הבלוג של אורי הייטנר

אלתרמן במחלוקת ההיסטורית על תפקיד היודנראט

5. חלק מן המוטיבציה של המחתרת – השתייכות למאבק הפוליטי האנטי פשיסטי. טיעונו זה של אלתרמן חריג, לעומת הטיעונים האחרים, בכך שהוא נמצא בפנקסיו, אך לא בא לידי ביטוי פומבי בטור שלו. הטיעון הוא שמה שעמד לנגד עיניהם של צעירי המחתרת לא היה רק הצלת היהודים, אלה גם היותם חלק מהמאבק של התנועות הסוציאליסטיות כנגד הפשיזם. טיעון זה תמוה במקצת, מאחר וההשתייכות למאבק כזה אינה שלילית ומגונה, נהפוך הוא. הרי לא בכדי הפשיזם ובמיוחד ביטויו המפלצתי ביותר – הנאציזם, הגיע לתהומות הנמוכים ביותר של האנטישמיות. אולם לשיטתו, במצב הלא נורמאלי של השואה, אין מקום לשיקולים אידיאולוגיים, שאינם כפופים לאחריות הקולקטיבית לשלומה של הקהילה ולחיי היהודים.

גם את הטיעון הזה הוא בונה בעיקר מתוך העמקה בעדויות הניצולים והלוחמים. כדוגמה, הוא מביא את הקומוניסטים, שלפני החלטות מכריעות ביקשו שהות לקבלת הוראות מהמפלגה, כיוון שאינם יכולים להחליט על דעת עצמם, ומכאן שלא השיקול של טובת היהודים עמד בראש מעייניהם, אלא השיקול של טובת האידיאולוגיה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית ובריה"מ.

במצב כזה, מדובר בשיקול זר שאין לו מקום[1]. בטיעון זה הוא הצדיק את ההתנגדות למרד בקרב ראשי היודנראט: "יש להביא בחשבון כיצד צריכים היו לראות את כל העניין הזה של 'מלחמה בפולש' ראשי הקהילות בגטו. האם לא היו צודקים, במידה מסוימת, לפחות, ביחס לחלק ממניעיו וגורמיו של עניין המחתרת, אם נראה להם עניין זה, בחלקו, גם כמעשה צעירים העלולים להמיט שואה על היהודים מתוך יצר מילוי חובה כלפי 'המחנה האנטי-פשיסטי'[2]"?

אולם לא רק כלפי הקומוניסטים מופנית ביקורתו זו של אלתרמן, כי אם גם כלפי תנועות הנוער הציוניות סוציאליסטיות, דוגמת "השומר הצעיר". ושוב, המקור הוא כתביהם של הנוגעים בדבר, במקרה זה חייקה גרוסמן: "דפים אחדים רצופים בספרה של חייקה גרוסמן מוקדשים לסקירה של המניעים הנפשיים והשכליים שקבעו את יחסם של גופים שונים בגטו אל עניין ההתגוננות. ההמונים: כל אחד מן היהודים, אמר מי שאמר, רואה עצמו כמי שישב באותו אוטו, שהיטלר יוביל בו את היהודים האחרונים[3] לראווה. אבל, שואלת היא, 'מפני מה נכנעו גם אישי ציבור, חברי מפלגות וארגונים במבוך של 'אפשרויות' בזמן הכיבוש'? מפני מה ראו אפשרויות 'לעבור' את הזמנים הרעים? ... 'ומפני מה לקו בכל אלה דווקא נציגי מפלגות מסוימות? הבונד, הציונות האזרחית ופלגיה הימניים של הציונות העובדת?'. חייקה גרוסמן טוענת כי יש קשר עמוק בין עמדתם של אנשי מפלגות אלו בזמן הגטו ובין השקפת עולמם. 'הללו שסברו לפני המלחמה שאפשר להגיע בדרכי שלום לידי סוציאליזם, לצמוח אל תוך הסוציאליזם ... הללו השכילו להטעות את העם ולהשלותו ברעיון, שגם את הכיבוש הפשיסטי ... אפשר לעקוף ... בזמן של מאבק נואש בין שני עולמות כה מנוגדים'. דרך הסברה זו יש בה, כמובן, אמת, אך היא סובבת כבומרנג ומצדיקה עצמה גם לגבי ה'שומרים'. כיום הם חוזרים ומדגישים כי היחלצותם להגן על כבוד העם הייתה תוצאה של חינוכם השומרי, אך לא בניתוח זה כל האמת. 'יצר הכבוד הלאומי' – אולי לא היה מפעיל אותם במידה כזאת בתנאי האחריות הנוראה שהייתה גם כרוכה בכך, אילולא נוספה אליו תחושת החובה לקדש 'מלחמה בפולש הפשיסטי'. נימוק שני זה היה אולי הקובע למעשה. הביטחון כי היהודים נידונים לכליה העלה לא רק את התחושה כי יש להציל, לפחות, את כבוד העם. תחושה זאת אולי לא הייתה יכולה להתגבר על תחושת האחריות ולעורר לפעולות ממש"[4]. במקום אחר שב אלתרמן ומחזק את הטיעון באמצעות ספרה של גרוסמן: "לאחר שהיא מספרת על לבטיו של הארגון הלוחם בעניין האחריות הקולקטיבית, והם דברים חשובים ועמוקים, מסיימת חייקה ג' אמירה תקיפה ללימוד זכות על חובת הלחימה, כי 'באין לחימה במשטר הפשיסטי', 'עליך להשתעבד לו 'לעבדו, לשרתו בלא יודעים. גם באפס מעשה תימצא משרת אותו'. יתכן ולולא יצר זה 'להיות בסדר' עם ההשקפה הפוליטית האנטיפשיסטית, שהיא קודמת לתקופת הגטו, אילולא יצר זה היו הלבטים בעניין האחריות קשים הרבה יותר. עניין 'האחריות להיסטוריה היהודית' לא היה מעורר, אולי, את המלחמה הנפשית בתוקף רם כל כך והיא הייתה נגמרת בתיקו מפורש יותר"[5].

