הבלוג של אורי הייטנר

ביום שישי שעבר השתתפתי בסיור של תכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שבראשה אני עומד, בבקעת הירדן, בהובלתו של אלוף (מיל') עוזי דיין, נשיא המועצה לביטחון ישראל (אגב, אל הסיור הצטרף גם חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן). גולת הכותרת של הסיור הייתה ביקור (מתואם ומאובטח היטב בידי חיילי צה"ל והמשטרה הפלשתינאית) בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו.

במצפה גדרון, צפינו לעבר הבקעה, ושם קראתי את שירו של ירון לונדון "מרדף". השיר מרגש וקריאתו ריגשה את הקבוצה ואותי. אותי היא ריגשה שבעתיים, כיוון שהייתה זו סגירת מעגל מיוחדת מאוד.

המעמד החזיר אותי שנים רבות לאחור, לטיול של"ת של גרעין "טל", אותו הדרכתי. עמדנו אז על הסרטבה וקראתי את השיר, בדיוק אותו השיר. בהכנת הסיור נזכרתי בכך, ונזכרתי גם שהדבר היה בדיוק באותו תאריך, 31 בדצמבר. מדוע זכרתי זאת? כיוון שלמחרת, 1.1, חל יום ההולדת שלי. אז, ערכו לי חניכיי הפתעה מיוחדת במינה, והיה זה יום ההולדת היפה והמרגש ביותר שהיה לי מעודי.

זה היה לפני 24 שנים בדיוק. הייתי אז בן 24. כלומר, בדיוק מחצית חיי עד היום. הכפלתי את שנותיי, ושוב אני ניצב כמדריך לפני חניכיי (שרובם קצת יותר מבוגרים מכפי שהייתי אז) בקרבת מקום וקורא בפניהם בדיוק אותו שיר.

... כאילו לא חלפו 24 שנים. סגירת מעגל כזו מעוררת שאלות. מה נשתנה מאז? ומה לא נשתנה?

****

מרדף / ירון לונדון

ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם בנחליה כמים נוזל. / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל. // ארץ אשר מרדפים קורותיה, / אלפיים דפים ועוד דף, / עד שנשרף / עוד מעט כל חמצן ריאותיה / בגלל מרוצת המרדף. // ארץ אשר ירדפוה אויביה / והיא את אויביה תרדוף במרדף. / היא את אויביה תשיג, אך אויביה / הם לא ילכדוה בכף. // זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף. / היא יראה, / אבל כמו לא הייתה כלל מודאגת / תמתין עד לתום המרדף. // תום המרדף מסתתר בנקיק / ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא, / אך לסופו הוא יבוא כמו השמש / אשר ממזרח היא תבוא. // אז לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם האבות, / כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה / לרדוף בעקבי התקוות.

השיר הזה נכתב בתקופת המרדפים בבקעת הירדן. תקופה זו, במלחמת ההתשה, נמשכה בין מלחמת ששת הימים (1967) לגירוש ערפאת ומחבלי פת"ח מירדן, בידי המלך חוסיין, בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). הייתה זו תקופה של חדירות מחבלים לישראל, על מנת לבצע פיגועים, ומרדפים רבים בעקבותיהם בבקעה. לא בכדי, הציר הנקרא היום דרך אלון, במורדות המזרחיים של השומרון, בשולי בקעת הירדן, נקרא אז "דרך ארץ המרדפים".

הטיול של גרעין "טל" התקיים כמעט עשרים שנה אחרי כתיבת השיר ואחרי תקופת המרדפים, כשבקעת הירדן כבר הייתה שקטה זמן רב. השינוי המשמעותי ביותר שהתחולל מאז היה הסכם השלום עם ירדן, כעבור 8 שנים.

אולם המציאות המתוארת בשיר, רחבה הרבה יותר מתיאור המרדפים בבקעת הירדן. השיר מתאר את המאבק על א"י, שבו אנו שרויים מאז ראשית הציונות ועד היום, ועדיין איננו רואים את סופו; מאבק על עצם קיומנו, על עצם זכותנו למדינה יהודית בא"י.

הדבר העיקרי שהשתנה, הוא התודעה של רבים מאיתנו, ובהם – יוצר השיר עצמו, והזמרת ששרה אותו, חוה אלברשטיין.

שנה לאחר המעמד על הסרטבה, פרצה האינתיפאדה הראשונה. חניכיי לגרעין "טל" התגייסו לצה"ל ושירתו באינתיפאדה. אני שירתתי בה כמילואימניק, ופגשתי אותם בעזה.

בימי האינתיפאדה, כתבה חוה אלברשטיין ושרה את השיר "חד גדיא", ובו מופיעות, השורות הבאות: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני".

איזה משבר זהות, של מי שאינה יודעת מי היא, מי אנחנו...

