הבלוג של אורי הייטנר

בחברה הישראלית מתחולל בדור האחרון תהליך עומק תרבותי וזהותי משמעותי ביותר, של התחדשות יהודית, התחברות לזהות היהודית, עניין הולך וגובר במסורת ישראל. ציבור הולך וגדל של חילונים מבקש את יהדותו. אין זה ביקוש היהדות כדי "לחזור בתשובה" במובן הפשטני של אימוץ אורח החיים הדתי, אורתודוכסי, אלא הבנה שעם, חברה, קהילה, משפחה ואדם אינם גדלים על מצע מנותק, שתרבות אי אפשר לבנות מן התקרה ומטה ושהמצע התרבותי שלנו הוא היהדות.

הביטוי המוסיקאלי של ההתחדשות היהודית, שהוא המהלך המשמעותי ביותר במוסיקה הישראלית בעשור האחרון, הוא אולי הבולט ביותר במגמה הזאת, בזכות החשיפה התקשורתית שלו, אך ביטוייה של המגמה רבים ומגוונים. אני ממליץ על קריאת ספרו החדש של יאיר שלג, "מעברי ישן ליהודי חדש" – מחקר מעמיק ומרתק שערך מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, המתאר את המהלך כולו.

סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית, היא קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל. בחנוכה תשס"א, לפני עשר שנים בדיוק, זימנה קבוצת חברי קיבוצים ומושבים בעמק יזרעאל, רובם אנשי המדרשה באורנים, את הציבור לקבלת שבת במועדון הוותיקים בנהלל. קבלת השבת אחד לחודש, הייתה לקהילה חיה ותוססת, המתכנסת מידי שבוע לקבלת שבת, המקיימת ריטואלים יהודיים מסורתיים בכל החגים, המקיימת פעילות של תרומה לחברה הישראלית, המקיימת מפגשי לימוד, העורכת טקסי בר מצווה ייחודיים לבניה, המפעילה מתנדבים, פעילים, ועדות ועוד, ברמה שכל קיבוץ בימיו הטובים ביותר יכול היה להתקנא בו. את הקהילה מובילה הנהגה רוחנית – מובילי התפילה: שי זרחי מגניגר, ביני תלמי ממשמר העמק וחן צפוני מנהלל, וסביבה הצוות המרכזי הכולל קבוצה של מנהיגים ופעילים מתנדבים. הקהילה בורכה במנהיגות משמעותית ואיכותית ביותר (לא נבחרת, יש לציין) המובילה אותה מחיל אל חיל.

אנשי המדרשה באורנים שהקימו את הקהילה, עוסקים שנים רבות בהתחדשות יהודית, במובנים רבים. יאיר שלג, בספרו, מציין את שנת 1989 – השנה בה הוקמו המדרשה באורנים ובית המדרש "אלול", כשנת המפנה של רנסנס היהדות בחברה הישראלית (אני הייתי נזהר בהגדרה גורפת כל כך). אולם אף שהמדרשה עסקה לא מעט בעיצוב חגים וטקסי חיים, ושי זרחי עצמו הרבה לעסוק בחיבור בין יהדות למנהיגות חברתית (בבית המדרש "תהודה" למנהיגות חברתית יהודית שייסד), אין ספק שעיקר עיסוקה של המדרשה התמקד בלימוד, בבתי מדרש, בלימוד משותף של חילונים ודתיים ועוד. אותם אנשים חשו שאין די בכך – יהדות אינה רק עיסוק אינטלקטואלי, אלא אורח חיים, הכולל מערכת מצוות, חיי תרבות, ריטואלים וקהילה. המדרשה באורנים לא סיפקה להם את כל אלה, והצמא והרעב הביאו אותם להקמת "ניגון הלב".