כאמור, את המסר האנטי פשיסטי אלתרמן לא ביטא בפומבי. מדוע? יתכן שכמי שנאבק נגד הגישה השיפוטית כלפי ניצולי השואה, הוא לא רצה בעצמו להיות שיפוטי כלפי חברי תנועות השמאל על נאמנותם האידיאולוגית בתקופת השואה. יתכן שלא היה בטוח בעצמו, בגישה שלו. בניגוד לטיעונים האחרים שהיו מעוגנים מאוד בעובדות, הטיעון הזה היה פחות מבוסס והייתה בו ספקולציה על פיה אלמלא המסר האנטי פשיסטי אולי היו נוהגים אחרת. והרי לא רק תנועות השמאל מרדו, אלא גם בית"ר הימנית ו"גורדוניה" הפועלית המתונה, אף שלא ראו עצמן חלק מן המחנה הסוציאליסטי. יתכן גם שלא ידע איך הטיעון הזה יתקבל בציבור, והעדיף לא להשמיע אותו, בין השאר כדי שלא להכניס פוליטיקה לוויכוח הזה. אלתרמן הקפיד מאוד בכבוד המחתרת והתנגדות להעמדת דרכה כלעומתית בהכרח לעמדת היודנראט, ולא היה זה נכון מבחינתו לצאת בביקורת כזו על המחתרת. דומני, שאלתרמן עצמו הבין שמדובר בטיעון חלש, שלא יחזק את עמדתו בפולמוס, ולכן העדיף לגנוז אותו.

6. לא היה למרד ערך מעשי. לא היה למרד סיכוי למנוע את ההשמדה ולא הייתה אפשרות למחתרת לנצח את הנאצים. האפשרות היחידה לשנות משהו, לעכב ולהשהות באופן משמעותי את מכונה ההשמדה, הייתה אולי בהתגוננות המונית מאורגנת מראש, עוד לפני השואה. במציאות של השואה, בתוך האשליה כתוצאה מן המרמה הנאצית, המרד לא היה בעל ערך מעשי כלשהו. ערכו הגדול של המרד הוא סמלי. תכלית המרד היא מוות בכבוד. תכלית כזו רלוונטית אך ורק בקרב האחרון, כשכלו כל הקיצין. ואכן, המרד לא פרץ קודם לכן. עד הקרב האחרון, המחתרת לא מרדה. בקרב האחרון – היודנראט לא התנגד. ולכן, תיאוריית שתי הדרכים היא פיקציה.

"קוויה האמיתיים של התמונה הולכים ומתבהרים מן הקטעים שלעיל: פעילותם של ראשי הקהילות החזיקה את הגטו עד לסוף, ואילו המחתרת עמלה לשוות לסוף הזה מראה קרב – כמה וכמה אקציות עברו ללא התנגדות ולאו דווקא מפני שהיודנראט הפריע לכך. המחתרת עצמה התכוננה בכוונה תחילה רק ליום האחרון, וכל מה שדרשה היה לאפשר לה את ההכנות. אשר לביאליסטוק, אין לומר שבקשה זו לא מצאה אוזן קשבת. בהכרת הצורך בהתנגדות האחרונה היו שותפים בכל. התביעה לנשק הקיפה גם את ההמון ככל שגברה הרגשת הכיליון. הנשק הלך ורב בגטו, ולעשייתו ותיקונו שותפו גם סדנאות היודנראט – יש להניח שלא בלי ידיעתם של ראשי הקהילה" [6].

