הבלוג של אורי הייטנר

אלתרמן במחלוקת ההיסטורית על תפקיד היודנראט

           ג. גישתו של אלתרמן – "על שתי דרכים"

בעיצומו של משפט קסטנר, בשיאו של הוויכוח הציבורי, יצא אלתרמן בשורה של שירים ומאמרים במדורו הפופולארי "הטור השביעי" בעיתון "דבר", שבהם יצא חוצץ נגד הקונסנזוס שמוביליו היו תלמידיו ומעריציו. כדרכו, ביטא אלתרמן את גישתו בקול צלול וברור, שאינו משתמע לשני פנים.

את גישתו הציג לראשונה בגיליון יום הזיכרון לשואה תשי"ד 1954, בשירו "יום הזיכרון והמורדים":

וביום הזיכרון אמרו הלוחמים והמורדים:

אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל.

בשעת הזיכרון הזאת אנחנו מן הַכַּן יורדים

לשוב ולהתערב באפלה עם קורותם של המוני בית ישראל.

אמרו הלוחמים והמורדים: יום העדות

סמלו העיקרי ואמיתי אינו מתרס נֶאְדָּרי בלהבות

ולא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למוּת,

כדרך התמונות הנצחיות של מרידות-עולם דולקות ולא כבות.

לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעַטֵּר לה את דגלי הקרב

לראות בהם את מיצויה, את גאולת כבודה וצידוקה.

אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו חלק מן העם הרב

וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה.

אנחנו חלק מן הזמן שאין לו אח ושידחה את שגרתה של המליצה

ושגרתם של הסמלים אשר לא בם ניצב הוא גלוי פנים.

הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים.

אנחנו שראינו את הזמן באימתו ובגדלותו החשכה,

אנחנו שראינו גבורתו אשר רבת פנים היא כתולדות העם,

אנחנו הברק אשר פלח שָׁמָיו, אך לא נקום במרכזו כפסל מסכה

של קומץ אשר בו עילוי נפשה של התקופה כי בחותם הקרב נחתם.

על כן אומרים אנו הלוחמים והמורדים: מהות היום הזה

אינה רק זו המּוּאָרָה ומּוּדְגָשָה בנאום ועל הכתב ביד אחֵינו.

החרב השלופה, הקרב והמתרס, אין מי יִשְוֶוה להם בכל המעשה,

אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא.

כבודה של האומה - את צידוקו העילאי והיחיד

אל יבקש כמצטדק לאמור: נלחמתי והנפתי נס המרד...

המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית

ועל עבוד עוד יתחרה העם הזה עם כל אומה אחרת...

אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם

גם לאבות יהודיים אשר אמרו: "שואה תמיט עלינו המחתרת",

וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו-הלכו עד אם אבדו אי-שם

ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית-הארכיון על אבן למזכרת.

גם אלה מסמלי הזמן ומלחמתו ואל נכהם בברק החרב מנדנה

כדי עמים שלא עמדו בניסיון עזה מימי שמים.

כזאת אמרו הלוחמים והמורדים ויהי העם שומע ולא נע

וכוכבי אל עדים על פני השניים[1].

בניגוד לקונסנזוס, המעלה את מורדי הגטאות על כן הגבורה כמי שראויים לגאווה ולחינוך על דרכם, מבחין בינם לבין המוני העם ש"הלכו כצאן לטבח", ומנגיד אותם ליודנראטים "הפרנסים והשתדלנים", מציג אלתרמן את העם כמקשה אחת, שהמורדים הם חלק בלתי נפרד ממנה. את המסר שלו שם בפי המורדים עצמם, שמן הכן עליו הושמו מרדו בתפקיד שהחברה הישראלית הטילה עליהם. מפיהם, המורדים, הוא מבקש לא לייחד להם דווקא את יום השואה. "לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעטר לה את דגלי הקרב לראות בהם את מיצויה ואת גאולת כבודה וצידוקה". הדרישה שלהם, היא להכיר בהם כחלק מן העם, ובגבורתם – כחלק מן הגבורה של כל העם, ובכך – דרישה להכיר בכך שהגבורה אינה רק גבורת המורדים, אלא גבורת העם כולו. כן, גם "גיבורי הפרנסים והשתדלנים". דווקא הם, המורדים, "לא יקבלו את המחיצה בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים". כרמז לשלילה שבה רואה אלתרמן את הניסיון המלאכותי לחבר בין הצברים לוחמי תש"ח ומורדי הגטאות והעמדתם כאנטיתזה לשאר העם, הוא כותב בשם המורדים: "סמלו העיקרי ואמיתי ... לא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למות". העלם והעלמה מרמזים על העלם והעלמה משירו של אלתרמן "מגש הכסף", שאף הוא פורסם ב"הטור השביעי"[2].

