הבלוג של אורי הייטנר

עמוס שיפריס, "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו", הוצאת יד טבנקין, 688 עמ'

בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים (31.5.74) נסוגה ישראל מן המובלעת הסורית (השטחים שכבשה בעומק סוריה במלחמה), אך גם משני מתחמים בצדו המערבי של "הקו הסגול" (הגבול שלאחר מלחמת ששת הימים) – צומת רפיד וקונייטרה. בנסיגה מקונייטרה, נסוגה ישראל גם מ-400 דונם אדמה חקלאית של מרום גולן.

יש לציין, שהמו"מ על ההסדר נמשך לאורך חודשים ארוכים של מלחמת התשה קשה מאוד. ממשלת ישראל בראשות גולדה, עמדה איתן מול לחצים כבדים והשיגה הישגים גדולים. עמדת הפתיחה של הסורים הייתה נסיגה ישראלית מכל הגולן. מול עמידתה האיתנה של ישראל, התקפלו הסורים אט אט מעוד דרישה ומעוד עמדה. לבסוף הסכימה הממשלה לנסיגה מעבר הקו הסגול, מעיקר מקונייטרה, שלא הייתה לה חשיבות ביטחונית לישראל, אך הייתה לה חשיבות סמלית גדולה בעבור הסורים. אולם הוויתור על שדה חקלאי השייך ליישוב ישראלי היה בעייתי מאוד.

ישראל גלילי, יו"ר ועדת השרים להתיישבות, מי שדחף להתיישבות בגולן, סייע למתיישבים ועמד בקשר אישי וחברי עם רבים מהם, קיבל על עצמו את המשימה הקשה – להיפגש עם חברי מרום גולן הזועמים, שהתכנסו באחד המקלטים ביישוב, ולבשר להם על ההחלטה. החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. גלילי, "בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות", השיב להם בזו הלשון: "אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!" גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו"תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים". גלילי האמין, שוויתורים זעירים כמו באזור קונייטרה בלתי נמנעים, ו"הסטיה הקלה מהקו הסגול כדי להשיג הפרדת כוחות תבסס את האחיזה הישראלית בגולן".

הדרמה הזאת מתוארת בספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו" (ע' 305). איך נכון לפרש את הסיפור הדרמטי? מה עולה ממנו להבנת גישתו של גלילי לגבול, להתיישבות?

אם יפרש זאת פוסט היסטוריון או עסקן בתחפושת היסטוריון, הוא יוכל להציג זאת כהוכחה לכך שהממשלה שהקימה את ההתיישבות בגולן, לא התייחסה להחלטותיה ברצינות, ובעצם הקימה אותם כדי לעקור אותם, לאחר שיסיימו את תפקידם כ"כקלף מיקוח למו"מ" (איני ממציא זאת, יש ספר שלם שזאת התיאוריה שלו). הנה, הוא יוכל לומר, אפילו גלילי לא התחייב שלא תהיה נסיגה ואפילו לא שהיישובים לא יעקרו.

כמובן, שניתוח רציני של האירוע, יוביל למסקנות הפוכות. גלילי היה אמן השילוב בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הוא ידע מה הוא רוצה ולאן הוא חותר, אך הכיר בכך שלא תמיד ניתן ליישם במציאות את האידיאולוגיה בשלמותה ולעתים אין מנוס מפשרות אידיאולוגיות כדי לשמור על העיקר. בעיקרון, הוא נמנע מלקבוע מסמרות קשיחים, לשרטט גבולות חד משמעיים, להצהיר הצהרות גבוהות שאינן ניתנות לשינוי. הוא הבין שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושישראל נמצאת במאבק ביטחוני ומדיני מתמיד על קיומה. במקום קביעות ברורות, הוא העדיף מעשים שייצרו בשטח את המציאות אליה חתר, ושיקשו ככל הניתן על יצירת מציאות לה התנגד. באזורים שבהם הוא ראה קלף למיקוח, בשל הרכבם הדמוגרפי (אוכלוסיה פלשתינאית צפופה) הוא התנגד להתיישבות. לעומת זאת, הוא דחף בכל כוחו להתיישבות באזורים שבהם לא ראה קלף למיקוח, אלא גבול הקבע של ישראל. בין השאר, הוא עמד מאחורי ההתיישבות בגולן בשנים 1967-1977.