7. הערצת המחתרת, אך לא על חשבון כבוד היודנראט. תמיכתו של אלתרמן ביודנראט, לא הייתה תמיכה בדרך שלהם לעומת דרכה של המחתרת, אלא תמיכה בלגיטימציה של דרכם, לצד הדרך הלגיטימית של המחתרת. הוא לא יצא נגד המורדים, אלא נגד הדה-לגיטימציה ליודנראט. הוא לא יצא נגד דרך המרד, אלא נגד תיאוריית שתי הדרכים המנוגדות.

יחסו אל המחתרת, בפני עצמה, היה יחס של הערכה והערצה רבה, הן לכל פועלה המחתרתי לאורך שנות השואה, הן למרד עצמו והן לתפיסת האחריות הקולקטיבית שלה. הביקורת שלו על המחתרת התמקדה אך ורק ביחסה השלילי ליודרנאט.

הערצה זו באה לידי ביטוי פעמים רבות, הן בפנקסו והן בטור השביעי. כך, למשל, כתב בפנקס: "אנו עומדים על השאלה ואנו עומדים על המחלוקת שבין המחתרת ובין ראשי הקהילות, אך מבעד לכל, מעבר לכל, מעל לכל, זוהרת גבורתם הטהורה של לוחמי המחתרת הללו – של הצעירים היהודים אשר כתבו את הדפים שאין נעלים מהם בתולדות אומץ לבו ומסירות נפשו של אדם עלי אדמות. רגש מר מחלחל בך כשאתה מוצא עצמך קורא בפרקים נשגבים אלה של גבורה ומסירות נפש שאין גדולים מהם, ודעתך נתונה מבלי משים לשכן העומד, כביכול, מן הצד והוא כמו טפל לעיקר, אך חובתו היא לעמוד כך, כי גבורה נעלה זו נעשית לעינינו כאן, ללא צורך וללא צידוק. כמו עילה לזריקת האבנים בראשיהם של אחרים, שאף הם היו ביניהם אנשים שאין להוקיעם לדיראון. לאחר שנאיר את העלילה הזאת נוכל לשוב ולקרוא את הפרנסים הללו גאולים ומשוחררים ממה שנקשר בהם"[7].

במקום אחר בפנקסו ביטא את הערצתו לקבוצת הצעירות "האריות" – לוחמות המחתרת בעלות המראה הארי שסיכנו עצמן במשימות מחוץ לגטו: "קבוצה זו של צעירות יהודיות 'אריות' בביאליסטוק – אין חבורה מופלאה יותר בתולדות העם היהודי ובתולדות תנועות המחתרות בעולם. חיים של סכנה מתמדת, של מתח ליום עבר, של כוחות נפש העומדים בדריכות בלתי פוסקת, ובתוך זה החן, החכמה, חום הלב, שאף הם נהפכים לכלים לפעולה, ועם זאת כה זוהרים ערכם העצמי הנצחי. חייקה גרוסמן – מכונת המחתרת הדייקנית, תמצית מופלאה של אומץ ופקחות והמיית לב נמסה. ח"ס, חברתה האימפולסיבית יותר, ומרוסנת גם היא בחוקותיה החמורים של המחתרת. כפורקן וכהתפרצות משחררת בא משבר–העצבים על ח"ס, בשובה מן הגטו שביקרה בו לאחר החיסול. התפרקות זו, התקפת-עצבים לא-מרוסנת זו, מעידות כמה חמורים היו הסייגים וההרגלים שכפו על עצמן צעירות אלו, בהעמדת-הפנים הבלתי-פוסקת, ובאמתלאות המשונות, בחיים הכפולים שתקום ביניהם.

באיזה כוח ברזל שמה ח"ג סייג לכל ביטוי של טרגדיה אישית. פני אמה נראים בספר מתוך הטרנספורט ונעלמים מיד מעיני הקורא. אח"כ, כעבור פרק זמן ממושך, מביאה ח"ס מן הגטו את שמלת אמה של ח"ג, וגם כאן אין הדבר נזכר אלא בשורה חטופה. ח"ג מספרת, בכוח מופלא, על משבר–עצביה של ח"ס ומ' ואנו רואים אותה ואת חברותיה משתדלות לסלק את בעלת הבית מן החדר באמתלה, שאין זו אלא טרגדיה של אהבים.

