם לשאול לו לשלום ולהראותו את העולה המקרבת בעד המלך. ויהתל בהם וילעג להם ויטמאם וידבר בגאון. וישבע באפו לאמור: אם לא ימסר יהודה ומחנהו בידי עתה, והיה כאשר אשוב בשלום ושרפתי את הבית הזה ויצא בחרי אף גדול. ויבואו הכוהנים ויעמדו לפני המזבח וההיכל ויבכו ויאמרו. אתה בחרת את הבית הזה למען יקרא שמך עליו להיות בית תפילה ותחינה לעמך. עשה נקמה באיש הזה ובמחנהו. ונפלו בחרב. זכור חרפותיהם ואל תתן להם תקומה. וילך ניקנור מירושלים ויחן בבית חורון ויבוא לקראתו חיל ארם. ויהודה חנה בחדשה בשלושת אלפים איש ויתפלל יהודה ויאמר: כאשר חרפו אשר באו מעם מלך אשור, יצא מלאכך ויך בהם מאה ושמונים וחמישה אלף. כן תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום וידעו הנשארים כי רעה דיבר את מקדשך ושפוט אותו כרשעתו. ויאסרו המנות במלחמה בשלושה עשר לחודש אדר וינגף מחנה ניקנור, ויפול הוא ראשון במלחמה. וכראות מחנהו כי נפל ניקנור, וישליכו את נשקם וינוסו. וירדפו אותם דרך יום אחד מחדשה עד לבוא גזר, ויריעו אחריהם בחצוצרות התרועה. ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויסובו אותם ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב, ולא נשאר בהם עד אחד. ויקחו את השלל ואת הביזה, ואת ראש ניקנור כרתו, ואת ימינו אשר שלח בגאון, ויביאום ויתלום על יד ירושלים. וישמח העם מאוד ויעשו את היום ההוא ליום שמחה גדולה. ויקיימו לעשות שנה שנה את היום הזה בשלושה עשר לאדר. ותשקוט ארץ יהודה ימים מעטים.

מקבים א', ז' לג-נ.

החג לא קיים היום. במועד זה – תענית (אסתר). במסכת תענית – מופיע כמועד שאסור להתענות בו... לעומת זאת, נשאר חנוכה. מה המסר של החג על פי המקורות הראשונים של חז"ל?

5. "מאי חנוכה? שנו רבנן: ימי חנוכה שמונה הם שלא לספוד בהם ושלא להתענות בהם, כשנכנסו עובדי כוכבים להיכל, טימאו את כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

תלמוד בבלי, שבת כא ע"ב

לא הגבורה אלא הנס.

"מעוז צור" – תפילה לישועה ונקמת ה'.

6. הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָֽנוּ מַדְלִיקִין, עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת, שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְמַן הַזֶּה, עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִים. וְכָל שְמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה, הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן, אֶלָּא לִרְאוֹתָן בִּלְבָד, כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵל לִשְמֶךָ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, עַל נִסֶּיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ׃

7. עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה. בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ, וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִיבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

ש. מיהם "הגיבורים"? – היוונים. הנס הוא ניצחון החלשים על הגיבורים. נס אלוהי.

לא הכירו את ספרי מקבים. ספרים חיצוניים. לא שרדו בעברית. עותקים בלטינית בוותיקן.

            חנוכה בהוויה הציונית

8. הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות

שנעשו בידי אנוש- / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון. // אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים / בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים. זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ / וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ / הַצָּמֵא לָאוֹר - / יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ / לָאוֹר וְיָבוֹא! // נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. / לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ, / מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ. // נֵס לֹא קָרָה לָנוּ - / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם - וַיְּהִי אוֹר!

הנס של הלב האמיץ / אהרון זאב

אהרון זאב. מחנך ומשורר (בעיקר משורר ילדים, "פרחי בר"), מראשי זרם העובדים. לימים – קצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל. נכתב בראשית שנות ה-30.

חג מרכזי של כל זרמי הציונות, קודם כל החילוניים. המכבים כסמל. מרד. גבורה. "ספורט". מעטים מול רבים. לקיחת אחריות לאומית. מלחמת שחרור נגד מעצמת על כובשת.

