הבלוג של אורי הייטנר

 אלתרמן במחלוקת ההיסטורית על תפקיד היודנראט            

              א. מבוא

המשורר נתן אלתרמן, היה הרבה יותר מאמן השירה. מעמדו הציבורי היה של מנהיג, מורה של דור, מעצב דרך, אדמו"ר. אחרי ביאליק, הוא היה בעל מעמד של המשורר הלאומי. לא פחות מהשירה הפיוטית, גרמו לכך "שירי העט והעיתון" שלו, כהגדרתו – השירים שפרסם לאורך השנים ב"טור השביעי"; שיר שבועי שבו הגיב מעל דפי עיתון "דבר" על אירועי היום והשעה. בשיריו אליו היה נושא דברו של הדור, אך גם מטיף ומוכיח. הוא היה למוסד[1].

הדור שראה באלתרמן את מורו ומעצב דרכו, הוא "דור תש"ח", דור הפלמ"ח" או "דור הצבר". כך, למשל, כתבו עליו שניים מהיוצרים המרכזיים של הדור: המשורר חיים גורי והסופר משה שמיר. חיים גורי מתאר את פגישתו הראשונה עם שירתו של אלתרמן – הספר "כוכבים בחוץ", כאחד המאורעות המכונים והמעצבים בחייו: "הייתי כבן חמש-עשרה. כבר אינני זוכר כמה זמן עיינתי עיון ראשון, מדופדף וחופז, בספר הכרוך בכריכת בד אפורה-כחלחלה. אני זוכר שהערב ירד חמים ולח על עירנו. וכך גם הגעתי באחת השעות אל 'חיוך ראשון'... אני מספר על ההתרשמות הראשונה, על הגילוי. אחר כך מדובר בווריאציות על הנושא, באינספור דברי פרשנות שקראתי ושמעתי. אני עוסק בפגישה האחת ההיא עם הספר הזה החתום, הסמוי והחשך, המסרב להתפענח עד תום ונשאר באותו מסתורין העתיד ללוותו. הפגישה הראשונה ההיא. לא שיר אהבה. הוא היה שונה מכל שירי האהבה למיניהם שכבר קראתי. אולי שיר אהבת האהבה, באימתה, בכוחה השב והזוכר, בקשרי קשריה האזיקיים ונדרי סיוטיה. סתום ורחוק ולא אחוז בגופים גם לאחר שנים רבות. כרעל או כשיקוי חלחל בי החיוך הראשון החידתי הזה, כאיזה מבוא מטפיזי להתמכרות רודפת ורתועה מגעת, ללבדיות כפייתית, לא מכאנית... זה לא היה דומה לשום שירה שקראתי לפני כן, לא בבית הספר ולא בפגישות מקריות עם שירים ראו אור בחוברות, בדפים הספרותיים בסוף השבוע... טעם עז וחריף של אחרות גם משהו מפחיד... אני רק זוכר מאז את השיר הקסום הזה בזרימתו המאגית, הרומנטית, באותה חריזה מהפנטת, באותם ייסורים שהיו שם איכשהו לניסוח אלגנטי, כולא רעמים"[2]. עדות על מעמדו של אלתרמן בעיני דור תש"ח, ניתן למצוא בדבריו של גורי אודות ספרו של אלתרמן "שיר היונה", האפופיאה של מלחמת השחרור, שהתקבל בשלילה בברנג'ה הספרותית ובביקורת: "הוא לא יכול היה לכתוב עוד ספר 'שמחת עניים'. אף שהפיתוי היה אולי חזק מהנוצר. אני חושב שהשירה העברית הייתה מצטערת על עריקתו של משורר כזה מההתמודדות הזאת, הייתה רואה בכך עלבון לעצמה, פיחות וצמצום. הוא היה חייב לכתוב את הספר הזה"[3].