בין הספרים הגדולים על מלחמת מעטים, בין ספרי הסאגות, האמונה, האומץ וחום הלב, תעמוד אפופיאה זו של ח"ג. צריך רק לנתק את נימי המושגים המסולפים שמתמשכים בתוכה באשמתנו-אנו, באשמתה של אווירה שאפפה אותנו, לגבי פרקים אחרים ופרשות אחרות של התקופה. מסכת זוהרת זו, שחלק ממנה נפרש ב'אנשי המחתרת', אסור לה שתהיה לנו, בלי משים, כמין מחסה שמאחוריו נוכל לטפח מושגים מסולפים לגבי גורמים אחרים של אותה פרשה, גורמים התובעים משפט צדק, גורמים שאין בכוחם למחות על העוול הנעשה להם. מלחמתה הגדולה והנעלה של המחתרת, טוהר לב אישיה, עומדים עמידה שאין נעלה ממנה אל מול שאלות מוסר קשות ואפלות, מידת ההערכה העצמית והשיכחה העצמית שבהם, כל אלה תובעים משפט נהיר ואמיתי גם לגבי השאר"[8]. אל מול הערצתו לחייקה גרוסמן, הוא מבקר אותה על גילויים של איבה ליודנראט, אך בעיניו לא היא אשמה בכך, אלא האווירה הציבורית בישראל.

8. עיקר התקופה – הטבח, לא המרד. אלתרמן יוצא נגד המגמה בשנותיה הראשונות של המדינה, לשים את עיקר הפוקוס בנוגע לשואה, לא על השמדת היהודים אלא על המרד. עם כל ההערכה וההערצה למרד, הוא שולי ביחס למהות הנוראה של התקופה, ומן הראוי שיום הזיכרון לשואה, הנחלת מורשת השואה, ההתייחסות הציבורית לשואה, תתמקד בעיקר – בטבח.

"יש כאן נטיה ונהייה להפוך את התקופה, שעיקרה הטבח, לתקופה שעיקרה המרד, את התקופה שעיקרה מוות פאסיבי של המונים, לתקופה שעיקרה התקוממות. עיקרה של הפרשה, עיקרה המהותי והכמותי, עיקרה למעשה ועיקרה למשמעות וללקח, הוא המוות הפאסיבי של ההמונים, שהמחתרת לא מנעה אותו ולא יכלה למנעו ובמשך זמן ארוך גם לא ניסתה למנעו. כוונת ערעור על המושגים המסולפים המשתרשים בתוכנו לגבי אותה תקופה, אותה כוונה של קשירת כתר מלחמה למוות זה, מתוך השאיפה לראות את 'כולם גיבורים' וכו'. להיפך! כוונת הערעור היא לראות את הפרשה כמו שהיא ורק להבין לגורמים ולחוקי הברזל שעיצבוה ולא לשכוח – וגם לא לשכוח אגב בחירת סמלים נוחים – כי גם בה היו פרקי גבורה גדולים, אף שאינם פרקי קרב. דווקא אלה הבוחרים את סמל הקרב ומייפים אותו על ראש התקופה כולה, דוחים בכך אל הירכתיים את אמיתה המרה והאפלה, אמת הטבח ללא קרב וללא התנגדות"[9].

           ד. סיכום

בעבודה זו העמדתי זו מול זה שתי גישות שונות לסוגיית היודנראט – גישת הקונסנזוס של דור הצברים בשנותיה הראשונות של המדינה, שהעלתה על נס את המרד ובזה ליודרנאט, בו ראתה ביטוי לשתדלנות גלותית ובמעשיו – סף בגידה. מולה העמדתי את גישתו המנומקת של אלתרמן, על פיה דרך המרד ודרך היודנראט אינן מנוגדות זו לזו, אלא משלימות זו את זו ושתיהן דרכי גבורה.

עמדתו של אלתרמן הייתה חריגה ואמיצה מאוד. היא הייתה עמדה מפתיעה מאוד, בכך שבאה מצד מי שבכתיבתו היה לסמל של ציונות אקטיביסטית, של יהדות הלוקחת את גורלה בידה, קוראת תגר על המציאות ומעצבת אותה. איך זה, שדווקא הוא הגיע למסקנות מפתיעות כל כך? שאלה זו עוררה תמיהה בקרב הצעירים שגדלו על שיריו, לא רק בא"י, אלא גם בתנועות הנוער בגולה.

דומני שניתן להבין זאת, באמצעות סיפור פגישתו הראשונה של אלתרמן עם אבא קובנר, המורד והפרטיזן מגטו וילנה.      

הביטוי הרווח שגינה את היהודים שלא נלחמו, היה "הלכו כצאן לטבח". ביטוי זה נשמע לראשונה בכרוז שהוציאה המחתרת בגטו וילנה ב-1.1.42, שבו אמרה בפירוש שמטרת הנאצים היא השמדת היהודים וקראה למרד – "לא נלך כצאן לטבח". את הכרוז הזה כתב אבא קובנר[10].