9. ומה רבה התהילה הצפויה ללוחמים המסורים לעניין בכל מאודם! לכן אני מאמין כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים! נחזור שנית על דבר ההקדמה: היהודים הרוצים, תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו – אנו ובמולדתנו שלנו, למות בשלום. העולם משתחרר בשחרורנו, מתעשר בעושרנו ומתגדל מגדולתנו. וכל מה שננסה לחולל שם, ולו רק למען רווחתנו אנו, יפעל בעוצה אדירה ויסב אושר לאנושות כולה.

מדינת היהודים / הרצל

מסר אוניברסלי – כל העולם ישתחרר בשחרורנו.

10. אין ספק, כי גם חג החנוכה הזה, שהוא במידה ידועה ניטשטש בהיסטוריה שלנו ע"י אבדן הספר במקור, גם לו הגיעה עתה שעתו שיודבקו בו מאורעות כבירים וזעזועים שהתחוללו בעמנו. ועלינו להודות למסדר הנשף הזה, שהם קבעו את החג הזה לזכר המפעל הנצחי ביותר בהיסטוריה שלנו, מפני שחג הגאולה של יציאת מצרים כבר תש כוחו בימי הנביאים "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים". כל המאורעות הקשורים בגאולה יתקשרו בחג לאומי זה, ומחמת החג הזה תבוא גאולה לכמה מומנטים היסטוריים שנידונו לגניזה שלמה או לגניזה למחצה. עם תחיית החג הזה תקום לתחיה לפנינו תקוותנו לגאולה, ולא רק לזכר החשמונאים, כי אם גם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו והם ישובו לתחיה יחד עם חג התחיה, חג החנוכה המחודש. תחיה שאין אחריה גלות, יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה אשר בקפלם את הספק תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה,התגעגעו לתחיה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי השקר ישובו להיות משיחי אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם, ובעבודתנו ובקרבנותינו ובאמתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זיכרון גאולתנו. ע"י תחיה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם יתמלאו תוכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז, להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשינו בכל ימי נדודינו. 

ביאליק, "קרן הקיימת וחג המכבים" (דברים שבע"פ כ'ך א' ע' קז-קח).

קטע מנאום באירוע לכבוד תרגום ספר המקבים לעברית. חנוכה כמרד ביהדות הגלותית, הפאסיבית, החרדית.

11. אל תגידו כי איננו / דם אבינו המכבי; / כי שלוש טיפות ממנו / נמזגו בדם לבי. // זו כצבע ים כנרת, / זו כשלג, זאת זהב; / על הדגל, על הסרט, / על הראש ובלבב. // אך יש עוד טיפה, יש אגל / לא הכרנו עד היום. / הוא איננו על הדגל / הוא בלב והוא אדום. // עת יפרוץ אויב מארב – / אז נקומה ונצביא: / חי הנוער, חי החרב, / חי הדם המכבי.

ז'בוטינסקי, "שיר הדגל".

שתי גרסאות ל"אומרים ישנה ארץ". הראשונה – מיואשת. השניה, כעבור מספר חודשים, אופטימית. כיצד באה לידי הביטוי האופטימיות?

12. אומרים: ישנה ארץ, / ארץ שכורת שמש - / איה אותה ארץ, / איפה אותה שמש? // אומרים: ישנה ארץ, עמודיה שבעה, / שבעה כוכבי לכת / צצים על-כל-גבעה. // ארץ – בה יתקיים / כל אשר איש קיווה - / איפה היא הארץ? / איה אותה גבעה? // נכנס כל הנכנס, / פגע באח כהיגמלו, / פורש אליו שלום - / ואור לאיש וחם לו. // איים: אותה ארץ, / כוכבי אותה גבעה? / מי ינחנו דרך, / יגיד לי הנתיבה? // כבר עברנו כמה / מדברות וימים, / כבר הלכנו כמה, / כוחותינו תמים. // כיצד זה תעינו? / טרם הונח לנו? / אותה ארץ שמש, / אותה לא מצאנו. / אולי – כבר איננה? / ודאי ניטל זיווה! / דבר בשבילנו / אדוני לא ציווה-

טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ" (ע' 395)

13. אומרים : ישנה ארץ, / ארץ רוות שמש... / איה אותה ארץ? / איפה אותו שמש? // אומרים ישנה ארץ / עמודיה שבעה, / שבעה כוכבי לכת / צצים על כל גבעה. // ארץ  בה יקוים / כל אשר איש קיווה, / נכנס כל הנכנס – פגע בו עקיבא. // שלום לך, עקיבא! / שלום לך, רבי! / איפה הם הקדושים, / איפה המכבי?" / עונה לו עקיבא, / אומר לו הרבי: / "כל ישראל קדושים, / אתה המכבי!".

טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ" (ע' 431)

התקווה נעוצה בכך שאנו נהיה המכבים של ימינו. לקחת אחריות.

ילדים – חינוך, אינדוקטרינציה. באמצעות השירים.

14. הבה נרימה / נס ואבוקה - / יחד פה נשירה / שיר - החנוכה. // מכבים אנחנו, / דגלנו רם, נכון, / ביוונים נלחמנו / ולנו הניצחון. // פרח אל פרח / זר גדול נשזור, / לראש המנצח, / מכבי גיבור.        

                                                                          לוין קיפניס / הנדל.

על פי קטע מתוך האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל. אנו, ילדי הגן, ניצחנו את היוונים ונגרש גם את הבריטים.

15. ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו, / בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו / לילה ויום סביבונינו יסוב / סופגניות נאכל בם לרוב. // האירו, הדליקו / נרות חנוכה רבים - / על הניסים ועל הנפלאות / אשר חוללו המכבים. // ניצחון המכבים נספר, נזמרה, / על האויבים אז ידם כי גברה / ירושלים שבה לתחיה / עם ישראל עשה תושיה. // ירושלים לנו הבירה / לב ישראל שירו לה שירה.

א.      אברונין.

16. המנורה האחת

נר                                                                                       אור

נרותים                                                                 אורותים

שמונה נרות                                       הרבה אורות

דור

דורותים

דורי דורות

יספרו את קורות הגבורות:

איך גבר החלש ונפל החזק

ששדד וחמס וגזל ועשק

איך נצח הננס וכשל הענק

ותואר המנורה ויהי אור, ויהי אור, ויהי חג

כי

דוד          יהודה        שמעון        מגינים       יוסף         מורדי      החי"ש     צה"ל

                                   הרועה        ההורג       בר כוכבא     אלמונים   איש תל-חי     גטאות     הפלמ"ח     שלנו

                                    הגובר          מתיון        שברומא       בגזרות    גדום ידו     שעמדו      וכובשי כל    מדן

                                  על גלית       שבגד          מרד         ת"ח ות"ת    האחת     ללא חת      משלט     עד אילת

הם שמונת הקנים במנורה האחת 

מרדכי אמיתי

חבר קיבוץ שריד. משורר וסופר, מייסד "משמר לילדים" ועורכו הראשון, עורך הגדת פסח של הקבה"א. כמובן שבשיר זה לא מופיעות מחתרות אצ"ל ולח"י, אך גם הן דבקו באותם מסרים.

17. אנו מברכים על הנסים, בלשון רבים. ולאמתו של דבר אירע בימים ההם נס אחד. קם לוחם עברי. זה היה נס. כי העם עמד על סף האבדון הרוחני וכפשע היה מן הכליה הפיסית. עוד דור של שעבוד והתבוללות והיינו נעלמים בים ההלניזם. אז הופיעה משפחת "הפורשים" החשמונאית, החלה "במעשי טירוף טרוריסטיים", הציתה את אש המרד, הדליקה את אבוקת האמונה, הכריחה את האויב לסגת ופילסה את הדרך להתחדשות רוחנית ומדינית כאחת. ... וכבימים ההם, כן בזמן הזה. גם השתא מברכים ישראל על הנסים. אך לאמתו של דבר אירע נס אחד: קם הלוחם העברי. זה נס – נס גדול. כי הלוחם העברי בדורנו הופיע אחרי שמונים דורות – 80 דורות! – של רדיפות, של השפלה, של שחיטות המוניות. הוא הופיע אחרי טבח מיליונים. הוא הופיע בתוך הייאוש הגדול. הוא התגבר על הפחד הגדול. הוא נלחם ולא נכנע, הוא עלה לגרדום ולא נרתע. הוא הלם ולא נלאה. חודשה הגבורה ואתה חזרה האמונה בהתחדשות המדינית והרוחנית של האומה, שעמדה על סף הכיליון. ... על הנסים?... לא, רבותי, ברכו על הנס הגדול האחד, שאירע בימינו. ברכו על הלוחם העברי שעלה מאפר טבוחים, מקברות אחים, מתהומות ייאוש. ברכו על נס "הפרישה" – הפרישה מכניעה אלי מודיעין. ... מעטים נגד רבים – זוהי תורת הקיום ודרך המלחמה של עמנו מימי המכבים ועד עצם היום הזה – זוהי תורתנו ודרכנו ובה נביא פדות לעם וחרות למולדת.