מאמרו של אלתרמן עורר סערה ופולמוס של תגובות בעיתונים השונים. לא רק עצם העובדה שעמדה זו הושמעה עוררה את הסערה, ולא רק מעמדו של אלתרמן כדוברו של דור וכאיש הרוח המרכזי של התקופה, אלא בעיקר העובדה שכתיבתו של אלתרמן עודדה תמיד מסרים של אקטיביזם, התרסה ומאבק, של לקיחת גורלנו בידינו, והיוותה השראה לא רק לצעירי תנועות הנוער בארץ – לוחמי הפלמ"ח וצה"ל, אלא גם לחניכי תנועות הנוער בגולה, מורדי הגטאות, שראו בו סמל.

מנהיג המחתרת בגטו וילנה, הפרטיזן והמשורר אבא קובנר הגדיר את מהותה של ההתנגדות לגרמנים – ההחלטה להיות אדון למותך, ולקבוע את צורתו וזמנו ולא לתת לאחרים לקבוע אותו. ההחלטה נתנה טעם לחייהם של מי שהחליטו כך, כשם שכל צורה של סיוע לזולת נתנה למסייע הרגשה של התעלות על התנאים ועל ההשקפה הנאצית שתת אדם הוא. את תחושת התרוממות הרוח שהחלטה זו הולידה, תיאר קובנר במילותיו של אלתרמן, מתוך "שמחת עניים": "תעלה רינתנו – אבדנו! ... האחים! אולי פעם לאלף שנה יש למותנו שחר!"[3]

אחרי מותו של אלתרמן, התגלו שבעה פנקסים בהם כתב בכתב ידו טיוטות, סיכומים ורשימות הכנה שכתב במהלך עבודתו, והיו מעין מעבדה של הסופר. מבין שבעת הפנקסים הללו, שלושה הוקדשו לסוגיית התנהגות היהודים בשואה. שלושת הפנקסים נכתבו ברצף בחודשים אפריל-יוני 1954, בעיצומו של הפולמוס בנושא. בפנקסים אלה הוא תעד עדויות של ניצולים, דברים שנכתבו בספרים של ניצולים ועוד, שאוששו את השקפתו ועליהם ביסס את כתיבתו בנדון. בעיקר הרבה אלתרמן לצטט מדבריהם של המורדים, שדווקא מתוכם גיבש את השקפתו[4]. מרבית החומר פורסם בספר "על שתי דרכים".

גישתו של אלתרמן מורכבת משמונה מסרים מרכזיים:

1. דרך היודנראט הייתה הכרח. על כתפיהם ניצבה אחריות על קהילה של רבבות יהודים. חובתם הייתה לשמור על הקהילה, להבטיח חיים סבירים ככל הניתן במצב הנורא שבו חיו, לשמור על הקיום בגטו. הם לא ידעו על ההשמדה, ולא רצו לסכן את כל הגטו ואת חיי כל היהודים במרד סרק, כשהחלופה היא תקופה קשה, מוות של רבים, אך שבסופה רבים הסיכויים שהם ישתחררו בחיים.

2. חברי היודנראט לא היו בוגדים. אמנם היו בתוך היודנראט בוגדים ומשתפי פעולה עם הנאצים, אך הם היו בודדים, יוצאים מן הכלל, ואין ללמוד מהם על הכלל. גם במחתרת היו בוגדים, וכפי שאין להשליך מהם על המחתרת, כך אין להשליך מהבוגדים ביודנראט, על היודנראט ככלל.