לימים, קובנר יצא חוצץ נגד האבחנה הציבורית בין המורדים לבין כלל הציבור. חרה לו מאוד השימוש במטבע הלשון "כצאן לטבח", שבו הוא השתמש לראשונה, כדי לגנות את היהודים שלא אחזו בנשק ומרדו. בעדותו במשפט אייכמן הבהיר קובנר שכלל לא התכוון בדבריו לגנות את היהודים: "פה מרחפת בחלל השאלה: כיצד זה לא התקוממו? ... אני כיהודי לוחם, מתקומם בכל מאודי לשאלה הזו, אם יש בה מנימת הקטרוג"[11]. מוסיפה הביוגרפית שלו דינה פורת: "ואכן, הכרוז אומר 'לאמיר ניט גיין' – אל נלך, אנחנו, יהודי ליטא, שהוטל עלינו להיות ראשונים בתור, כתוב בגוף ראשון רבים. הוא לא הפריד בין נוער לקהילה ולא אמר לקהילה 'אתם'. הוא ראה בביטוי 'כצאן לטבח' התרסה כלפי שמים, כלפי ריבונו של עולם, שבשלו החל לפני דורות קידוש השם והוא רואה את עמו הנבחר הולך כצאן טבחה – ולא כלפי העם עצמו. כך אמר ביד ושם. ויטקה, אשתו, ששמעה שם את דבריו, הבהירה אח"כ שבאמצעות הביטוי 'כצאן לבטח' הוא תיאר מצב קיומי, ונזכר תוך כדי כך באותו ה1 בספטמבר, בו התברר למחתרת שחבריה הולכים אל השער ככל היהודים.

קובנר מימיו לא גינה ולא האשים את מי שלא לחם. שוב ושוב חזר וקרא לעם 'החפים מפשע ונקיים מבושה' (בהקדמה למגילת העדות), והדגיש את אשמת העולם שמנגד עמד על הדם (על הקיר ליד עמוד הזיכרון בבית התפוצות) ואת הליכתם של מאות אלפים ומיליונים מבני אומות אחרות למוות ללא התנגדות, ומצבם הלא היה שונה לגמרי, ובכל זאת כך הלכו. יהיה חשבון זה ברור לגמרי, אמר: 'זכר פסיביות של מיליוני טבוחינו אל יהיה לנו לחרפה' (בכנס הפלמ"ח במודיעין ב-1945). דיונו במושג הגבורה, משלים את היפוכו של מושג הצאן לטבח: אם שהבריחה לחם לבנה, מי יודע אם אינה גיבורה יותר ממי שירה ברובה, ומי יכול לשקול מהם פחות ויותר במצב זה, אמר ביד ושם ב-1982, בשעת דיון על המחתרת היהודית. זוהי שוב האם בגבורתה, בתפקידה להאכיל ולהעניק חיים, כשדווקא מי שעזב אותה ויצא ליער נחשב בעיני הבריות לגיבור, אך הוא נושא את אשמתו פנימה. גם השקפתו על היחד היהודי, שהוא בעיניו עיקר העיקרים ועליו בנוי כל היתר, משתלבת במושג הגבורה שלו"[12].

כאשר ביטא אלתרמן לראשונה את גישתנו בנושא שתי הדרכים בשיר "יום הזיכרון למורדים", הוא הותקף קשות על המסר שלו. גם קובנר ביקר את השיר, אולם דווקא מכיוון הפוך. הוא חש, שהאופן בו הציג אלתרמן את הדברים, יוצר חיץ בין המורדים להמוני העם. "ויטקה ואבא הגיעו אל ביתו, לומר לו שאין להבדיל בין המחתרת לקהילה, כפי שהוא עשה, לדעתם, בשירו, כי כל כוונתם של המורדים וכל המעשים שעשו או שנמנעו מלעשותם היו למענה, ומתוך אחריות לה ולגורלה. גם משום כך קובנר לא יכול היה לקבל את ה'זה הרי כאן' של אלתרמן, שהרי מורדים וקהילה היו ישות אחת של 'שם'. ויטקה ואבא המשיכו ואמרו שאין להעמיד את כל היודנראטים כמתנגדים למורדים וקובנר שב והביע התנגדות לכל דעה פסקנית, שטחית וחוטאת בגנות היודנראטים. הוויכוח הנוקב הסתיים בהסכמה, שלא אלתרמן היה זה שהפריד בין הקהילה למחתרת, אלא הוא דווקא זה שיצא בשירו נגד הלך הרוחות השורר בארץ, לפיו הפרדה כזו מובנת מאליה, כמעט כמו בין בני אור לבני חושך, והלך-רוח זה התבטא בשורה של נאומים, ספרים וניסיונות הנצחה. כבר ב-1947 ב'יד ושם', הזכיר קובנר לאלתרמן, הוא התנגד לרעיון היכל השואה והיכל הגבורה, ושנה לאחר מכן נרתע מפסלו של נתן רפפורט שנחנך בגטו ורשה, שרוב הדמויות בו הן של מורדים ומיעוטן, הכפוף ארצה, הוא של עמך"[13].