בגין, "על הנס הגדול", עיתון "חרות" כסלו תש"ח דצמבר 1947 (ההדגשות – במקור)

נהג להבחין בין מצדה למודיעין – להתחבר להצלחה, לניצחון.

18. מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח / הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח / אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר / אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / צופה בי מבקש נפשי // מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח / עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח / אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר / אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / מביט בי מבקש נפשי // מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח / אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח / אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר / אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / אורב לי מבקש נפשי // אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי / אבוי למבקש נפשי.

נעמי שמר / "שבחי מעוז"

המסר הציוני – בניגוד ל"מעוז צור", שכולו תפילה לנס אלוהי, כאן צור ישועתי הוא המעוז, צה"ל, לקיחת האחריות הארצית בידי העם היהודי. ניתן להבין את הצורך במסר הזה דרך שני שירים של ביאליק מראשית המאה העשרים.

19. וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים: / בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים. / וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים / אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים, / נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים". / עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים, / וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים... / מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ, / וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ, / וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט / וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – – – / וְלָמָּה תֵבְךְּ, בֶּן-אָדָם, וְלָמָּה תָלִיט / אֶת-פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס!

ביאליק / "בעיר ההריגה"

ביאליק מצביע על החרפה בכך שנכדי המכבים נטבחים ואינם מתגוננים.

20. לִבְשׁוּ-נָא עֹז! דִּרְכוּ-נָא עֹז! / בִּמְעָרוֹת הַצּוּרִים, חֳרָשִׁים מְצִלִּים, / הִתְלַקְּטָה הַפְּלֵיטָה בִּימֵי חַשְׁמוֹנָאִים, / צִחֲצוּחַ חֲרָבוֹת עִם רִנְנַת הַתְּהִלִּים / כְּאֶחָד הֵשִׁיקוּ דְּמִי יְעָרִים וּסְלָעִים, / וּבְמַחֲבֵא חֳרָשִׁים, בִּמְעָרוֹת אֲפֵלָה, / יְשׁוּעָה גְדוֹלָה גָּמֵלָה. / וַאֲנַחְנוּ דּוֹר דַּכָּא, קְצַר יָד, בְּנֵי עַם-עָנִי, / עַל-לִבּוֹת בָּנֵינוּ נַהַלְמָה-נָּא חוֹצֵץ, / וּדְבַר אֲדֹנָי עַמּוּדֵנוּ הַיְמָנִי, / וְהוּא פַּטִּישֵׁנוּ הַמְפוֹצֵץ! / עוֹד לֹא כָל-כֹּחֵנוּ נָתַנּוּ לָבֹז – / בֵּאלֹהִים לָנוּ עֹז! // לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם! / בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה! / בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ! / מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה – / הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ! / כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה: / אֵין בֹּדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה! / כָּל-פְּלֵיטַת הַטּוֹב, שְׂרִיד הָעֹז וְהָאוֹרָה, / שֶׁהוֹתִיר עוֹד אֵל בִּלְבָבֵנוּ פְּנִימָה, / הָבָה נְלַקֵּט, לַאֲחָדִים נֶאֱגֹרָה, / וְעַל-נֵס בְּיוֹם חֵילֵנוּ נָרִימָה; / וִילֻקְּטוּ אֵלֵינוּ מִקֶּדֶם עַד-יָם / חַיִל גָּדוֹל לְעֶזְרַת הָעָם! // חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר! / אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֱרָמוּ – / לֹא דָעֲכוּ כָל-הַנִּיצוֹצוֹת, לֹא תָמּוּ; / מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחְצֹב לֶהָבָה, / מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה. / עַל-קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ – / עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ. / הוֹי, הָבוּ-נָא יַחְדָּו לָעֲבֹדָה הַגְּדוֹלָה! / נָגֹלָּה-נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף, נָגֹלָּה! / נַחַשְׂפָה-נָּא שִׁכְבוֹת הָאוֹרִים הָרַבִּים! / הוֹי, בְּנֵי הַמַּכַּבִּים! / הַעֲמִידוּ אֶת-עַמְּכֶם, הָקִימוּ הַדּוֹר! / חִשְׂפוּ אוֹר, חִשְׂפוּ אוֹר!