ככל שהעמיק לחקור, התחוורה לעיניו של אלתרמן תמונה חיובית למדיי אודות חברי היודנראט, שונה לגמרי מתדמית הבוגדים, ואותה הוא רצה להעביר לקוראיו. באחד משיריו בנדון, "דינו של עיקרון"[5], שיבץ קטעים מתוך ספרה האוטוביוגרפי של חייקה גרוסמן, ממנהיגות המחתרת והמרד בגטו ביאליסטוק. בפנקסיו הוא מרבה לצטט מספר זה, ציטוטים המחזקים את גישתו. "בין חברי היודנראט יש ציונים והם נלהבים מאוד לרעיון של הקניית החקלאות לנוער, בייחוד חברי פועלי ציון ימין. החבר פאצינר, מנהל המחלקה לתעשיה, והחבר כמילניק, שקועים ראשם ורובם במציאות חלוף זו, וסוברים שביכולתנו לחדש ולטפח קונסטרוקטיביות ופרודוקטיביזציה של ה'יידישע מאסן'[6]. אפשר לשוחח עמהם על כל דבר, אפילו על ההגנה. הם לא יבגדו, אפילו לברש[7] לא יספרו, אך לעולם לא תביאם לידי הכרזה, ולא כל שכן לידי מעשה, המחויב על פי המציאות המהפכנית בימי הכיבוש"[8].

גם כאשר גרוסמן מבקרת את חברי היודנראט, על כך שאינם מקדמים את המעשה המחויב בעיניה על פי המציאות בימי כיבוש – מרד, היא כותבת עליהם בהערכה, לבטח לא כעל בוגדים. כך היא מתייחסת גם לראש הקהילה – ברש, שהלך אל מותו עם בני הקהילה. בעקבות קריאת ספרה, כותב אלתרמן בפנקסו: "ראש הקהילה מופיע עוד פעם אחת: עמדו שם היהודים 'הנכבדים'. תיאורה של חייקה גרוסמן בשקט עצור, אצילי. התואר האחרון שהיא נותנת לראש הקהילה המובס הוא 'היהודי הגאה'. בלי מירכאות. המרד בגטו ביאליסטוק לא החיש את קצם של היהודים אפילו בשעה אחת. המורדים פועלים לאחר שהיה ברור כי בא הקץ. ראש קהילת ביאליסטוק, המנוצח, שהומת במחנה הריכוז, שאינו יכול לעמוד ולהשמיע דברו, הוא אחת הדמויות המבקשות משפט צדק"[9]. הוא מתכוון כמובן למשפט צדק של ההיסטוריה ושל דעת הקהל בישראל.

בנוגע לגטו ביאליסטוק, מצטט אלתרמן בפנקסו גם מתוך נספח האישים ב"ספר מורדי הגטאות": "באראש [כך האיות במקור], אפרים: ראש היודנראט בגטו ביאליסטוק. מילה אחרי פקודות הגרמים ועם זאת שיתף פעולה עם המחתרת היהודית. העמיד לרשותו של מרדכי טננבוים[10] מעבדות ומומחים לייצור כלי נשק. העביר ע"י טאמה שניידארמן[11] סכום כסף גדול לצרכי אי"ל בוורשה. נרצח בידי הגרמנים. כבן 51". ועל כך מעיר אלתרמן בפנקסו: "פסוק זה: 'מילא אחרי פקודות הגרמנים' – האם אין להצדיקו, כדרך שהוא מזדמן כאז, גם לכמה וכמה ארגוני מחתרת שנמנעו מפעולה או אף קיבלו עליהם את שמץ התנאים באין ברירה? בעצם, אף מתוך ציון זה מזדקרת דמות של אדם אמיץ ולוחם, אדם אשר אנשי המתחרת עצמם אינם צריכים להרשות שיידו בו אבנים, שכן הם היו מצויים אמנם עסק אחד ובמערכת אחרת, כבעלי ברית שווים לזכויות ולבעיות ולחובות"[12]. ב"ספר לוחמי הגטאות" מוצג ברש באופן מאוזן למדיי, כמי שסייע למחתרת אך גם נשמע לפקודות הגרמנים. האיזון הזה אינו מספק את אלתרמן, כיוון שהוא רואה את הצגת שיתוף הפעולה כביטוי שלילי, בעוד בעיניו היה זה הכרח, וגם המחתרת עצמה נהגה כך לעתים.