למה הכוונה ב"זה הרי כאן"? אלה דברים שאמר אלתרמן בפגישתו הראשונה עם קובנר, שלדעתי הם ההסבר לעמדתו הייחודית של אלתרמן בנושא היודנראט, השונה כל כך מעמדתו הנורמטיבית המקובלת. הפגישה נערכה בקיץ 1946, שבועות אחדים לאחר עלייתו ארצה של קובנר. מפקד הפלמ"ח יצחק שדה הכיר בין השניים. בעקבות הפגישה הזאת כתב אלתרמן בטור השביעי את שירו "אמא, מותר כבר לבכות", כשהמוטו הוא ציטוט מדברים שסיפר לו קובנר, אודות שאלה של ילדה עם היציאה מן הגטו[14]. בפגישתם, "אלתרמן שאל שאלות מפנקס, רשם מעט והקשיב הרבה, בעיקר לקורותיו של הגטו, ואמר ש'לו אני בגטו – הייתי עם אנשי היודנראט'. וקובנר, נדהם: 'אבל, נתן, קראתי את שמחת עניים – איך אתה יכול!'[15] ואלתרמן השיב, במין חריפות: 'זה כאן – הרי זה כאן!' מרד מקומו בארץ, על אדמתו של האדם המורד, ואין לדרוש אותו מן הגולה"[16].

שיחה זו מאירה רבות על הגישה שביטא אלתרמן בפולמוס באמצע שנות החמישים. ראשית, היא מפתיעה בעיתויה המוקדם – 1946, מיד לאחר השואה, שמונה שנים טרם פרסם בטור השביעי את עמדתו. שנית, בעוד בכתיבתו הפומבית ובפנקסו מדגיש אלתרמן את אהדתו לשתי הדרכים בלי לציין עדיפות לאחת מהן, דווקא בשיחה עם קובנר הוא מעיד על עצמו, שאילו היה בגטו, הוא היה עם אנשי היודנראט.

החשיבות הרבה ביותר בשיחה זו, בעיניי, היא שבשיחה זו נמצא המפתח להבנת גישתו של אלתרמן ולהבנת השניות בין גישתו האקטיביסטית לבין תמיכתו ביודנראט.

אלתרמן רואה בציונות השבת העם היהודי למולדתו, לחיים נורמליים, לחיים טבעיים של עם על אדמתו. על אדמתו, חובתו של עם להלחם על חירותו ללא פשרות. העם היהודי בגולה אינו חי חיים לאומיים נורמליים ואין לצפות ממנו לנהוג כעם נורמלי. עם גולה אינו יכול להלחם. כיוון שהיהודים בשואה לא חיו על אדמתם, אי אפשר היה לצפות מהם למרד, אלא לניסיונות הישרדות. עיקר פרשות הגבורה בשואה היו, בעיני אלתרמן, מאמצי ההישרדות וההצלה, אותם ייצגו בעיניו היודנראטים וקסטנר.

ב"על שתי דרכים" כתב:

"... גם עמים אחרים שכבלם האויב על אדמת מכורה,

לא הגיבו אחרת בפגוע בהם רק קצה, רק אפס קצה

של אותה מכונת משטמה ותרמית, של אותה מכונת עריצות ומורא

שטרפה את העם היהודי בנכר, בין שנאת התושב וחמת הרוצח"[17]. 

מול המקטרגים על הפאסיביות של היהודים בשואה, משווה אותם אלתרמן לעמים שנכבשו בידי היטלר, ואף שהפגיעה בהם הייתה כאין וכאפס לעומת הפגיעה ביהודים, גם הם לא התקוממו, אף שישבו "על אדמת מכורה". מעם היושב במכורתו הציפיה של אלתרמן שונה. עם כזה צריך למרוד.

