הבלוג של אורי הייטנר

מדרשי החורבן של חז"ל, משדרים מסר משמעותי ביותר לדורות - ירושלים לא חרבה כיוון שיחסי הכוחות בין יהודה לרומי היו בלתי שקולים ובשל נחיתותה הברורה של יהודה, אלא בשל המצב החברתי הרעוע שאפיין את החברה ביהודה. המדרשים מונים פגעים חברתיים שונים ואחד העיקריים בהם – שנאת חינם.

הסיפור על קמצא ובר קמצא, הוא אחד ממדרשי החורבן הקלאסיים, המתארים את שנאת החינם שבעטיה חרבה ירושלים. תקצר היריעה לתאר את הסיפור ולנתחו. אומר רק, שמדובר בהשתלשלות עניינים שהחלה בסכסוך קטן בין שני אנשים, בעלבון של אדם פרטי, והתגלגלה עד עלילה והלשנה לרומי וחורבן הבית וירושלים. זוהי השתלשלות של כדור שלג, שבכל רגע ניתן היה לעצור את התגלגלותו, ובכל צומת כזה לא היה האיש שיעשה את הצעד הנחוץ כדי לעצרו. לכן, זהו סיפור עם אשמים רבים, וללא צדיק אחד.

אחד הצמתים המכריעים, היה במסיבה שבה עלב בעל הבית בבר קמצא, שנוא נפשו, וגרשו בבושת פנים. חכמי ישראל נכחו באירוע, ראו את העוול, אך איש מהם לא התערב, ולא מיחה בידו של בעל הבית (שמן הסתם היה מעשירי העיר, אולי הספונסר של רבים מהם). אילו אחד מהם קם וניסה למנוע את הגירוש, לגשר בין הניצים, ואפילו נכשל בניסיונו, כדור השלג היה נעצר. אבל אף אחד לא קם.

על שלוש עבירות נאמר "ייהרג ובל יעבור", כלומר, אלו עבירות שגם במחיר החיים אסור לעבור עליהן – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. והנה, חז"ל אומרים "ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט' ע"ב).

יש בישראל גילויים רבים של שנאת חינם. אחד המכוערים והנפסדים שבהם, בשנים האחרונות, הוא חרם האמנים על אריאל ועל מפעל ההתנחלות כולו – חרם אמנים על למעלה מ-300,000 אזרחי ישראל, היושבים כחוק ביישובים שהוקמו בידי המדינה, על פי החלטות ממשלותיה הנבחרות. שנאת החינם בוטה כל כך במקרה זה, דווקא כיוון שמדובר באמנים. הרי אמנים נוהגים, בצדק, להופיע בפני כל קהל, גם בפני אויב, גם בבתי כלא, בהתנדבות, בפני רוצחים, אנסים וסוחרי סמים. אבל שנאת החינם כה עמוקה, עד שגרמה לאמנים (יש לציין, מיעוט מבין האמנים בישראל, אבל קבוצה לא מבוטלת) לצעד כה אלים של חרם.

וכמו בסיפור קמצא ובר קמצא, לא קמו מי שעשויים היו להיחשב בעיני המחרימים כבני סמכא, כגדולי הדור, ומיחו בידם. "שלושת האדמו"רים" – עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, שניתן היה לצפות מהם להיות הקול המוסרי שיעמוד מול השנאה ויעצור אותה, הם עצמם, אוי לבושה, חלק מן המחרימים.

אז מי יכול היה לעמוד בפרץ?

אם יש סיבה המצדיקה את קיומו של מוסד הנשיאות, היא אותם רגעים בהם נחוץ אדם שיעמוד בפרץ, ויעשה את המעשה המוסרי הנכון, למען אחדות ישראל ושלום הציבור. אין לנשיא סמכויות ביצועיות – כל כוחו הוא בסמכות המוסרית שלו, כדמות המסמלת את המדינה ואת אחדותה.

נשיא ראוי לשמו, היה קם למחרת הגילוי הראשון של החרם, מתייצב באריאל וזועק חמס. נשיא ראוי לשמו, היה נרתם כל כולו לשכנע את המחרימים לחזור בהם, ולהוקיע את מי שיתעקש.

אך כמו בסיפור של קמצא ובר קמצא, הנשיא שתק. הוא לא עשה דבר ולא אמר מילה. שמעון פרס הוא נשיא היפר אקטיבי, לעתים נדמה שהוא נמצא בעת ובעונה אחת בשלושה מקומות ברחבי הארץ, אבל כאשר צריך אותו, הוא נעלם ונאלם.

כן, אני יודע שחלק מן הקוראים מרימים גבה – וכי הכותב אינו מודע לעמדותיו הפוליטיות של פרס?

מודע גם מודע. והיא הנותנת. שאילו היה מדובר בנשיא שעמדותיו הפוליטיות הן בעד מפעל ההתנחלות, התערבותו המובנת מאליה לא הייתה משפיעה. דווקא כיוון שעמדותיו של פרס יוניות, דווקא כיוון שהוא מאדריכלי אוסלו ונביא "המזרח התיכון החדש", דווקא הוא היה צריך לקום ולעצור את החרם. דווקא הוא היה האיש הנכון לומר, שכל העמדות הפוליטיות לגיטימיות, ומי שמתנגד להתנחלויות רשאי לבטא בכל דרך דמוקרטית את דעתו, אך חרם אמנים על ציבור, הוא מעשה פסול ומגונה, הוא חציית קו אדום שאסור לחצות אותו.

אך הנשיא שתק. הנשיא מעל בתפקידו.

ומה שחמור יותר... שכבר אף אחד אינו מצפה מפרס שינהג כנשיא. 

* "חדשות בן עזר", BSH