כמנהיג ישר והגון, נמנע גלילי מלהבטיח לחברי מרום גולן הבטחות שאין הוא יודע האם יתקיימו. אין הוא יודע מה יהיה המצב המדיני, הביטחוני והפוליטי בעתיד. אין הוא יודע מי תהיה הממשלה בעתיד ומה תהיה מדיניותה. על סמך מה הוא יכול להבטיח הבטחות? אולם דבר אחד הוא ידע – ההתיישבות היא הכלי הציוני העיקרי בקביעת הגבולות, ובכל מאבק מדיני על הגבול הם ימלאו תפקיד מכריע. מי שיקרא את הספר, יבחין שהמילה "אחריות" היא כמעט שם נרדף לגלילי. לכן, אין לראות בדבריו של גלילי לחברי מרום גולן בריחה מאחריות. משמעות אמירתו הייתה, שבתור מיישבי הגולן, תרומתם במאבק המדיני על עיצוב גבול המדינה, כך שהגולן יהיה חלק ממנו, היא הגדולה ביותר. תפקידו כשר בכיר מאוד בממשלה וכיו"ר ועדת השרים להתיישבות, אינו הפרחת הבטחות, אלא הקמת יישובים וחיזוקם. 

גלילי ראה בהתיישבות היהודית בגולן, בבקעת הירדן, בפתחת רפיח, בגוש עציון ובאזור ירושלים, את המשך ההגשמה של החזון הציוני. במאמר שכתב ב"מעריב" ב-22.5.69, בתגובה למאמר של פרופ' יעקב טלמון שיצא נגד מדיניות ההתיישבות שהוביל מעבר לקו הירוק, כתב גלילי ש"החזון הזה אינו בלבד לכונן מחדש את יבנה וחכמיה לחוף הים התיכון למען תצא תורה מציון ומירושלים. האידיאל הציוני הוא שמיליוני יהודים, רובו של עמנו מכל הגלויות, יתקבצו במדינת היהודים לחיים קרקעיים ורוחניים בריאים, ושוב יפכה גם המעיין של תורה, חוכמה וסגולות נאצלות של צדק ומוסר. ... החזון הציוני לא יוכל להתגשם ב'מדינת מישור החוף' המשתרעת מגדרה עד חיפה, וקשורה בפרוזדור לירושלים הבירה" (עמ' -466-467). גלילי האמין בצורך להכין את מדינת ישראל לקליטה של עליה גדולה וחשב שראוי להרחיב את הגבולות לאזורי ספר חדשים, שהאוכלוסיה הפלשתינאית בהם הייתה מעטה, שיספקו למדינת ישראל חגורת ביטחון חיונית.

לאחר מלחמת יום הכיפורים התחזקה אמונתו בחשיבות ההתיישבות. הוא אימץ את תכנית "השידרה הכפולה" של פרופ' אברהם וכמן (שהלך לפני כחודשיים לעולמו). "יישובם של מאות אלפי ישראלים ב'שידרה המזרחית' [רצועת התיישבות מקבילה לשידרה המערבית – מישור החוף, שתשתרע מהחרמון בצפון עד אופירה בדרום א.ה.] על פי תכנית וכמן, הלהיב את גלילי במיוחד על רקע התקופה, לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא ראה בכך אתגר חדש לנוער, בעיקר לנוכח הופעתו של 'גוש אמונים' וניסיונותיו להיאחז בלב השומרון. אידיאל ההתיישבות באזורים שוממים ומרוחקים, שלא על חשבון אוכלוסיה פלשתינאית, קסם לו בשנות השבעים כמו בימי נעוריו ובחרותו בתנועת הנוער העובד, בסוף שנות העשרים" (ע' 308).

לאחר ניצחונו של ג'ימי קרטר בבחירות בארה"ב (נובמ' 1976) הסתמן שינוי במדיניות הפרו ישראלית שאפיינה את הממשלים הדמוקרטיים והרפובליקניים כאחד עד אותה שעה, ובכלל זה ביחס להתיישבות מעבר ל"קו הירוק", אותם הגדיר קרטר, בניגוד לקודמיו, כ"בלתי חוקיים". ממשלת רבין הראשונה נערכה לגיבוש מדיניות ולמתקפת הסברה ודיפלומטיה, שתציג את ההתיישבות בשטחים כגורם בעיצוב גבולות הביטחון של מדינת ישראל. ישראל גלילי, השר המקורב ביותר לרבין בממשלה, ניסח את עמדות ישראל.