בספרו "עיר היונה" האפופיאה הגדולה של מלחמת השחרור, מופיע שירו "אמרה חרב הנצורים". כאן המסר שלו חד משמעי – הנצורים חייבים להלחם עד נשמת אפם האחרונה. באיזה נצורים מדובר? שיר זה לא נכתב על מלחמת השחרור, אלא הופיע לראשונה ב"לוח הארץ" תש"ד, בשנת 1943. השיר פורסם כשנה לאחר קרב אל עלמיין, שבו נבלם צבאו של רומל בטרם הגיע לא"י, והוא מבטא את גישתו של אלתרמן אודות מציאות של מצור גרמני על א"י. בארץ ישראל, גם ללא מדינה עצמאית משלו, אין מקום לשתדלנות ולדרך היודנראט, אלא רק לדרכה של החרב. בשיר, מדבר החרב עם הלוחם:

כאשר לקחתני ביד

את שחוקי העיוור שחקתי.

ואבריק רוטטה כברד

וכדמעת השמחה הברקתי.

   כי נותרתי איתך לבדד

   ובלי שוב מנדני הורקתי.

מתוך לילה ניבט הכוכב

שגדל ולוטש מערב.

כוכבו הבהיר של קרב,

כוכבה הקופא של חרב.

   לאורו שעתנו תקרב

   ומרה השעה ומוארת.

ואני שוקטה ויחידה

ואני האמון ורוגע.

ובידך לא ארעד רעדה

עת אל קיר אחרון ניסוגה.

   וקרובה השעה היעודה

   וכוכב מעטרני נוגה.

ולשילום ומתן לא אצמא,

כי כמוך מהם רחקתי.

ורק זאת: לו הייתי עלמה,

כי עתה צווארך חיבקתי.

   ורק זאת: לו הייתי אמה

   כי עתה רגלך נשקתי.

עוד הלילה הזה, אדוני,

בקומך מול שנואים עשרת,

בהיותנו, אתה ואני,

הדופים אל פינה סוגרת,

   יהיה פי הארוך אדמוני,

   כי תשקני ייאוש ומרד.

יהיה פי הארוך אדמוני

וסחרחרת אעוף לפניך

וברקיי הקצרים, אדוני,

יהיו אור אחרון על פניך,

   עד אם דם יכסה עיני

   ודמך יכסה עיניך.

אז החושך עלינו יצנח

ולעד לא נקום עוד ממנו.

וכוכב הדקורים יבער צח

ועד יום לא יד איש תכבנו.

   וגופך לשמאלי יהיה נח

   ועד יום לא אני אבכנו.

הן לשווא כיסה דם את עיני

הן מראש ביד מוות הושגנו,

הן כמוך ראיתי אני

כי אל קרב אין תקווה חרגנו,

   אך רעיך ידעו, אדוני,

   כי כאיש וחרבו נהגנו[18].

כאן, בא"י, אין מקום ל"שילום ומתן". יש לרחוק מהם. כאן, גם בנסיגה אל קיר אחרון, היד האוחזת בחרב לא תרעד. כאן, גם ב"קרב אין תקווה" יש לנהוג כאיש וחרבו, כלומר להלחם, בכל מחיר.

הספר "עיר היונה" לא התקבל בחיוב בקרב הביקורת ועולם הספרות. מפורסם סיפור משתה השקת הספר, שבו חלק מן המשתתפים, ובראשם שלונסקי, ביקרו את הספר בחריפות. לעומתם, אבא קובנר הפליג בשבחי הספר: "אשריי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתב הספר הזה"[19].

קובנר, שכמורד ופרטיזן בגטו התייחס באמפתיה רבה לכלל הקהילה היהודית ושיצא נגד הביקורת עליה, לא היה מוכן להשלים עם כניעה או נסיגה ללא קרב, כאשר מדובר בעם הנלחם על ארצו. כקצין החינוך של חטיבת גבעתי הוציא את הדפים הקרביים, בהם קרא ללוחמים ולאזרחים להלחם עד מוות, ללא כל פשרות, תוך שהוא מרבה בציטוטים מן התנ"ך, מביאליק ומאלתרמן. את נגבה כינה "נגבגראד" – רמז למלחמת הגבורה וההקרבה נגד הפולש הגרמני בסטלינגראד[20] באחד הדפים גינה בחריפות את חברי קיבוץ ניצנים, שלאחר ימים ארוכים של מצור וקרב קשה, נכנעו והלכו בשבי. "כישלון", הכתיר קובנר את הדף, וכתב שאין לפנות אף נקודה ויישוב עבריים ושיש להחזיק בהם "עד האיש האחרון" – את שלוש המילים הללו הדגיש בכרוז[21].

השיר המופיע ב"עיר היונה" מיד אחרי "אמרה חרב הנצורים" הוא "הנה תמו יום קרב וערבו", שאף הוא נכתב בתקופת השואה. שיר זה, העוסק בנפילת שאול על הגלבוע אך המסר שלו אקטואלי, מבטא בצורה מובהקת יותר את הקשר בין ישיבת עם על אדמתו, לבין אקטיביזם לוחם חסר פשרות.