הסלוגן של "ניגון הלב" הוא "מסורת וחידוש בעמק". שלוש המילים הללו הן מיצוי מהותה של הקהילה – יש בה חזרה אל המסורת של מקורות ישראל והטקסים היהודיים, חדשנות ויצירת מסורת חדשה, שונה ואחרת מהקהילה הדתית ומהחילוניות כאחד, ויש בה הרבה מניחוחות החציר של העמק. אין זו קהילה של "מרד במרד" – אין היא מבטאת מרד בדור ההורים שמרדו במסורת, אלא היא מחוברת בעבותות של אהבה והמשכיות גם אליהם, באותה גישה שבה היא מחוברת לתרבות היהודית – גישה של מסורת וחידוש.

המהפיכה הגדולה ביותר של קהילת "ניגון הלב" הוא היותה החלוצה בהכנסת מרכיב התפילה לתרבות היהודית המתחדשת, שאינה דתית. בעקבותיה, קמו בעשור הזה עשרות קהילות כאלו, בערים ובהתיישבות הכפרית. המשמעות של המהפיכה הזאת, היא ערעור אחד המיתוסים המכוננים של החברה הישראלית – הדיכוטומיה בין "דתיים" ו"חילונים", שהיא אחת הרעות החולות של החברה הישראלית.

בשבת של חנוכה אמורה הייתה קהילת "ניגון הלב" לחגוג את חג העשור שלה. עקב השריפה בכרמל, נדחה האירוע בשבועות אחדים. חג העשור של הקהילה חורג במשמעותו מגבולות הקהילה – זהו חג לכל שוחרי ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית.

אני חש קשר עמוק לקהילת "ניגון הלב", מימיה הראשונים. הקשר הבסיסי הוא ההיכרות האישית עם מייסדיה, אנשי המדרשה באורנים, לאורך כעשרים שנות עיסוקי בהתחדשות יהודית, ובפרט בשנתיים בהן חבשתי את בית המדרש "ניגון" במדרשה, בימים בהם הוקמה הקהילה. מאחר ואשתי היא בת נהלל, בכל השבתות שאנו מבקרים בבית הוריה, אני משתתף בקבלת השבת של הקהילה. בשנה שעברה ערכתי מחקר אקדמי על הקהילה (שאף זיכה אותי בפרס אפרא גורן).

את המחקר סיימתי במכתב שכתב לקהילה פרופ' אליעזר שבייד, שבעיניי הוא גדול הוגי הדעות היהודיים החי עמנו, לאחר ביקור בקבלת שבת בקהילה: "ההשתתפות בקבלת השבת של קהילתכם החילונית בנהלל הייתה לי חוויה עמוקה מאד. בפעם הראשונה ראיתי קהילה חילונית שאינה יראה לא מאלוהים ולא מסידור התפילה המסורתי ויודעת לבטא את עצמה בצורה יצירתית וספונטאנית מתוך מסורת הדורות. לקהילה כזאת, שבה אוכל לצאת מהבדידות שהרגשתי, ועדיין אני מרגיש, כשאני משתתף בתפילות של שבת ומועדים בקהילות אורתודוקסיות, קונסרבטיביות או רפורמיות, או מן הקור והניכור שהרגשתי בקבלות השבת והחגים שערכתי כשהייתי ה'תרבותניק' של קיבוצי, ייחלתי מנעורי. ראיתי בקהילתכם,  ציבור של יחידים שנהנים מן היחד, שמביעים ביחסם זה לזה ולילדיהם, הרגשת שייכות לכלל ישראל ולרצף דורותיו, שנותנים לכך ביטוי בתפילה היוצאת מן הלב ומרקידה את הגוף, ובטכס שאינו חוצץ בין הספונטאניות לבין הלמדנות, כדרך שיכולים לנהוג  רק אנשים שהפנימו את מורשתם עד כדי הפיכתה ללשון נפשם. תמיד האמנתי שאפשר להגיע למעלה זו עם ציבור 'חילוני' ממש כשם שאפשר להגיע אליה עם צבור דתי, ואתם הוכחתם שהדבר אמנם אפשרי. תהיו ברוכים ותזכו לרוות את הרבים מברכתכם!"

* "ידיעות הקיבוץ"