הבלוג של אורי הייטנר

יש עתיד לקיבוץ?

יש סיבות רבות וטובות להשיב על השאלה הזאת בשלילה. אפשר למצות אותן בשתי מילים – רוח התקופה.

רוח התקופה היא נגד הרעיון הקיבוצי. הרעיון הקיבוצי הוא שילוב של ציונות וסוציאליזם. רוח התקופה היא נגד סוציאליזם ולא ממש בעד ציונות.

רוח התקופה היא אינדיבידואליזם קיצוני, כל אדם לעצמו, הערצת העושר והעשירים ורדיפת הבצע והחומרנות, הפרטה חסרת מעצורים. רוח התקופה בזה לערכים של צדק חברתי, ערבות הדדית, סולידריות, שותפות ושוויון.

באומרי שרוח התקופה אינה ממש בעד ציונות, אין כוונתי לכך שהציבור מאס בציונות, אלא שקובעי הבון טון – בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפטית מאסו בציונות. אסור לדבר היום על התיישבות יהודית – זה לא "פוליטיקלי קורקט", זה "גזענות", "אפרטהייד", "פשיזם". יישוב המגדיר עצמו כציוני – הוא יישוב גזעני.

רוח התקופה מיוצגת היום בעיתון "הארץ", שבעיניו כל מה שמייצג קולקטיב – קהילה, חברה, לאום, הוא פסול.

הקיבוץ מעולם לא היה דרך הרבים, תמיד אחוז המגשימים בקיבוץ היה נמוך מאוד, אולם הוא ביטא את רוח התקופה. כאשר ערכי הציונות והסוציאליזם שלטו בכיפה, הקיבוצים היו החלוץ לפני המחנה וכך התייחס אליהם המחנה. קשה להיות חלוץ לפני מחנה שבז למה שאתה מייצג.

ולמרות הכל אני אופטימי. מדוע? כיוון שאני מאמין שרוח התקופה היא משב חולף ואילו הערכים הם נצחיים. החתירה לצדק חברתי ולשוויון תמיד תהיה, ואף רוח תקופה לא תחנוק אותה. אני גם מאמין שהאמת הציונית תגבר על כל המרימים עליה את ידם.

אני מאמין בקבוצות הצעירים – תנועות הבוגרים, הקבוצות השיתופיות, הקיבוצים המחנכים. אני מאמין בקיבוצים השיתופיים העומדים איתן מול רוחות ההפרטה. בעבר ראיתי בקשר כלשהו בין תרומה לתמורה את קו פרשת המים שבו קיבוץ הופך בהכרח למעמדי. היום, גם לנוכח תהליכים בקיבוצי, אני מאמין שיש דרכי ביניים ולפחות חלק מהקיבוצים שיתפשרו על העיקרון הזה, לא יעברו לדרך ההפרטה אלא ישמרו על רמה גבוהה של שיתוף, ערבות הדדית ושוויון. שלוש התופעות שתיארתי, הן שמירת לפיד הקיבוץ גם לנוכח רוח התקופה.

איך יראה הקיבוץ העתידי – איני יודע. יתכן שתמצאנה דרכים חדשות להגשים את הערכים הנצחיים של צדק, שוויון ושיתוף, שונים מאלה שידענו, מתאימים יותר למאה ה-21. אך אני אופטימי ומאמין בעתיד הקיבוץ, ובחזרתו להיות החלוץ ההולך לפני המחנה, האוונגרד של החברה הישראלית.

* "ידיעות הקיבוץ"