ביאליק / "למתנדבים בעם"

המופת של ביאליק להתנערות לאומית – החשמונאים.

הפרשנות הציונית לחנוכה שונה לחלוטין מזו של חז"ל (ציפיה לנס). האם זאת פרשנות לגיטימית?

הפרשנות הציונית מלחמת שחרור לאומית. בתקופת החשמונאים לא היה הבדל בין שחרור לאומי ודתי. דרך הגלות והציפיה לנס משיחי לא צלחה, מיצתה את עצמה. הציונות נועדה לחזור לאקטיביזם אותו מסמלים המכבים.

            מתייוונות

התפיסה החרדית מציגה את אתוס הגבורה הציוני כפולחן הכוח, מתייוונות. אגודת הספורט "מכבי" – ספורט, תרבות מתייוונית. "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". "כוחי ועוצם ידי".

21. אמר מלכוב כשעשה הפרופסור בוריס שץ את הבצלאל שלו פגע בו חנוכה, חג קדוש זה שהתחילו קוראים לו חג המכבים. הלכו ועשאוהו נשף חשק. העמידו פסל של מתתיהו כהן גדול, כשהוא אוחז חרב בידו לדקור את הפריץ שהקריב חזיר על גבי המזבח שעשו לשם אנטיוכוס הרשע. עשו כל הלילה בהוללות ובזוללות. למחר כתב בן יהודה על עיתונו דברים של חיבה על הנשף, אלא שדעתו לא הייתה נוחה בשל אותו פסל שהעמידו באולם, שהרי מתתיהו זה קנאי לדתו היה, לדתו ולא לארצו, שהרי כל הזמן שפשטו היוונים על ארצנו וגזלו וחמסו ורצחו והרגו והחריבו ערים וכפרים, ישבו לו מתתיהו ובניו במודיעין עירם ולא נקפו אצבע,אלא משהתחילו היוונים לפגוע בדת, כמו שאמור בתפילה, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", קפץ כארי הוא ובניו הגיבורים וכו', וקבעו לכבוד המאורע חג שמונה ימים. ועתה, אומר בן יהודה במאמרו, ועתה אין אני מסופק שבשעה שנתאספנו אמש לכבודו, אילו היו נופחים רוח חיים בפסל, או אילו היה הוא עצמו חי, כלום לא היה דוקר אותנו כולנו כאחד בחרב שבידו, כלום לא היה מעלה אותנו על גבי המזבח.

ש"י עגנון / "תמול שלשום".

המסר של בן יהודה – החשמונאים לחמו לשחרור דתי. אנחנו השתחררנו מהדת, ואנו נלחמים לשחרור לאומי. השחרור הלאומי לא עניין את החשמונאים. גישה חילונית קיצונית. עגנון חרד מהמגמה הזאת. מלכוב בסוף הקטע הזה: "אמר מלכוב לברנר, יוסף חיים אחי, אתה צוחק ואי בוכה.נוטלים ארץ חמדה טובה ועושים אותה מדבר. לא תורה ולא מצות ולא דרך ארץ. ש כאן ילדים בגימנסיה שלהם שאינם יודעים מה זה 'אשרי'. עתיד לעמוד כאן דור שכל חכמתו שידע לומר מה שלום הגברת". נימוסים מערביים, "גימנסיה", חשש מבורות ומתייוונות.

מסיבה, פסלים, אמנות, "בצלאל" – השפעה זרה לתוך התרבות היהודית החדשה. האם זה שלילי?

"מעוז צור" – לחן נוצרי. סביבון – מנהג גרמני. נס גדול היה שם, לקוח ממשחקי המזל הגרמניים: N – נישט, כלום. G – גוט, טוב. H – הלד, חצי. S – שלכט, רע.

יפיפיות יפת באהלי שם. אימוץ היפה והטוב בתרבות העולם לתוך התרבות שלנו, בלי להתבולל ולהתבטל.

22. אין אנו משברים עוד בחמתנו ומתוך חרדה לגורלנו את פסילי יוון היפים, אבל אין אנו כורעים ברך לפניהם, כאחדים מנלהבי ההתחדשות, שכורי יין הילאס המשמח, הנכונים להפוך את המלחמה – כלפי בית חשמונאי המנצח. כי ידענו, לנו עולם משלנו, עולם נשגב ועמוק ועשיר ערכים. פרי רוחנו ומהותנו הפנימית. נתנדפה ונשכחה מלבנו שנאתם של אבותינו לאותו עולם, אבל לא הוא לנו הקרקע ליניקת שרשים, לא הוא המעיין הפלאי המשקה ומפרה את נשמתנו של מדעת.