המסמך מתאר את החשיבות של ההתיישבות לעיצוב גבולות הביטחון של ישראל, שחייבים להיות שונים מהגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים. ההתיישבות ממוקדת באזורים דלי אוכלוסין. מעניינות במיוחד האמירות הערכיות בנוגע להתיישבות: " – גבולות הביטחון ממלאים, באמצעות יישובים, תפקיד חשוב במניעת מלחמות בעתיד. – ההתיישבות הוא המעשה החלוצי של הדור לקראת ההכרעות על קביעת גבולות העתיד של המדינה. – ההתיישבות תורמת לא רק לעיצוב גבולות ביטחון, אלא גם ליצירת חברה חדשה ויצרנית שמאפשרת לשנות את אורח החיים" (ע' 309).

****

ספרו עב הכרס של שיפריס אינו ביוגרפיה מובהקת, המתארת את חייו של מושא הספר מהולדתו על מותו. אין היא מתארת את סיפור חייו האישי. כחובב ביוגרפיות מושבע, אני מצר על כל ביוגרפיה שאינה מלאה. אני גם חושש, שלאחר שכבר נכתבה על מישהו ביוגרפיה חלקית, חוקרים חדשים לא יזדרזו לשוב לאותו אדם ולכתוב את סיפורו. שיפריס כתב ביוגרפיה פוליטית, מדינית וביטחונית של גלילי. הוא הגדיר זאת בפירוש בתחילת הספר ועל כריכתו, על מנת שלא ליצור ציפיות אחרות מכוונתו. לכן, יש לשפוט את הספר ככזה, על פי מה שהוא ולא על פי מה שאינו מתיימר להיות. כביוגרפיה פוליטית, זהו ספר מצוין.

מה שאהבתי בספר, הוא את היכולת של הכותב להרבות בפרטים ואף בפרטי פרטים, ויחד עם זאת לשמור בצורה יפה על הבנת התמונה הכוללת. הקורא מבין, לא רק בסוף הספר אלא גם בכל שלב בו, את תפיסת העולם הכוללת של גלילי, מה הוא רצה, לאן הוא חתר, ומה הקונטקסט הכללי של הצעדים או האמירות הספציפיות. קורא הספר יכול להבין דרך סיפורו האישי של גלילי, את התמונה הפוליטית והמדינית הכוללת של התקופה בה הוא פעל.

על אף ריבוי הפרטים והציטוטים, הספר כתוב בצורה בהירה וקולחת, ומיטיב לספר את סיפורו המרתק של גלילי, והסיפור המרתק של תקופתו. ומאחר וגלילי עמד לאורך עשרות שנים בלב העשיה המדינית, הביטחונית והפוליטית של היישוב והמדינה, זהו מסמך בעל ערך רב בחקר היישוב והמדינה.

הספר מתאר את תפקידו המרכזי של גלילי במערכות השונות – הקמת תנועת הנוער העובד (כנער עובד, פשוטו כמשמעו) והנהגתה בשנותיה הראשונות, הקמת קיבוץ נען, תפקידו המרכזי לאורך כל השנים בקיבוץ המאוחד ובהנהגתו הפוליטית, מעמדו הבכיר ב"הגנה" ומערכת הביטחון של היישוב עד הקמת המדינה (הוא היה ראש הרמ"א – ראש המטה הארצי של "ההגנה"), את תפקידו הפוליטי המרכזי בתנועת "אחדות העבודה – פועלי ציון" בגלגוליה השונים, כ"סיעה ב'" בתוך מפא"י, כתנועה עצמאית לאחר הפילוג במפא"י, כחלק ממפ"ם ושוב כתנועה עצמאית לאחר הפילוג, כמרכיב ב"מערך הזוגי" בין מפא"י ל"אחדות העבודה" ולאחר מכן באיחוד מפלגת העבודה. גלילי היה אחד הגורמים המרכזיים, אם לא הגורם המרכזי, בתהליכים האלה – בפילוג מפ"ם, ובהקמת המערך ומפלגת העבודה.

על אף תפקידו המכריע ב"הגנה" ובהקמת צה"ל, גולת הכותרת של עשייתו, בעיניי, היא תפקידו בעיצוב דרכה של ישראל בשנים 1967-1977, ובעיקר בתפקידו כיו"ר ועדת השרים להתיישבות לאורך מרבית השנים הללו.