3. תפיסת האחריות הקולקטיבית: אחת מאבני היסוד של דרך המחתרת, הייתה תפיסת האחריות הקולקטיבית. הם ראו עצמם כמי שנושאים באחריות לכל היהודים בגטאות, ולא מיהרו למרוד בכל מחיר ובכל תנאי, אלא שקלו היטב את משמעות מעשיהם על כלל הציבור, ואת הסכנה שמעשיהם עלולה להמיט על כלל הציבור. אלתרמן, המברך על התפיסה הזאת, טוען שתפיסה זו דומה מאוד לתפיסת היודנראט, ולכן אין כל מקום להציג את דרך המרד ודרך היודנראט כדרכים מקוטבות.

אלתרמן מתקומם נגד התיאור המקובל, כאילו המחתרת רצתה למרוד ומי שמנע זאת ודחה זאת היה היודנראט. גם בעניין זה הוא נעזר בספרה של חייקה גרוסמן: "עוד בחורף 1941-1942, שבו הנחנו את יסודותיו הרעיוניים של הארגון הלוחם, ביררנו את עמדתנו וסיכמנוה. לאחר ויכוחים ומאבק הגענו לסיכום הפרימאט של הגטו במלחמתנו. הדבר עלה לנו בדמים לא-מועטים, עלבונות והחרפת היחסים בינינו ובין חברים צעירים רבים, שאולי יכלו להציל את חייהם בדרכים שונות, כי צעירים היו וזריזים, ובכל זאת קשרו את חייהם, קשר של גורל ומאבק, עם הגטו כולו. הצדקנו? ... עצם מרד הגטאות מצדיק את עקשנותנו. מרד זה מדבר בעדו ומונע כל ויכוח כיום הזה. אך עוד באותם הימים, בינואר ופברואר 1943 וגם אחר כך, נטוש היה ויכוח בכל חלקי המחתרת והוא חזר ונשנה לאחר כל מבחן ... וכשנכשלנו במבחן ההתגוננות וההכנות, נמצאו חברים שביקשו להסיק מסקנה על עצם הרעיון כולו. גם באותם ימים ספורים, לפני האקציה הראשונה בגטו ביאליסטוק, אחרי חורבן היישובים היהודיים בגליל כולו, וכשהגיעו השמועות הראשונות המעומעמות על גטו ורשה, רגשו הבירורים והוויכוחים"[13].

מדבריה של גרוסמן מסיק אלתרמן, שבדיוק כמו היודנראט, כך גם המחתרת שקלה שיקולים של אחריות ולא מיהרה למרוד ולסכן את הכלל. וכפי שבתוך המחתרת, ההנהגה הייתה אחראית וזהירה יותר מהחברים הצעירים במחתרת שדרשו להזדרז ולמרוד, ומדובר בהנהגה של בני 20+ (חייקה גרוסמן עצמה הייתה בת 22 ב-1941 ומרדכי טננבוים, מפקד המחתרת, היה בן 24), כך הנהגת הגטו, היודנראט, שהייתה מבוגרת ומנוסה הרבה יותר, הייתה זהירה יותר. "בקטעים אלה", כותב אלתרמן, "אין עדות על העובדה שההתנגדות להתקוממות לא הייתה סימן דווקא ותמיד לניוון ולבגידה"[14].

מסרים דומים לאלו של גרוסמן, מוצא אלתרמן גם בספרו של אנטק צוקרמן. על סמך עדותו של צוקרמן, מבהיר אלתרמן: "בראשית הגירוש הגדול (יולי 1942) כונסה המועצה הציבורית של התנועות ועסקני הציבור (לא היודנראט), ובאי כוח התנועות קראו 'לפעולה אקטיבית בצורה זו או אחרת'. הרוב דרש לחכות 'כי הופצו שמועות שמוורשה יגורשו 50-70 אלף יהודים בלבד'. כאלו היו, איפוא, לא דעות היודנראט בלבד. הן נשמעו, ואף קבעו – גם בדיונים של חוגים קרובים לתנועות ואף בתוכן עצמן. מצד העיקר, מה המרחק בין עמדה זו ובין עמדתו של היודנראט? למה להשריש בנו עכשיו את ההכרה המסולפת, שכוחות התנגדות היו נכונים לפרוץ בגטו לפעולה, ואילו רק היודנראט בלבד עיכבם? למה לנטוע בנו את ההכרה שרק ביודנראט בלבד היה מקום לאותה דעה חשכה שאין להתקומם כל עוד מדובר באלפים או בכמה רבבות בלבד"[15].