משה גליקסון / "בימים ההם ובזמן הזה"

גליקסון, עורך "הארץ" הראשון, ממייסדי זרם החינוך הכללי.

23. זמן רב עוד קודם שקמו "הלניסטים" בא"י לבטל את היהדות מפני ההשכלה היוונית, כבר התקרבו היהודים במצרים ליוונים, ודרכי חייהם, לרוחם וחכמתם, ואף על פי כן לא מצינו שנתעוררה בקרבם איזו תנועה חזקה לצד ההתבוללות: אדרבא, הם השתמשו בידיעותיהם היווניות  לגלות על ידן רוחה העצמית של היהדות. להראות יופיה לכל העולם ולהשפיל מפניה גאון חכמת היוונים; כלומר, על ידי החיקוי, שסיבתו הראשונה הייתה התבטלות מפני הכוח הרוחני הנכרי, הצליחו לסגל להם את הכוח הזה ולעבור אז מהתבטלות להתחרות. אלמלי היו אותם ה"זקנים", שתרגמו את התורה ליוונית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה גם את אפלטון לעברית בשביל יהודי ארץ ישראל. כדי לעשות את הכוח הרוחני של היוונים לקניין עמנו בארצו ובלשונו. אז קרוב להאמין, כי גם בא"י הייתה ההתבטלות עוברת להתחרות. ובאופן עוד יותר נעלה ויותר נכבד להתפתחות רוח ישראל העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו "בוגדים מרשיעי ברית", ולא היה לו אולי צורך בחשמונאים ולא בכל אותן התולדות הרוחניות שסבתן הראשונה מונחת בזמן ההוא, ומי יודע אם לא הייתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי.

אחד העם / "חיקוי והתבוללות"

פתוחים לתרבות המערב, אך לא כורעים ברך בפניה.

            טענת – חנוכה ככפיה דתית

24. וישב אנטיוכוס אחרי הכותו את מצרים בשנת מאה וארבעים ושלוש, ויעל על ישראל ועל ירושלים בעם כבד. ויבוא אל המקדש בגאווה ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה. ואת שולחן המערכת ואת הקשוות ואת המזרקות ואת כפות הזהב ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכל. ויקח את הכסף ואת הזהב ואת כלי החמדה ויקח את אוצרות המטמונים אשר מצא. ובקחתו הכל שב לארצו ויעש הרג רב וידבר בגאות רבה. ויהי אבל גדול בישראל בכל מקומותיהם.

מקבים א', פ' א', פס' כ-כה.

הכפיה הדתית הייתה של היוונים. ניתן לאמץ את ערכי החג כמלחמה נגד כפיה דתית, מלחמת החשמונאים נגד כפיית הדת ההלניסטית. מה הייתה תגובה לצעד כזה במסגדי הר הבית?

25. מקץ שנתים ימים שלח המלך את שר המוסים לערי יהודה ויבוא ירושלמיה בחיל כבד. וידבר אליהם דברי שלום במרמה ויאמינו לו ויפול על העיר פתאום ויך בה מכה רבה ויאבד עם רב מישראל. ויקח את שלל העיר וישרפה באש ויהרוס את בתיה ואת חומותיה מסביב. וישבו את הנשים ואת הטף ואת הבהמה בזזו. ויבנו את עיר דוד בחומה גדולה וחזקה ובמגדלים בצורים ותהי להם למצודה. וישכן שם גוי חוטא ואנשי אוון ויתבצרו בה. ויצברו נשק ואוכל ובאספם שלל ירושלים שמו שם ויהיה למוקש גדול. ... ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד. ולעזוב כל איש את חוקותיו ויקבלו כל העמים כדבר המלך. ורבים מישראל רצו בעבודתו ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ. ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים. ולטמא מקדש וקדושים. ולבנות במות והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם בלתי מולים ולשקץ את נפשותם בכל טמא ופיגול. לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות. ככל הדברים האלה כתב מלכותו ויפקד פקידים על כל העם ויצו לערי יהודה להקריב בעיר ועיר. ויתחברו אליהם רבים מן העם כל עוזב את התורה ויעשו רעות בארץ. וישמו את ישראל במחבואים בכל מנוסם.