שנים אחדות מאוחר יותר, בשורה של מאמרים וראיונות, יצא ירון לונדון בחריפות נגד שירו "מרדף" והביע צער על עצם כתיבתו: "היום לא הייתי כותב את השיר הזה, מפני שיש בו נימות פשיסטיות. נודפת מהשיר צחנת מיתוסים של דם ואדמה".

מה בדיוק "פשיסטי" בשיר הזה? הרי זהו שיר של כמיהה לשלום, לימים בהם "לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם - האבות". הלא זה שיר של אמונה בשלום – "כן הוא יבוא". אז מה מפריע לירון לונדון?

קידוש של דם ואדמה? איפה יש כאן קידוש של דם ואדמה? הרי השיר הזה כלל אינו מהלל את מלחמה. השיר רק מציין את האמת הקשה – שדם כמים זורם בנחלי הארץ. אז מה באמת מפריע לירון לונדון בשירו?

דומני שהמפתח להבין את הפניית העורף של ירון לונדון לשירו, הוא ביטויים כמו "עצביה ברזל", "כמו לא הייתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף המרדף", "רגלינו לא תלאינה".

"מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני, רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח של העייפות; העייפות הרוחנית של מי שתש כוחם מן המאבק על הארץ, מן המאבק על קיומנו. זהו שיר המשדר נחישות ועקשנות, שיר המבטא "צומוד" ציוני, ואלה זרים היום לירון לונדון ולמיליה החברתי תרבותי שלו.

השיר מבטא כמיהה לשלום, אך לצדה - נכונות לשלם את מחיר המלחמה. כוחותיו של לונדון אפסו, רגליו נלאו מהגיע לסוף המרדף. הוא מתקשה להתמודד עם מציאות של עם הנאבק על ארצו ועל קיומו.

****

בתקופת המרדף, בימים בהם נכתב השיר, היה עדיין קונסנזוס לאומי רחב, קונסנזוס של אמונה בצדקת דרכה של הציונות, בצדקת מלחמתנו. אולם באותם ימים, ראה המשורר נתן אלתרמן בהבנה כמעט נבואית של התרחשויות תת קרקעיות בתרבות הישראלית, את חלחול העייפות הזאת.

בשירו האחרון, טרם פטירתו (1970) כתב אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו? / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק".

****

40 שנה קודם לכן, לאחר מאורעות תרפ"ט – פרעות קשות ועקובות מדם שערכו הפלשתינאים ביהודים בא"י, כבר היו בתוכנו קולות של תבוסתנות והאשמת עצמנו בתוקפנות הרצחנית נגדנו. כמו בשירה של חוה אלברשטיין, כבר אז היו בתוכנו מי שהתבלבלו, בין זאב לכבש. היו אלה אנשי תנועת "ברית שלום".

הסופר ש"י עגנון, לימים חתן פרס נובל לספרות, שביתו בירושלים, על ספרייתו הענפה וכתבי היד שלו הוצתו בידי הפורעים, כתב על כך, בסרקזם שאפיין אותו, יצירה היתולית – "מדרש זוטא", ובה שני פרקים: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים".

הזאבים, באותו מדרש, הם הערבים, והכבשים – היהודים, ובייחוד חברי 'ברית שלום'. בחלק הראשון של המדרש מתאר עגנון באירוניה שיחה בין הזאב לבין ישעיהו בן אמוץ. הזאב טוען שהנבואה של 'וגר זאב עם כבש' אכן מתגשמת בהווה. ממי לוקח הזאב את כל צרכיו אם לא מן הכבשים? הוא הרי גר איתם ואוכל כל יום כבש לפרנסתו, אחרת כיצד היה יכול להתקיים? הנביא אומר שהכוונה שלו באמירתו הייתה לימי שלום, ואז הזאב עונה לו שמפני הכתוב 'אין משיחין בשעת הסעודה', הוא אינו יכול להשיב מאומה לנביא, הוא עתה עסוק באכילת כבש".

בחלקו השני של המדרש, "פרשת כבשים בני שנה תמימים" מתאר עגנון התוועדות של הכבשים, עמוסה ברגשות אשם כלפי הזאבים, בנוסח "ברית שלום".

****

ערב יום הולדתי ה-24 וערב יום הולדתי ה-48 עמדתי כמעט באותו מקום, כמעט באותה סיטואציה וקראתי אותו שיר.

המוטיבציה שלי כמחנך אז ועתה היא אותה מוטיבציה – לחזק את האמונה בצדקת דרכנו הציונית ואת הנחישות להיאבק עליה. החינוך על המסר הזה, הוא המשימה שלי בטיפוח ופיתוח מנהיגות ציונית צעירה.

                                                                                                                   * מידף - עלון קיבוץ אורטל, "חדשות בן עזר"