ומשה שמיר כתב: "מאז ביאליק, לא היה לנו משורר כאלתרמן, שבמידה כזאת ובהתמדה כזאת משמש גורם מתערב, משפיע ולא פעם מכריע בשאלות ציבור ומדינה, חברה ומוסר... הוא אבן פינה"[4]. "דור שלם של משוררים ומספרים צעירים חי ויצר בצל שירתו של בעל 'כוכבים בחוץ'..."[5]. "אני משווה את דמותו לנגדי, לאחר כל השנים הרבות –המעטות הללו, אני רואה את דמות הידיד החכם, המורה הנלבב, האיש החזק-חלש הזה, ואני רואה אותו, באמת, אחד בכל ריבוי פניו – איש מתגבר. מתגבר – מפזמוני בימת הבידור אל שירי 'הטור השביעי', מצהלת האביב המתפרע של 'כוכבים בחוץ' אל חומרת יום הקרב וליל החשבון של 'שמחת עניים'; מתגבר – מן האני המיטלטל בדרכי עולם לבקש את עצמו – אל האתה, אחי, ואתם בני-עמי, שבהם מצא את עצמו מתגבר – ונשאר אחד ואמיתי – מן הנעלסות הבוהמית, מקטורת השיכרון של אופקים רחוקים – אל המדורה העשנה של חבורת הלוחמים; מתגבר מחוצות הכרך ומסמטאות הפרוור – אל נופי הר ומרחבי מדבר; מתגבר – מהיות צופה נתיבות אל היות מורה הדרך"[6].

משה שמיר וחיים גורי הם דובריו המובהקים של "דור הפלמ"ח". דור זה מאופיין בארצישראליות שלו – הלעומתית לגלותיות; דור זקוף קומה, מתריס, לוחם, משוחרר מתסביכי הגלות. האנטיתזה לתדמית של מקביליו, בני דורו בשואה, אלו שהודבק להם הכינוי הנורא "סבונים". שמיר וגורי אחראים לשורות שפורשו כהתגלמות מהותו הזאת של הדור וסמל למהות זו, אף ששניהם – כל חייהם, הסתייגו שוב ושוב מהפרשנות שקיבלו השורות הללו – "יפי הבלורית והתואר" משירו של גורי "הרעות" ו"אליק נולד מהים", המשפט הפותח את ספרו של שמיר "במו ידיו – פרקי אליק" [7].

דור הפלמ"ח והמחתרות בא"י, העריץ את מורדי הגטאות וראה בהם שותפים לדרך, והתייחס בהסתייגות רבה להמון היהודים בשואה. היחס ליודנראט, מועצת הגטו, היה יחס שלילי ביותר, כאל התגלמות השלילה בגלותיות – ההתרפסות, החולשה, חוסר הכבוד הלאומי.

בעבודה זו, אציג את הגישה המפתיעה, החריגה מאוד בנוף הציבורי של שנות החמישים, של נתן אלתרמן בנושא היהודים בשואה, ובפרט בנושא היודנראט. דווקא אלתרמן, המורה של דור תש"ח, שגם חניכי תנועות הנוער הציוניות בגולה – מחוללי מרד הגטאות, ראו בו ובשירתו את ההשראה לקריאת התגר והמרד שלהם, כפי שאראה בהמשך העבודה, נקט גישה הפוכה לזו שהייתה מקובלת בארץ, על הימין ועל השמאל. הוא התייחס בהערכה רבה לדרך היודנראט, לצד הערצתו לדרכם של המורדים, ואף אמר שאילו הוא היה שם, הוא היה בצד של היודנראט.

את העבודה אפתח בהצגת הרקע לכתיבתו של אלתרמן בנדון – יחס הצברים הישראלים ליודנראט בשנות החמישים. נקודת המוצא תהיה פרשת קסטנר.

           ב. היודנראט בעיני דור הצברים

ישראל קסטנר , מנהיג ציוני בכיר בהונגריה והדמות המרכזית בוועד העזרה וההצלה בבודפשט[8] בתקופת השואה, ניהל מו"מ עם הנאצים על הצלת יהודים תמורת סיוע בעסקה שקיבלה את הכינוי "סחורה תמורת דם". הוא הצליח להציל 1,684 יהודים ב"רכבת קסטנר".