פורמאלית, גלילי היה שר בלי תיק. אולם בניגוד לשרים ללא תיק היום, המנפחים את הממשלה ורובם מונו מתוך אילוץ פוליטי, גלילי היה הדמות המרכזית בממשלות אשכול, גולדה ורבין, בהיותו השר המקורב ביותר לשלושת ראשי הממשלה הללו. בשום אחריות מיניסטריאלית על תיק ביצועי זה או אחר, לא היה יכול גלילי להגיע לעוצמה שהייתה לו. למעשה, הוא היה סגן ראש ממשלה, במובנו האמיתי כמספר 2 (ושוב, להבדיל מריבוי הסגנים והמשנים לראש הממשלה היום, שהינם תארי כבוד, בדרך כלל) אף שלא נשא בתואר זה. חוכמתו הרבה, כושר הניתוח שלו, תמונת עולמו הרחבה, היכולת שלו ללמוד נושא לפרטיו ולגלות בו בקיאות ושליטה מלאה, אופיו הנוח – נאמנות מוחלטת והעדר אמביציה פוליטית מאיימת, כושר הגישור שלו והיכולת שלו לגבש פשרות בין בעלי עמדות שונות, בין השאר בהיותו אמן הניסוח – כל אלה התכונות שהקנו לו את המעמד הבכיר הזה.

תפקידיו המעשיים כשר בלי תיק, התמקדו באחריותו על הקמת הטלוויזיה הישראלית, באחריות על ההסברה לאורך שנים אחדות ובעיקר באחריות על ההתיישבות. באמצעות ההתיישבות, מימש גלילי את מדיניות הממשלה ומדיניות מפלגת העבודה, שהיה לו תפקיד מרכזי כל כך בעיצובה.

כאיש הקיבוץ המאוחד ותלמידו המובהק של מייסד התנועה ומנהיגה יצחק טבנקין, האמין גלילי בחזון ארץ ישראל השלמה. הוא ניסח את יסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד (1955), ששלמות הארץ הייתה מרכיב מרכזי בתוכה: "ארץ ישראל היא יחידה שלמה. הקיטוע המדיני של הארץ השלמה הוא תוצאה של חלוקות שבוצעו על ידי שליטים זרים. החזרת שלמות הארץ היא  כורח היסטורי. שלמות הארץ היא קטגוריה מוסרית וחינוכית. היא שאיפה מדינית. רק בהתיישבות [ההדגשה במקור] קונים אנו מחדש את זכותנו על הארץ" (ע' 203).

אולם בניגוד למורו ורבו, ולצד שותפו, ידידו ורעו יגאל אלון, הוא הבין מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שאין אפשרות להגשים את החזון הזה במלואו. אלון וגלילי הבינו, שלהבדיל ממלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים הפלשתינאים נשארו בשטחים שצה"ל שחרר, וסיפוחם יחייב את ישראל להעניק להם אזרחות, צעד שיסכן את הרוב היהודי, שהוא תנאי הכרחי ליהודיותה וציוניותה של המדינה. שליטה צבאית על הפלשתינאים לאורך זמן, ללא מתן אזרחות, יפגע בצביונה הדמוקרטי של המדינה. לכן, הם אימצו השקפה, שבסיסה המוסרי הוא זכותנו ההיסטורית על כל חלקי א"י שבידינו וזכותנו לספח שטחים שמהם הותקפנו וליישבם, אך המימוש האופרטיבי של הזכות הזאת ימומש רק בחלק מן השטחים, שאינם מסכנים את הרוב היהודי ושהינם הכרחיים ליצירת גבולות בני הגנה לישראל. שאר השטחים הנם קלף מיקוח בידינו למו"מ לשלום, וישראל מוכנה לסגת מהם תמורת שלום.

גלילי היה מפוכח מאוד אודות הסיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין, והבין עד יומו האחרון שאין שינוי במהות הבסיסית של הסכסוך – התנגדותם של הערבים לזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, ואף על פי כן סבר שעל ישראל לחתור לשלום ולאמץ אסטרטגיה של פשרה טריטוריאלית כבסיס לשלום.

בניגוד לאלון, שעיצב תכנית מדויקת לגבול הקבע של ישראל וחתר לאימוצה כתכנית המדינית הרשמית של ישראל, גלילי שלל שרטוט גבול פורמאלי. אף שהוא תמך בעקרונות תכנית אלון (לצד הסתייגות מחלק ממרכיביה), הוא התנגד לאימוצה כמדיניות הממשלה, מפלגת העבודה והקיבוץ המאוחד. הוא התנגד לכך מסיבות פוליטיות – חשש מפני פילוג בכל אחד מן הגופים הללו, שהגורמים הניציים שבהם ראו בתכנית אלון תכנית יונית וותרנית מידי (ב-73' הצליח גלילי לרבע את המעגל, בניסוח "מסמך גלילי" שגישר בין העמדות הניציות ביותר של משה דיין והיוניות ביותר של פנחס ספיר ולמנוע את פילוגה של מפלגת העבודה), והן מסיבות מדיניות – הוא התנגד להחלטות שתכבולנה את ידי ממשלות ישראל בעתיד ותפגענה בכושר התמרון שלהן. הוא העדיף לאמץ את תכנית אלון, ולימים – את תכנית "השידרה הכפולה", כתורה שבע"פ, ובעיקר כתכנית התיישבות.