מקבים א', פ' א', פס' כט-לה, מא-נג.

ניסיון לכפות האחדה דתית ותרבותית על כל האימפריה וביטול בכוח של היהדות. גזר דין מוות למי שמקיים מצוות יהודיות. כפיה דתית – של המכבים, או הם מרדו בכפיה?

26. ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח. ורבים מישראל באו אליהם ומתתיהו ובניו נאספו. ויענו אנשי המלך וידברו על מתתיהו לאמור: ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת ונתמך בבנים ובאחים. עתה קרב ראשון ועשה מצוות המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים, והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות. ויען מתתיהו ויאמר בקול גדול: אם כל העמים אשר בבית מלכות המלך שומעים לו יסורו כל איש מעבודת אבותיו ויבחרו במצוותיו. ואני ובניי ואחיי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין או שמאל. וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה.

מקבים א', פ' ב' פס' טו-כג.

27. אחת ממנטרות השנאה וההסתה שהיו שגורות בפיו של מאיר כהנא הייתה התואר "מתייונים", שאותו נהג להדביק לחילונים. מחוזות האבסורד מפגישים לעתים את הקיצונים מהצדדים השונים. וכך, עמדתו של כהנא נפגשת כמעט מידי חנוכה עם קומץ חילונים קיצוניים, המתנדבים לזהות עצמם עם המתייוונים, כאנשים הפתוחים לתרבות המערב כפי שאלה היו פתוחים לתרבות ההלניסטית, בניגוד לחשמונאים הקנאים החשוכים, שהסתגרו מפני תרבות זרה וכפו את מצוות הדת על החברה היהודית.  ... אלמלא מרדו יהודים בצו ההלניסטי, היהדות הייתה נמחקת והעם היהודי היה נמחק. האין זה מובן מאליו שהיהודים יראו במי שמרדו והבטיחו את המשך קיום העם היהודי דמויות מופת, שראוי לחנך לאורן? מנגד, המתייוונים לא היו אנשים פתוחים לרוח אחרת, שרצו לבטא את דעתם השונה ולכן סבלו, אלא בוגדים ששיתפו פעולה עם צו הכפיה הדתית של אנטיוכוס. שורק לועג לחוסר התבונה המדינית של יהודה המקבי ואנשיו, שמרדו במעצמה הגדולה. יש מקרים שבהם מוצדק מרד גם כשאין לו סיכוי. הדבר נכון במיוחד במקרים שבהם אין למורדים מה להפסיד והסכנה קיומית לעם היהודי, עקב גזירות אנטיוכוס, היא מקרה כזה. ובכל מקרה, כיצד אפשר לומר זאת, כשבמבחן התוצאה – המרד הצליח?

אורי הייטנר, "המתייוונים היו בוגדים" (תגובה ליחיעם שורק), "הארץ" 8.12.02

28. "אנו נושאים לפידים בלילות אפלים" - / בעת האחרונה אני שבה אל השיר הזה / פעם ועוד פעם / ומבקשת לאומרו בלבי, מחדש. // תמיד ידעתי שאמת דיבר השיר, / תמיד אמרתי, ביני לביני / שעל זמנים שעברו הוא מדבר, על אודות אבותיי / החלוצים / שסללו לפניי את הדרך. // אבל עכשיו אני יודעת / שעלינו הוא נכתב, / עכשיו אני רוצה לאומרו מחדש / בלשון הווה, בלשון עכשיו. // עכשיו, היום אנחנו, / נושאים את הלפידים / ולבנו צמא לאור. / כי השבילים אינם זורחים מתחת לרגלינו, / את דרכנו אנחנו עדיין סוללים, / מגששים בערפל העוטה אותה / והנס איננו מצפה מעבר לעיקול. // לעמק אנחנו עדין הולכים, / אל ההר לא פסקנו מלהעפיל, / הסלע עודנו נחצב בידינו, / ולבנינו, דור שלישי ורביעי, אנו מורישים את / הקרדום. // הדרך קשה עד מאוד אמרנו, / הדרך ארכה עד מאוד אמרנו / ולפעמים נדמה שהטעונו השבילים. // אבל אנחנו גם יודעים שהדרך שארכה, / הדרך הנפתלת / עוד תהיה למישור, / היא מוכרחה יום אחד להיות למישור, / כי בקצה הדרך מצפה האור, / עוד יהי אור.

מיריק גרזי (בית השיטה).