בשנות החמישים המוקדמות, הוציא מלכיאל גרינוולד, קשיש יהודי יוצא הונגריה, שמתואר לרוב כ"תמהוני", עלונים אותם הפיץ בדואר לרשימת תפוצה רחבה, ובהם הרבה להאשים את קסטנר, באותם ימים – דובר משרד התחבורה ומועמד לכנסת מטעם מפא"י, בשיתוף פעולה עם הנאצים. בהיות קסטנר עובד ציבור, החליט היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן להגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד. המשפט היה למעין משפט ציבורי נגד קסטנר ונגד ההנהגה הציונית, נגד מו"מ עם הנאצים במקום מרד בהם, נגד דרך היודנראט. שופט בית המשפט המחוזי בנימין הלוי זיכה את גרינוולד וקבע ש"קסטנר מכר את נשמתו לשטן" – משפט שעורר סערה ציבורית קשה. המדינה ערערה על פסק הדין. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, ולמעשה "זיכה" את קסטנר. קסטנר עצמו לא זכה להיות עד לקבלת הערעור. הוא נרצח ב-15.3.57.

מי שהפך את המשפט ממשפט דיבה נגד גרינוולד למשפט ציבורי כזה, היה פרקליטו של גרינוולד שמואל תמיר, פרקליט צעיר ומבריק, בעל כושר רטורי יוצא דופן, ממפקדי האצ"ל בירושלים ומהמנהיגים הצעירים של תנועת החירות, לימים – שר המשפטים בממשלת ישראל.

תמיר ראה עצמו כנציגו של דור צברי צעיר הקורא תגר על המנהיגות הישנה והמנוונת של התנועה הציונית, שהיא גם מנהיגות המדינה באותן שנים.

להלן כמה ציטוטים מן הדברים שאמר תמיר במשפט:

"אני מתכוון להוכיח שהנאשם התחיל את פעילותו בשיטת נפסדות עם מגמות אמביציוניות חולניות... ושהוא היה חלק משיטה הרסנית בה נקטו אז לא רק הוא, אלא מוסדות יהודיים רבים, בהם הסוכנות והג'וינט, שהשתיקה את השואה, מנעה התנגדות וסייעה במישרין לגרמנים, אם כי ללא רצון להשמדה[9]. ... גבאי הסוכנות מחוננים בחוש מסחרי מפותח. הקברנים של הציונות המדינית יודעים לא רק לקבור את המת. הם יודעים גם לנצלו לשם מגביות ומפעלים. הם אינם נרתעים אפילו לסחור בדם אחים, אשר נלחמים את מלחמת הייאוש שלהם בין כותלי הגטאות שבגלות פולין"[10]. תמיר התייחס ישירות לשיטת היודנראט: "קח לך אחד מבני אויביך, והתחל לשחק איתו משחק אשר בו הוא יישאר ראש לעם האויב, הוא יישאר המנהיג. הוא יוכל להצביע בפני בני עמו על הישגים, הוא יוכל להראות על הצלחות, על תמורות. אולם במחיר ההצלחות האלה רוצץ את גולגולותיהם"[11].

מי שהתייצב לצדו של תמיר בצורה מובהקת היה השבועון "העולם הזה". אורי אבנרי, עורך העיתון, גייס את עיתונו כעיתון לוחם נגד קסטנר, שייצג בעיניו את הממסד המפא"יי והסוכנותי אותו הוא תיעב, בעוד תמיר היה בעיניו סמל הצבר העברי. אורי אבנרי, יליד גרמניה שעלה לא"י בילדותו, אך לא הצליח להשתחרר כל ימיו מן המבטא היקי, העצים את מיתוס הצבר וניסה להציג את עיתונו כמייצגו של דור[12]. המאבק בין שמואל תמיר, פרקליט ישראלי צעיר לבין ישראל קסטנר, עסקן יהודי מבודפשט, שיקף בעיני אבנרי את המאבק בין הישראליות לגלותיות. הישראליות העברית הייתה בעיניו נעורים, זקיפות קומה ומרי; הגלותיות היהודית הייתה זקנה, כנועה ומתרפסת[13]. "העולם הזה" ליווה באופן קבוע ובהרחבה את המשפט, העניק במה יוצאת דופן בהיקפה לעו"ד תמיר ואף הקדיש לו את כתבת "איש השנה" לשנת תשט"ו. כתבה שהשתרעה לאורך כמעט גיליון שלם, והיא מבטאת ממש פולחן אישיות לעו"ד הצעיר.  שנים מאוחר יותר, שעה שהידידות בין אבנרי לתמיר הייתה לשנאה הדדית יוקדת, טען אבנרי שרוב המאמרים על המשפט שפורסמו בשבועונו נכתבו למעשה בידי תמיר; גם חלק מהשבחים על תמיר שפרסם "העולם הזה" על תמיר חיבר תמיר עצמו, טען אבנרי[14]. אופן הסיקור של העולם הזה הציג באופן ברור דיכוטומיה בין הצבר לבין העסקן הגלותי, היודנראטי. מורדי הגטאות הוצגו כמעין שלוחה של הצבר העברי בגולה, יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.

