הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל 11.12.10

לפרשת השבוע, פרשת "ויגש", יש לי יחס מיוחד. זאת פרשת השבוע שלי. כנער בר מצווה "מורעל" במיוחד, למדתי וקראתי – לא רק את ההפטרה, אלא את הפרשה כולה וההפטרה.

פרשת השבוע שלי היא מרכיב משמעותי בזהות שלי. למה? מעצם היותה הפרשה שלי. בתור שכזאת, לא יתכן שלא אמצא בה משמעות להזדהות.

אז מה יש בפרשה? קודם כל סיפור דרמטי ומרתק, אחת הדרמות הגדולות והמרגשות ביותר בתנ"ך – המפגש של יוסף עם אחיו, והתוודעותו אליהם. היום היינו כותבים בקדימונים: הכינו את הממחטות. יוסף, אגב, עושה זאת בגדול: "ויתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה". "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך".

ומעבר לסיפור היפה – לאילו תכנים ומסרים אני מתחבר?

פרשת השבוע היא פרשת הירידה הגדולה מהארץ. יעקב ו"בניו ובני בניו אתו, בנותיו ובנות בניו וכל זרעו", "ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען", "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו, מלבד נשי בני יעקב, כל נפש ששים ושש".

הדבר האחרון שאני יכול להתחבר אליו הוא ירידה מן הארץ. להיפך, אני סולד מהלגיטימציה לירידה, עד כדי כך שכבר לא פוליטיקלי קורקט להשתמש במושג "ירידה": "יש לי שני ילדים, אחד גר בת"א ואחד גר בניו יורק", כאילו מדובר רק במקום מגורים, ואין משמעות ערכית לחיים בארץ או בגולה. אני מאמין שמקומו של יהודי הוא אך ורק בא"י ובוודאי שאני שולל את עזיבת הארץ של יהודי ישראלי שחי בה, כמו משפחת יעקב.

לכאורה, יש להם סיבה מוצדקת – הרעב הכבד. הירידה מן הארץ נועדה לאפשר חיים, וככזאת היא הכרח בל יגונה. ניתן היה, אולי, לקבל זאת, אלמלא הפסוק האחרון בפרשה: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאוד". הם לא ירדו כפליטים עד יעבור זעם, אלא התנחלו ונאחזו במצרים, היאחזות לדורות, עד יציאת מצרים שאף היא נכפתה על צאצאיהם.

תירוץ נוסף המצדיק את הירידה מהארץ וההשתקעות במצרים, הוא שמדובר בתכנית אלוהית, שפורטה בברית בן הבתרים. בעיניי, התירוץ הזה הוא כפירה בעיקר, מאחר ועיקר היהדות הוא חופש הבחירה של האדם. יש תכנית אלוהית? הכל צפוי? יתכן. אבל הרשות נתונה, וכל אדם בן חורין לקבל את ההחלטה הנכונה או השגויה. ומה לעשות, לא נעים אך אבותינו בחרו לרדת מהארץ הקשה שלנו לחיים הטובים במנהטן שעל גדת הנילוס.

לא, איני יכול בשום אופן להזדהות עם סיפור הירידה מן הארץ. אז עם מה כן?

סיפור האיחוד של המשפחה, אחרי הנתק הממושך, והפיוס הכן חרף ההיסטוריה הקשה, מבטא ערך נעלה של אחדות לאומית. אני דוגל בכל לבי ובכל נפשי בערך האחדות הלאומית. אחדות אינה אחידות, אינה מוחקת גוונים ואינה מטייחת מחלוקות. משמעות האחדות היא הזדהות וסולידריות בין כל בני העם, בעלי הגורל המשותף והייעוד המשותף. ואם הייעוד אינו משותף, יש לעמול קשה כדי ליצור אותו. הדבר נכון לגבי עם ישראל, והוא נכון גם לגבי קהילתנו הקטנה, קיבוץ אורטל – יש בינינו מחלוקות ועברנו כמה טראומות חברתיות קשות, וראוי שנעמול קשה כדי לגבש מחדש קהילה אחת בעלת ייעוד משותף.

עם המסר של האחדות הלאומית אני מזדהה מאוד. הבעיה היא, שבפרשת השבוע העם מתאחד בגולה, באמצעות ירידה מן הארץ. הבעיה הזאת נפתרת בהפטרה, שבה אנו קוראים את חזון יחזקאל: "כה אמר אדוני אלוהים: הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם, וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".

בפרשת "ויגש" אנו לומדים על סוגיית המנהיגות באמצעות שני אבות טיפוס מנהיגותיים – יהודה ויוסף. יהודה מתגלה כמנהיג הצומח בעת משבר, מתוך המשבר, ובמנהיגותו נותן לו מענה. יהודה לא היה הבכור ולא היה לו כל מעמד פורמאלי. אולם כאשר יוסף דורש לאסור את בנימין, קם יהודה, מייצג את המשפחה, מדבר עם האיש החזק בעולם כשווה אל שווה, אומר את הדברים הנכונים ולוקח אחריות מלאה על חיי אחיו. בדבריו והתנהגותו הוא פותר את המשבר.

יוסף הוא מנהיג המונע משבר, באמצעות מחשבה ותכנון מראש. בשבע השנים הטובות, הוא נערך לשבע השנים הרעות, ומגיע אליהן מוכן באופן שבו מצרים מכלכלת לא רק את עצמה אלא את המזרח הקדום כולו. את מנהיגותו ומעמדו קונה יוסף בדרך זאת.

מדינת ישראל חוותה משבר קשה בשבוע שעבר – שריפת הענק בכרמל. יש לציין, שראש הממשלה גילה תכונות של יהודה – השכיל לזהות את מהות המשבר ועוצמתו בשלב מוקדם, לקח פיקוד, קיבל את ההחלטות הנכונות שהובילו את המשבר לסיומו.

אולם את ההחלטות היוספיות – כיצד למנוע את המשבר ולהיערך מראש להתמודדות עמו, אולי נקבל כעת, באיחור טראגי של 42 הרוגים, 17,000 פליטים, עשרות אלפי דונאמים של שטחי יער ו-5 מיליון עצים. מה שאנו זקוקים לו היום, הוא מנהיג מסוגו של יוסף, הרואה למרחוק, היודע להיות הן איש החלומות והן איש המעשה והביצוע.