במקום אחר מצטט אלתרמן ארוכות מספרו של צוקרמן, עדות המחזקת את טענתו: "אילולא הפתיעונו הגרמנים ואילו היינו יכולים לקרוא לישיבה דחופה של הוועד הלאומי וועד התיאום ב-18 בינואר,צכשגטו ורשה הוקף ע"י צבא וס.ס., ולשאול את פי המועצה הפוליטית שלנו – לא היה קם מרד ינואר בוורשה. קרה נס, שאנשי 'החלוץ' ופלוגות 'החלוץ' לא הייתה להם כל אפשרות להתקשר עם אנשי המועצה. פלוגות הלחימה של 'החלוץ', הן של 'דרור' בה השתתפו גם חברים מ'גורדוניה' והן של ה'שומר הצעיר', לא יכלו להתפשר אפילו ביניהם, אבל באותו יום החליטו, כל אחת בפני עצמה: להלחם!

מרד ינואר הוא שהכין וקבע גם את מרד אפריל. לולא עשינו ההתחלה הזאת, לולא היינו נוטלים עלינו בפעם ראשונה אחריות זאת, לולא התרגלנו לכך שאפשר להרוג גרמנים ולא למות, שאפשר לנצח גרמנים – לא היינו מגיעים למרד אפריל. אחרי מרד ינואר הס כל פה מלהתנגד"[16].

אפילו המרד הראשון, מרד ינואר, שאלמלא בוצע ספק אם היה יוצא לפועל המרד הגדול, מרד אפריל, החל, על פי עדותו של סגן מפקד המרד, בהחלטה של הלוחמים בשטח, שלא הצליחו ליצור קשר עם ההנהגה הפוליטית של המחתרת. צוקרמן מעריך שאילו ההנהגה הייתה מתכנסת לא היה פורץ מרד ינואר, וספק אם היה פורץ מרד אפריל. אלתרמן רואה חשיבות רבה בעדות זו, שהרי המועצה שבה מדובר אינה מועצת הגטו, היודנראט, אלא מועצת המחתרת, ששיקוליה היו דומים לשיקולי היודנראט.

את הפולמוס ניהל אלתרמן ב"טור השביעי" בשירה ובפרוזה. הוא פתח את הפולמוס בשיר "יום הזיכרון למורדים". הוא הגיב על דברי תוקפיו במסה ארוכה – "פני המרד ופני זמנו" 28.5.54[17]. הרשימה השלישית בסדרה, "מסביב למשפט", התפרסמה כעבור למעלה משנה, ב-1.7.55. בספר "הטור השביעי" שינה אלתרמן את כותרת הרשימה ל"על שתי דרכים". רשימה זו נפתחה בפרוזה, כמאמר, בה שיבץ אלתרמן דברים של מפקד מרד גטו ביאליסטוק מרדכי טננבוים, אותם ציטט מ"ספר מלחמות הגטאות" ומתוך מאמר של יוסף קרמיש, "דפים לחקר השואה והמרד". המשך הרשימה הוא השיר "טיב האשמה", שבספר מופיע ללא כותרת נפרדת. אלתרמן מצטט מדבריו של טננבוים בישיבה של ראשי המחתרת עם ראש היודנראט אפרים ברש. הוא מקפיד לציין שמדובר בעדות של הלוחמים עצמם, "מתוך יומנו של אחד הנעלים והטהורים בלוחמים, מרדכי טננבוים, מפקד גטו ביאליסטוק". אלה דבריו של טננבוים בישיבה: "אני אומר לישיבה, שבאם האקציה תהיה במאסשטאב הנ"ל – אין אנו מגיבים. הננו מביאים קרבן את 6,300 היהודים הנשארים. הסיטואציה בחזית היא כזאת, שמפנה רדיקלי יכול לבוא בכל יום. אם אם הם ירצו להרחיב את האקציה ואם בשעת האקציה יכריחו אותנו ע"י התנהגותם לצאת לרחוב, או באם הרחוב יקום ויתגונן באופן ספונטני, נהייה נאלצים לצאת ולקחת את היוזמה לידינו"[18]. וברשימה אחרת של טננבוים אותה מצטט אלתרמן: "למה לא התחלנו בקונטראקציה ... ידענו שסוף היהדות בביאליסטוק חיסול מלא, עד האחרון. הוצאנו למולך את האלפים הראשונים כדי (לא להציל! זה אי אפשר) להאריך את חיי החלק העשירי של יהדות פולין בעוד חודש, בעוד חודשיים. כל יום בסיטואציה הנוכחית בחזית ובמדינה – עלול להביא את הגאולה. ... את ה'לא' אמרנו אנחנו. אנו אחראים. לולא כן – לא היה כבר כאן אף יהודי אחד" [19].