"העולם הזה" היה עיתון פופולארי ובעל השפעה על הדור הצעיר, והיה לו תפקיד מכריע בדה-לגיטמיציה לקסטנר ולמה שהוא מייצג. כך תיאר יחיעם וייץ, הביוגרף של קסטנר, את תפקידו של "העולם הזה" בפרשה: "לא רק האיש נגרר אל הבמה: עימו נגרר עברו הקרוב של העם, שממנו נמלטו כולם כמפני אש. מסך השכחה, שמאחוריו הסתתרו הן הבוגדים והן המצילים, הן הקדושים והן הפושעים, נקרע  - מישהו הזיז אותו הצדה ביד גסה, כמעט במקרה. יועץ משפטי החסר כל הבנה ציבורית, תחב לידיו סכין. עורך דין צעיר ומזהיר נטל את הסכין וחתך את הבד לגזרים'. ומה שנתגלה מבין קרעי המסך עלה על כל דמיון. לעיני הצופים הנדהמים, 'שישבו באולם כמוכי היפנוזה, נתגלתה תמונה מרתקת באימתה, עלילה שנראתה כאילו נלקחה מתוך יצירותיו של סופר פרוורסי שמקומו בבית משוגעים'. זאת הייתה, לדעת השבועון, תמציתה של 'פרשת קסטנר'.

חשיבותו העיקרית של המשפט אינה היסטורית אלא אקטואלית. עיקר המאבק בין קסטנר לתמיר נסוב על עיצוב פניה העתידיות של מדינת ישראל. קסטנר, כמפא"י וכראשי הסוכנות שהפכו לראשי המדינה, מייצג את הגלות ואת השתדלנות הגלותית. הארכיטיפוס המבטא את דרכם ומהותם הוא מרדכי היהודי, 'גיבור אותו ספר תנ"כי אשר נולד בגולת פרס', שנלחם ברוע הגזירה לא באמצעות מרד או התגוננות, אלא בדרכי שתדלנות ו'הודות לנערה יהודייה שמצאה חן בעיני הפריץ והמסה את לבו כטוב לבו ביין'. קסטנר, כאדם וכתופעה, מסמל אפוא את העבר.

היפוכם של קסטנר – ושל מרדכי – הוא יהודה המכבי, 'האיש שקם, מרד, לחם ושיחרר'; 'שתדלני הגטו' היו ניגודם המוחלט של 'גיבורי ספר יהושע, שמואל ושופטים, הגיבורים והמדינאים של עם חופשי'. ממשיכי דרכם של גיבורי המקרא הם הנערים העבריים שבגופם ובדמם תיקנו את משגי ההנהגה הגלותית הכושלת ודחקו אותה 'כמעט בעל כורחה, למלחמת שחרור'. הם שהגישו לעם את מדינתו על מגש של כסף, אולם מאז אותם ימים נוראי–הוד, שבהם 'היה נדמה כי נפתח דף חדש בתולדות הארץ ... חזרה המדינה לדרך הסלולה של מרדכי היהודי'. דרך זו הביאה אותה ל'התרוצצות שתלדנית במשרדי הממשלה האמריקאית' שהביאה לכך שביטחון המדינה ואפילו עצם קיומה הותנו, במידה מכרעת, בחסדי זרים. לכן, מעבר לכל היסק היסטורי, אפשר ללמוד מפרשה זו 'מה סופו של קיבוץ הסומך על שתלדנות'. לכן אפשר ללמוד ממנו על שתי הדרכים המנוגדות שעל החברה הישראלית להכריע ביניהן: 'שתדלנות בפני השלטון הזר הנסתר, הקיים עדיין בארץ, או ניסיונו של עם ריבוני ליטול את גורלו לידיו, ללחום את מלחמת קיומו בעצמו"[15].