ואכן, בתפקידו כיו"ר ו' השרים להתיישבות, יישם את התכניות הללו הלכה למעשה. הוא הקים יישובים באזורים אותם ראה כחלק ממדינת ישראל בכל הסדר שלום עתידי – הגולן, בקעת הירדן, ירושלים רבתי, גוש עציון, קריית ארבע, פתחת רפיח, מרחב שלמה וגוש קטיף. הוא מנע התיישבות באזורים בהם ראה קלף למיקוח לשלום, כמו האזורים המאוכלסים בצפיפות ביהודה ושומרון ורוב שטחי סיני. הוא התנגד בתוקף לגישה של "גוש אמונים" – קודם כל לניסיונותיהם להקים יישובים ללא אישור הממשלה, אך גם לכוונתם להתיישב בלב אזורים מאוכלסים.

ב-1956 תמך גלילי, ועמו מפלגת "אחדות העבודה", במבצע סיני. לאחר המלחמה, על אף חברות אחה"ע בקואליציה, הוא התנגד בתוקף לנסיגה מסיני ומרצועת עזה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוא חשש מלחץ מאסיבי של המעצמות, בדומה ללחצן אחרי מלחמת סיני, לנסיגה ישראלית מיידית ללא תמורה אל הקווים הקודמים. החשש הזה עמד מאחורי ההחלטה הסודית של הממשלה ב-19.6.67 – נכונות לנסיגה לגבול הבינלאומי עם סוריה ומצרים תמורת חוזה שלום.

הייתה זו החלטה שנועדה לקבוע עקרונות מוצקים לעמידה בלחץ הצפוי. ראשית, ללא חוזה שלום ישראל נשארת בקווים הנוכחיים. שנית, עמידה על כך שהגבול יהיה הגבול הבינלאומי. מאחר ועל פי הגבול הבינלאומי, יהודה ושומרון לא היו שייכים לירדנים, ההחלטה לא הייתה רלוונטית לירדן, ובנוגע אליה נאמר רק שגבול ישראל עם ירדן הוא נהר הירדן. באשר לגבול עם מצרים, נאמר שרצועת עזה תישאר בשטח מדינת ישראל, בהתאם לגבול הבינלאומי. באשר לגבול עם סוריה – משמעות ההחלטה הייתה התנגדות חד משמעית לדרישה הסורית (ממנה לא סטתה כמלוא הנימה עד היום) לנסיגה לקווי 4.6.67, וכן עמידה על "הבטחה מוחלטת של אי הפרעה לזרימת המים ממקורות הירדן לישראל" (ע' 224).

גלילי תמך בהחלטה. לימים הוא הסביר, שההחלטה "הייתה עתירת תנאים, אבל כבר בשעת מעשה הוא העריך שמדינות ערב לא יקבלו את הצעת ישראל ". כבר אז הוא הבין כי "הירדן צריך להיות הגבול ונוסיף לחפש פתרון לעניין הדמוגרפי כתוצאה מהכללת הגדה המערבית בקדמת גבול מדינת ישראל" (ע' 225).