אלתרמן מצטט את טננבוים בהערצה. בעיניו, גילוי האחריות הקולקטיבית, לא למהר ולמרוד, כל עוד יש תקווה שהגטו ישוחרר לפני ההשמדה, הוא גילוי של גבורה ומנהיגות של המחתרת, לא פחות מן המרד עצמו. "פעילותה הרצופה, היומיומית, של המחתרת: העברת אנשים, זיוף תעודות, שמירת קשר בין הגטאות, הפצת ידיעות על ההשמדה – היא מסכת של גבורה ומסירות שאין נעלה ממנה בתולדות העם.ואת הימנעותה עד הקץ האחרון מפעולה, שעלולה הייתה לקבוע גורל המונים, עלינו לראותה כבורה נפשית שאינה נופלת אף מהוד האימים של הקרב האחרון" [20].

כיוון שהאחריות הקולקטיבית שמשה נר לרגלי המחתרת, מדוע נלין על היודנראט? ולמה נציב את המחתרת ואת היודנראט כשתי דרכים לעומתיות?

"'היו שתי דרכים' – כך הורגלנו לומר – שתי דרכים חלוקות ופסוקות –

האומנם? אימתי ואיה? אי הסייג שבין דרך לדרך?

כל דפי התקופה, עובדותיה, יומיומה, נעווה החוקות,

יטפחו על פני זו המליצה, יצוו לסלקה מפרק!

אי היו שתי דרכים במפורש? אי הייתה פרשת הדרכים?

אי? בוורשה? בביאליסטוק? שם, בכלות קץ, בתוך דם ודמע,

תוך כדי גרושי רבבות, עור קרעו איומי ויכוחים

את לב המחתרת עצמה – אם, לפרוץ או, לשהות... כי שמא..." [21].

4. שיתוף פעולה בין המחתרת והיודנראט. מטרתו המרכזית של אלתרמן במסע הרהביליטציה ליודנראט, לא הייתה להשמיע קול נוסף בפולמוס בין הדרכים ולטעון שדרך היודנראט הייתה הנכונה ודרך המחתרת הייתה שגויה, אלא לטעון ששתי הדרכים לגיטימיות, נכונות ומשלימות זו את זו.