פסק הדין שכתב השופט בנימין הלוי היה חד משמעי – הוא קיבל את הנראטיב של שמואל תמיר ושפט לחומרה את קסטנר האיש, ש"מכר את נשמתו לשטן", ובעצם את כל מה שהוא ייצג – דרך ההצלה באמצעות שתדלנות, דרך היודנראטים והעסקנים בגולה. "תכנית ההשמדה" הוא כתב בפסק הדין, "הייתה זקוקה מצד אחד לשיתוף פעולה מקסימאלי (ביודעין או בלא יודעין) של היהודים – ומכאן המאמצים המרובים להוליך שולל, לפתות ושחד את מנהיגי היהודים; מצד שני יכלה תוכנית מסוג זה להתערער על ידי אזהרת ההמונים מפני הסכנה האמיתית, ארגונם להתנגדות פעילה או סבילה, בריחה מאורגנת מהגטאות, חבלה בפסי הרכבת, העוברים את הונגריה והקרפטים בדרך לאושוויץ, וכל פעולת התנגדות או הפרעה אחרת – ומכאן החשש המיוחד מפני הציונים ותשומת הלב היתירה שהוקדשה לוועדת ההצלה הציונית"[16].

"'בכל התנהגותו של קסטנר בולט היחס השונה שלו כלפי המיוחסים מצד אחד ולכפי יתר היהודים, היינו הקורבנות המיועדים של הנאצים, מצד שני. קסטנר פעל לטובת המיוחסים, מבלי להתחשב עם גורל הקורבנות. הוא פעל לטובת המיוחסים, בלי להתחשב כלל בהשפעת פעולתו על יתר היהודים. עקביותו בקו זה מגיעה עד כדי קשיחות לב: כדי להצליח בהצלת המיוחסים, קסטנר לא הזהיר את הרוב הגדול של יהודי קלוז' ממזימות הרצח המכוונות נגדם'. לכן שמר בסוד את ההסכם. גילויו היה גורם להמוני היהודים להבין שגורל אחד צפוי להם וגורל אחר – למיוחסים; או אז היו נוטלים את גורלם בידיהם ומניפים את נס המרד. גם כאן קיבל הלוי את עמדת תמיר,שקסטנר עמד בין יהודי הונגריה לבין פעולות ההתנגדות, שהיו מקטינות את ממדי ההשמדה. טענת התובע שהצלת נוסעי הרכבת לא באה במקום הצלת מאוד האלפים, נדחתה. 'אילו ידעו או חששו תושבי הגטו שהנאצים עומדים לשלוח אותם לאושוויץ ואת המיוחסים – לחוף  מבטחים, היה עלול לפרוץ מרד שהיה מסכן את חיי המיוחסים ואת תוכנית הגירוש כאחד... הצלחת תוכנית ההשמדה הייתה תלויה בהפתעת היהודים והטעייתם הגמורה, ולצורך זה היה הכרחי להרחיק חשד מלב הקורבנות. כדי להבטיח את הצלחת משימתו הטיל אייכמן איפול גמור על כל תוכניותיו, ותוכנית הצלת המיוחסים בכלל זה'" [17].