בפועל, ההנחה הבסיסית של מנסחי ההצעה לא התקיימה – לא זו בלבד שלא היה לחץ אמריקאי על ישראל, אלא כששר החוץ אבא אבן הציג לאמריקאים את ההצעה, ובה נכונות לסגת מהגולן לגבול הבינלאומי, הם נדהמו ולא הבינו את הוותרנות הישראלית. מלכתחילה, ההחלטה הייתה סודית לחלוטין, והוסתרה אפילו מעיני הרמטכ"ל, מאחר ומטרתה הייתה להתגונן מפני הלחץ הזה. לנוכח התגובה האמריקאית ההחלטה הזאת הייתה לאות ריקה. הממשלה לא התייחסה אליה, החליטה להקים התיישבות בניגוד אליה, ולאחר החלטות ועידת חרטום (ועידת הפסגה של ראשי מדינות ערב, שהחליטו על שלושת הלאווים: לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל, לא שלום עם ישראל), הזדרזה הממשלה לבטלה. בניגוד לכתוב בספר (ע' 276) הממשלה לא ביטלה את ההחלטה בגזרות סוריה ומצרים, אלא רק את ההחלטה הנוגעת לגבול הסורי, ואילו את ההחלטה הנוגעת למצרים השאירה על מכונה. עם זאת, באופן מעשי, הקמת ימית ויישובי פתחת רפיח ומרחב שלמה, כמוהם כביטול דה-פקטו של ההחלטה. מעניין, ששיפריס לא ציין שמי שהעלה בממשלה את ההצעה לבטל את החלטת 19.6 היה ישראל גלילי.

מלבד ההחלטה הראשונית, התנגד גלילי לכל החלטה מדינית הקובעת גבול מדויק, ותמך ביצירת הגבול באמצעות התיישבות. הוא מנע אישור פורמאלי של תכנית אלון, אך פעל שההחלטות ההתיישבותיות (בממשלה, במפלגת העבודה ובקיבוץ המאוחד) תקבענה על פיה. בנאום במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר, במאי 1969, הוא אמר שאין להתחשב עוד בגבולות המלאכותיים של תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 ובגבולות שביתת הנשק מ-1949 וצריך להקים מיד יישובים בגבולות החדשים. "ליישובים החדשים תהיה חשיבות לאומית וביטחונית מכרעת. ... צפוי לנו מאבק מדיני קשה מאוד בנושא הטריטוריאלי" (עמ' 276-277).

כחבר קיבוץ, ראה גלילי חשיבות עליונה, הן מבחינה מדינית וביטחונית ובעיקר מבחינה ערכית וחברתית, בהתיישבות קיבוצית ומושבית. אולם הוא הבין שביסוסו של חבל התיישבות לאורך זמן מחייב התיישבות עירונית, שהיא תנאי לאכלוס המוני ומהיר. לכן הוא עמד מאחורי הקמת התיישבות עירונית, כמו מעלה אדומים (ע' 304), אריאל, שבה ראה אפשרות לחיבור מהיר בין בקעת הירדן ורצועת החוף (ע' 308) וקצרין.

ב-1969 החליטה הממשלה, בישיבה שממנה נעדר גלילי, שלא להקים מרכז עירוני בגולן. גלילי מחה על ההחלטה הזאת, "שהרי ללא מרכז עירוני לא יהיה אכלוס רציני של הרמה", ונאבק להקמת עיר בגולן עד שהממשלה קיבלה את עמדתו ביולי 1974, מיד לאחר הקמת ממשלת רבין וכחודש וחצי לאחר חתימת ההסכם ההפרדה עם סוריה. הגולן היה מרכיב יסודי ומרכזי בתפיסתו המדינית ובתמונת גבולות הקבע של ישראל, ולכן השקיע מאמצים רבים בהקמת ההתיישבות בגולן. במרכז הקיבוץ המאוחד שהתכנס במרום גולן באוקטובר 1975 (לאחר הסכם הביניים עם מצרים, כאשר החלו גישושים אמריקאיים להסכם ביניים עם סוריה) הוביל גלילי החלטה על פיה "כל הסכם עם סוריה חייב להתבסס על אי נסיגה מרמת הגולן, לרבות מהיישובים הקיימים ומהאזורים החיוניים לקיומם" (עמ' 305-306).

33 שנים חלפו מאז סיים גלילי את תפקידו ו-24 שנים חלפו ממותו. ממרחק הזמן, בולטת ראייתו הרחבה, חוכמתו, וגישתו הנכונה, שאילו ממשלות ישראל לדורותיהן היו ממשיכים ללכת לאורה, מצבנו היום היה טוב לאין ערוך. בין התבוסתנות של בריחה לקווי 49' לבין העיניים הגדולות של שליטה על כל השטחים והתיישבות על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, בולטת כמגדלור המדיניות השקולה והמאוזנת של גלילי, שעמדה בבסיס גישתן של ממשלות ישראל בשנים 1967-1977.

ומעל הכל, חסרים לנו היום מנהיגים ערכיים, מוסריים, צנועים, פשוטי הליכות וישרי דרך כגלילי.

אני ממליץ בחום על ספרו של עמוס שיפריס "ישראל גלילי – שומר המסד ונוטה הקו".

* "שווים", "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"