הוא מוכיח ששני הגופים הללו אף שיתפו פעולה זה עם זה וסייעו זה לזה. כך הוא כותב בפנקסו, תוך שהוא מצטט מיומנו של טננבוים: "בביאליסטוק, חוץ מן הקשר התמידי ושיתוף הפעולה ההדוק שהיה עם ברש במשך כל השנים, אנו מוצאים ביומנו של מרדכי טננבוים (19.1.43) גם קטע על התייעצות ממש בין אנשי המחתרת ואנשי היודנראט על מועד התחלת המרד. כמה זה שונה מן התמונה הטוטאלית המסולפת שעל פיה אנו רואים כיום את היחסים בין היודנראט ובין המחתרת ואת מהות עמדותיהם של אלה ואלה. 'בערב, בחדרו של ב., נתכנסנו לישיבה. נכחו ב., גולדברג (יודנראט) כמאלניק ופ. (משלנו) [22] ... רובינשטיין ('בונד'), מאטוס (רביזיוניסט) ואני. הצגתי את השאלות. איננו יודעים מתי תתחיל אקציה ומה יהיה היקפה. אבל רוצה אני שאנחנו נחליט על גבול הסבלנות שלא נרשה לעבור אותו. הנני מוכן גם להחלטה להגיב על הראשון שיוצא מכאן לטבח, אבל אם ישנה – וישנה, דעה אחרת, יוחלט עכשיו על גודל הקורבן שהננו נכונים לתת למען דיחוי המוות... ייקחו המשתתפים בישיבה את האחריות עליהם בעד ההן ובעד הלאו'. ושוב קטע המעיד שלדעה זו הייתה שותפת פעמים רבות גם המחתרת, ואם אסור לנו לשפוט על כך בכלל, הרי על אחת כמה וכמה אסור לנו לשפוט מתוך עיוותן של עובדות: קטע זה הוא מיומנו של מרדכי טננבוים מן ה-4.2.43, ובו מסופר על ישיבה עם ברש לאחר שנודע כי האקציה בגטו ביאליסטוק ממשמשת ובאה: 'לערב נועדה הישיבה הגדולה. ביקור אצל ב. מוסר לי: דרשו 17,600 יהודים. אחרי כן הקטינו את המספר. דורשים עתה שלושה טרנספורטים. כל טראנספורט 2,100 איש. ... ב. מוסר בקיצור את האינפורמציה. אני אומר לישיבה, שבאם האקציה תהיה במאסשטאב הנ"ל אין אנחנו מגיבים. הננו מביאים קרבן את 6,300 היהודים, כדי להציל את 35,000 היהודים הנשארים. הסיטואציה בחזית היא כזאת, שמפנה רדיקלי יכול לבוא בכל יום, אך אם הם ירצו להרחיב את האקציה ... הם יכריחו אותנו ע"י התנהגותם לצאת לרחוב, או באם הרחוב יקום ויתגונן באון ספונטני, נהיה נאלצים לצאת ולקחת את היוזמה לידינו – אחת היא אם החלטתנו תהיה כן או לא'. בהכרתנו כיום, אין המחתרת והיודנראט, אלא אויבים הניצבים זה מול זה – והיודנראט בוגד ומשתף פעולה עם הגרמנים. היחסים לאמיתם היו אחרים, רבי פנים. יחסי האיבה הגלויים לא היו אלא מקרים נדירים, ואילו מעשי הנקמה של המחתרות באנשי היודנראט לא היו אלא פגיעות ביהודים – בייחוד אנשי המשטרה, שבגדו, כשם שהמחתרת עשתה שפטים (בייחוד ביערות) גם בבוגדים מבין שורותיה היא. מוסד היודנראט, כל עצם קיומו היה הכרח, גם לגישתה של המחתרת, הן לקיום הגטו עד ההתקוממות (שלרוב גם היודנראט לא שלל אותה מעיקרה, ויחסו אליה לא נבדל, בעצם, מיחסם של המורדים עצמם – מרד ככלות כל הקיצים) והן ככלי עזר"[23].

במקום אחר מצטט אלתרמן את חייקה גרוסמן, ושולל את התייחסותה ליודנראט, שאינה הוגנת בעיניו. "זמן קצר לפני הסוף, אירעה התפוצצות אימונים בגטאות וכבר הגרמנים נכנסו וצריך למנוע ההתפוצצויות. בהלה אוחזת ביהודים: 'את ברש רואים יוצא את הגטו וחוזר. שוב ידיו מלאות עבודה. הוא משתדל, כנראה, לשכנע, לטשטש, 'למרוח', שוב יפעיל את 'ארנק היודנראט' וירצה להציל את הגטו מאחריות קולקטיבית'. נימת הדיבור הזאת על 'ארנק היודנראט', במה היא מוצדקת?" תוהה אלתרמן. "האם לא עשתה את הכנותיה, בעצם, בחסותו ובעזרתו? ובייחוד במקרה מסוים זה: האם אותה שעה לא התפללו אנשי המחתרת שיעלה בכוחו של 'ארנק היודנראט' להעביר את רוע הגזירה, ולטשטש את העניין?"[24].