פסק דינו של הלוי, כמו גם נאומיו של שמואל תמיר, ביטאו היטב את הקונסנזוס של הציבור הישראלי, לפחות הציבור הצברי, באותם ימים. תמיר היה מפקד בכיר באצ"ל ואיש הימין הציוני, אך עמדות דומות הביעו יוצאי "ההגנה" והפלמ"ח, אנשי השמאל הציוני. אלה ואלה ראו במרד את הדרך הנכונה, האחת והיחידה, ושללו מכל וכל את דרך היודנראט. שתי מפלגות השמאל הציוני – מפ"ם ו"אחדות העבודה", ראו עצמן כמייצגות הפוליטיות בישראל של מורדי הגטאות. מפ"ם הייתה המפלגה הפוליטית של תנועת "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי, ו"אחדות העבודה" – של הקיבוץ המאוחד ותנועות הנוער הציוניות שהגשימו בתוכו, ובראשן "החלוץ הצעיר". שתי המפלגות הללו זוהו עם הפלמ"ח – מרבית מפקדי הפלמ"ח יצאו משורותיהן והכשרות הפלמ"ח פעלו מתוך קיבוציהן. הן ראו עצמן כמייצגות הפלמ"ח ומקבילת הפלמ"ח בגולה – המורדים והפרטיזנים. עצרות מרכזיות של יום הזיכרון לשואה ולגבורה נערכו (ונערכות עד היום) בקיבוץ לוחמי הגטאות (הקיבוץ המאוחד) ובקיבוץ יד מרדכי (השומר הצעיר). קיבוץ יד מרדכי מנציח את מרדכי אנילביץ', איש "השומר הצעיר" מפקד האי"ל – הארגון היהודי הלוחם שהוביל את מרד גטו ורשה. השוה"צ, הקבה"א ומפ"ם ראו בו סמל תנועתי ולאומי. הם גם העמידו כסמל חי את מפקדי המרד, אנשי השוה"צ שנותרו בחיים ועלו לארץ – חייקה גרוסמן, ממנהיגות המחתרת בגטו ביאליסטוק ולימים ח"כ מטעם מפ"ם והמשורר והפרטיזן אבא קובנר, מנהיג המחתרת בגטו וילנה. הקיבוץ המאוחד ו"אחדות העבודה" העמידו כסמל את סגן מפקד מרד גטו ורשה יצחק אנטק צוקרמן ואשתו, ממפקדות המרד, צביה לובטקין, מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ומוזיאון לוחמי הגטאות בתוכו. עמדתן של שתי התנועות במחלוקת בין דרך המרד לדרך היודנראט הייתה חד משמעית.

משה כרמל, ממפקדי הפלמ"ח וממנהיגי הקיבוץ המאוחד ו"אחדות העבודה", שכיהן כח"כ ושר מטעמה, כתב ב-1955 מאמר ב"למרחב", ביטאונן של הקבה"מ ו"אחדות העבודה": "אולם הבעיה הנוקבת יותר מכולן היא מה לקח ילמד הדור... האין אנו חייבים להרהר בכך, כי סלחנות לבגידה שבעבר, נותנת הרשאה לבגידה שבעתיד? הרי באומרנו לאדם, כי יש תנאים ויש מצבים, ויהיו הם תנאים ומצבים של התופת עצמה,אשר בהם הפרת נאמנות, הפקרת אחים ובגידה בחברים, אפשר להבינן... הננו מעירים ומעוררים... את היצרים... העשויים לקעקע כל חברה אנושית... נניף דברנו נגד הטשטוש שבין שתי הדרכים, דרך הנאמנות עד תום והמאבק מזה, ודרך ההשלמה, ההפקרה, וההסגרה מזה. נתנגד לפשטנות הרואה רק קווים בולטים וישרים ורק שחור לבן, אולם עם זה נתקומם נגד הניסיונות להרוס את החיץ המבדיל בין הטהרה והטומאה, בין הגבורה והפחדנות, בין הנאמנות והבגידה"[18].

משה כרמל, שחי בא"י בתקופת השואה, לא היסס לכתוב על היודנראט במונחים של בגידה ופחדנות. מאמרו, שנכתב בתגובה לשיר של אלתרמן בטור השביעי – "על שתי דרכים"[19], אינו מוכן להתייחס בהבנה לתנאים המיוחדים של היהודים בשואה. הוא שופט לחומרה את היהודים שנהגו בשואה בניגוד לקוד הערכי שלו הטיפה תנועתו, והביע חשש שמא מתן לגיטימציה להתנהגות כזאת, מתוך הבנה שמדובר בתנאי תופת, תכשיר התנהגות בוגדנית ופחדנית גם בא"י.