הנה תמו יום קרב וערבו

המלא זעקת מנוסה,

עת המלך נפל על חרבו

וגלבוע לבש תבוסה.

ובארץ, עד שחר קם,

לא נדמו פרסות הרץ,

ונחירי רמכו כדם

מבשרים כי הקרב נחרץ.

   הנה תמו יום קרב וערבו

   והמלך נפל על חרבו.

בהבריק על הרים אור יום

בא הרץ אל מפתן אימו

ובנפלו לרגליה דום

את רגליה כיסה דמו.

את רגליה כיסה שני

ויהיה העפר שדה קרב.

ובדברה אליו: קומה, בני –

מני דמע חשכו עיניו.

   ויספר לה יום קרב וערבו,

   איך המלך נפל על חרבו.

אז אמרה לו לנער: דם

את רגלי אימהות יכס

אבל שבע יקום העם

אם עלי אדמתו יובס

את המלך פקד הדין

אך יורש לו יקום עד עת

כי עלי  א ד מ ת ו[22]  השעין

את חרבו שעליה מת

   כה דברה וקולה הרעיד.

   ויהי כן. וישמע דוד [23].

גבורת העם נובעת ישירות מן העובדה שמדובר בעם הנלחם על אדמתו. בגולה הברירה היא השמדה, או כניעה בניסיון לשרוד. הדרך להתמודד עם הגורל הגלותי הוא עליה לא"י. בא"י התמונה אחרת לגמרי. בא"י אין מקום לכניעה, אלא ללוחמה. בארץ ישראל התבוסה אינה סופית. אם עלי אדמתו יובס, ולא בכדי הדגיש אלתרמן את המילה "אדמתו" – שבע יקום העם.

זו התשובה לתמיהה, כיצד המשורר הציוני בה"א הידיעה, נוקט בעמדה שניתן להגדירה כתבוסתנית וכ"גלותית" בוויכוח על היודנראט. אלתרמן הבין את המציאות של השואה כמיצוי הטוטאלי של מלכוד הגלות, שאין ממנו כל מוצא, אלא בשלילת הגלות וחיים עצמאיים של עם ישראל על אדמתו. בניגוד ל"עיר ההריגה" של ביאליק, אלתרמן אינו קורא להגנה עצמית בגולה, כיוון שהיא חסרת תוחלת. הפתרון לבעיית היהודים הוא הציונות.

ובאשר לסוגיית היודנראט – עמדתו של אלתרמן הייתה נועזת וחלוצית. היום, בחלוף למעלה מיובל שנים, זו הגישה המקובלת הן במחקר והן בדעת הקהל.

           ה. רשימה ביבליוגרפית       

ספרים:

אלתרמן, נתן; "הטור השביעי", ספר שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תל אביב, תשל"ג 1973.

אלתרמן, נתן; עיר היונה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב ישראל 1978 (הדפסה שישית).

אלתרמן, נתן; על שתי דרכים – דפים מן הפנקס, ההדיר ביאר והוסיף אחרית דבר – דן לאור, מוסד אלתרמן – הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשמ"ט 1989.

באומגרטן, אורה (עורכת); נתן אלתרמן – מבחר מאמרים על שירתו, עם עובד בשיתוף קרן תל אביב לספרות ולאמנות, תל אביב, תשל"א 1971.

גורי, חיים; עם השירה והזמן דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים תשס"ז.    

וייץ, יחיעם; האיש שנרצח פעמיים – חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, הוצאת כתר – ספריית זגגי, ירושלים, 1995.

פורת, דינה; מעבר לגשמי – פרשת חייו של אבא קובנר, הוצאת עם עובד / יד ושם, תל אביב, 2000.

שגב, תום; המיליון השביעי – הישראלים והשואה, בית הוצאת כתר / הוצאת ספרים דומינו, ירושלים, 1992 (הדפסה רביעית).

שמיר, משה; במו ידיו (פרקי אליק), ספריית הפועלים – הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, רמת גן, תש"ל 1970.

שמיר, משה; נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג, הוצאת דביר, ישראל, תשמ"ח / 1988.

שמיר, משה; ענין אישי – עם  35 משוררים, עם עובד, תל-אביב 1987.  

עבודות אקדמיות:

הייטנר, אורי; אורי אבנרי, האוניברסיטה העברית – המחלקה למדע המדינה, אוקטובר 1993.

הייטנר, אורי; אורי אבנרי והתנועה הכנענית – קרבה רעיונית ואנטיפתיה הדדית, מכון שכטר, יולי 2009.