עם כל הערצתו של אלתרמן למורדי הגטאות, ואף שהוא מרשה לעצמו לומר את דבריו "מפיהם", אין הוא מהסס לבקר אותם, כאשר הם מגלים יחס בלתי הוגן כלפי היודנראט. מאמרו "מסביב למשפט" ("על שתי דרכים") שב ועורר פולמוס, למעלה משנה לאחר הפולמוס הראשון. הוא השיב למבקריו בטור המשלב מאמר ושיר "עוד על שתי הדרכים" (22.7.55)[25] וכעבור שבוע בטור נוסף – "דינו של עיקרון" (29.7.55). טור זה נכתב בעקבות מאמרו של משה כרמל ממנו ציטטתי בפרק הקודם. המשפט במאמרו של כרמל עליו הגיב, היה: "אין אנו נתפסים לפשטנות. ... אולם חייבים הננו לראות את הגבול שהוא בבחינת ייהרג ואל יעבור. והגבול הוא: הסגרה והפקרה של יהודים"[26]. אלתרמן פתח את הטור בציטוט זה ומגיב בשיר, שבין בתיו הוא שוזר קטעי עדות של חייקה גרוסמן ואנטק צוקרמן.

ניתן לראות בשירו של אלתרמן עיבוד שירי לרעיונות אותם מצאנו בפנקסו. כך, למשל, בקטע זה מתוך "דינו של עיקרון":

זהו תג מתגי התקופה. זהו פרט מהותה הליכה על החבל הדק,

על פני תהום. זהו תג מרבים, המוסיף, כבאגב, ומשיח

כי על אף אותו רגש הבוז הטבעי לגבי 'הארנק',

התפלל לב מורדים אותו יום, כי יוכל הארנק ויושיע.  

כי לאורך כל עת, עד קץ, לא דמתה המחתרת לראות

את עצמה כתחליף לשיתוף, כנכונה לעמוד ולרשת.

ולו פתע עמדו ומסרו בידיה שלה לבאות

את הגטו  ואת גורלו, מה הייתה היא עושה? אי תשובה מפורשת?

ההייתה היא גוזרת למרוד? ההייתה משביתה בפתאום את חרושת הגטו ואת סדנותיו בתקופות השלווה הכורעות על ברכים?

ההייתה מקימה מתרסים מול גזרות חיסולים חלקיים עד בוא יום?

ההייתה מנתקת כבלי ערבות? או נכבלת בהם שבעתים?

בתקופות צפייה ותהייה, במכלא גטאות נצור,

או בימי אפלה ומספד מה הייתה, עד אחרית נגזרת,

משמעם של תאי המורדים? צבירת נשק ביד הברחה וייצור

ושמירת חוטי קשר - חוטי עצביו של העם המבותק לפי חרב.

צבירת נשק,אימון לוחמים אחרונים לקראת קץ, עמל אופל קדוש

של דרכי הברחה, לא היו כמותן לבדידות, לדמיון, למסירות, להכרח,

שמירתו של הגטו מפני הניוון, מאבדן חותם צלם-אנוש,

התקנת מחבואים הכנת עמדות – עמדות אחרונות למזבח.

וכל זאת תוך כדי האבקות, פעמים, האבקות עד דם,

עם כניעת שתדלנים ופחדם. אך לרוב, לכל אורך הדרך,

פעלה המחתרת בצד כניעתם ומתוך הסכמה להכרח כניעתם

ופעמים אף ממש בעזרת כניעתם, כי ידעה שאין דרך אחרת.

מה רחוק, מה רחוק ושונה טיב הפרק הזה דף-לדף,

מאותה הכרזה נמהרה, מאותו הפסוק הקובע,

כי יחסי לוחמים וראשי יודנראט מסתכמים ביריית האקדח הנשלף,

בכדור-השפטים המשיב גמול מועל ובוגד ופושע.

לו נלמד מכתבי המורדים, לא מדבר המליצה הסלולה,

כי בהיות עט סופרים צעירים מדקלם על בחירה בין ניוון לבין מרד,

יתכן ואיש שב קם מבור ומניע ראשו לשלילה...

ואיתו עוד רבים, עוד רבים לוחשים כי לא כן... כי אחרת"[27].

המסר בכל הטקסטים הללו הוא ששתי הדרכים – דרך המחתרת ודרך היודנראט נכונות, משלימות זו את זו, לא בכדי היה שיתוף פעולה בין אלה ואלה. שתי הדרכים הנן דרכים של גבורה.