באסיפה של תנועת "אחדות העבודה", נשמעה ההכרזה, אותה ציטט אלתרמן בטורו: "מן הצד האחד עמדו המורדים. מן הצד השני – הבוגדים, ובאמצע העם היהודי"[20]. במאמר ב"למרחב" כתב מ. בן-גור: "ואם אנו באים לסכם קווים – הרי יצר הקיום של העם... אומר לנו, כי יש לשנן... שכאשר מונף הגרזן על העם יש שתי דרכים. אחת להיהרג. שניה – ללחום"[21]. הדרך בה מתייחס בן-גור למונח "שתי דרכים", אינה ההבחנה בין הדרך הנכונה לדרך השגויה, אלא הבחנה בין שתי דרכים לגיטימיות – להיהרג או ללחום. אין אפשרות נוספת, כמו מו"מ, שתדלנות, ניסיונות הצלה בדרכים דיפלומטיות. הדרכים הללו אינן לגיטימיות.

גם חלק מן המורדים שנותרו בחיים ועלו לארץ, הציגו את המסר של שתי דרכים מנוגדות שאין גשר ביניהן. יצחק אנטק צוקרמן: "היה חלק ששיתף פעולה עם הגרמנים. איני סבור שכל האנשים שישבו במוסדות האלה [22] היו בוגדים וכי כל האנשים שבאו לעבוד במוסדות אלה דאגו אך לטובת עצמם. ואף איני סבור שכל האנשים ששיתפו פעולה עם המוסדות האלה הייתה בלבם מזימה. אבל מבחינה אובייקטיבית, נהפכו כל המוסדות האלה למוסדות של בגידה שסייעו בידי הגרמנים להוביל יהודים למחנות ריכוז למוות. היודנראט עמד בראש, ממלא פקודות, מבצע, מקבל הכרעת הגרמנים. המשטרה היהודית כיצד מבצעת? חוטפת יהודים לעבודה, מדחיקה אותם לקרונות, לרכבות ההשמדה, עוזרת בחיסול הגטאות"[23] .

הקונסנזוס הזה, כשברקע משפט קסטנר, הוא האווירה שבה הציג אלתרמן את דרכו האלטרנטיבית, בה נעסוק בהרחבה בפרק הבא. אלתרמן תיאר את הקונסנזוס הזה, נגדו הוא יצא: "כיצד נתפסת לנו, איפוא, התקופה על שני חלקיה, מזה ומזה לגבול המפריד? מצד אחד השואה. צנפה אפלה ומשוועת של המונים מרומים ומסונוורים, נתונים במלכודת שאין מוצא ממנה, מובלים למוות ונאחזים בשארית כוחותיהם בחיים ומאבדים, אגב מלחמת קיום זו, כמזימתם של הרוצחים, את צלם האדם ואת שרידי הגאווה והכבוד האנושיים. בראשו של המון עם זה עומדים מנהיגים אשר הטובים שבהם עיוורים ומפוחדים והולכים שולל כמוהו, ואילו הגרועים שבהם, והם הרוב, סופם יורדים עד שפל הניוון המוסרי, ומשיתוף של משא ומתן עם המשמיד הם מגיעים לידי סיוע לו ולידי שיטות ומעשים שבהם אין הם מתכוונים, בסופו של דבר, אלא למלט את עורם הם.

מתוך אפלת הכיליון הזאת, מתוכה וכנגדה, עולה לפנינו כערך מוגדר ומפורש, כדרך נכונה וטבעית, כדרך אשר רק אטימות הלב או העיוורון או הבגידה יכולים לערער עליה – מעשה המרד. אל מול עיוורונם המשווע של המרומים, קם פיכחונם הנחרץ והצודק של הוגי ההתקוממות ורוקמיה ומגשימיה. אל מול מלחמת הקיום הנואשה, הנאחזת בכל אשליה וסופה הניוון והמוות גם יחד, נזקפת תמונתה של מלחמת החרות, הקוראה לזרות הלאה את תקוות השווא, התקוות שחלליהן מרובים מחלליו של קרב עם נשק ביד, הקורא, בין שומע לה, אל נתיב המרד והגבורה והכבוד"[24].