הבלוג של אורי הייטנר

האם גבי אשכנזי רמטכ"ל טוב?

האמת? אין לי כלים להשיב על כך. כאזרח, גם כאזרח מעורה ואקטיבי, אין לי מספיק מידע כדי לשפוט את תפקודו. אני ניזון בעיקר מן התקשורת. אלא, שניסיוני הפך אותי לצרכן תקשורת ביקורתי. וכאשר התקשורת כולה מתנבאת בשפה אחת, חושי הביקורת שלי מתחדדים. אני עוד זוכר את הגלוריפיקציה שעשתה התקשורת לדן חלוץ בשנה הראשונה לתפקידו, ובמלחמת לבנון השניה הוא לא בדיוק הצדיק אותה. לכן, כאשר התקשורת מציגה בעקביות את גבי אשכנזי כרמטכ"ל מושלם, מן הראוי שנטיל ספק.

מבחנו העיקרי של אשכנזי כרמטכ"ל היה במבצע "עופרת יצוקה". אין ספק, שחל שיפור משמעותי בתפקוד הצבא לעומת מלחמת לבנון השניה. היעדים היו נהירים יותר, הפקודות היו ברורות יותר, שיתוף הפעולה בין היחידות היה חלק יותר, הצבא היה מאומן יותר והיטיב לתפקד. צה"ל הפיק לקחים, כמו הפסקת השלשול התקשורתי נוסח מלחמת לבנון השניה וחזרת המפקדים למקומם הטבעי בראש הכוח, יותר מאשר אל מול מסכי הפלזמה. חשוב לציין, שהפקת הלקחים ותחילת השיקום, נעשו עוד בידי חלוץ, מיד אחרי מלחמת לבנון השניה. חלוץ לא טייח, אלא לקחת אחריות, החל במלאכת התיקון והתפטר.

לצד המחמאות על התפקוד הטקטי של צה"ל, ניתן להטיל ספק בשיטת הלחימה אותה עיצב אהוד ברק כרמטכ"ל במבצע "דין וחשבון" ושבה נקט צה"ל גם במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה": המטרת טונות של אש, בעיקר מן האוויר, על האויב. אני מאמין שניתן להגיע לתוצאות טובות יותר, בפחות הרג של אזרחי אויב, בפחות נזק תדמיתי לישראל ובעלות כלכלית נמוכה יותר. ב"חומת מגן" הופעל צה"ל בצורה מושכלת יותר, מדודה יותר, מתוחכמת יותר, כוחנית פחות ולדעתי אפקטיבית יותר. בסה"כ, הציון למבצע "עופרת יצוקה" חיובי, אך ניכר מחסור במעוף, בדמיון, ביצירתיות ובתעוזה, שיכלו להביא לתוצאות טובות יותר. לדוגמה – ידוע שצמרת חמאס הסתתרה בבונקר מתחת לבית החולים בעזה, מתוך הכרה שעומד מולה הצבא המוסרי היחיד בעולם, שלא יפציץ את בית החולים, ובצדק. אולם האם לא ניתן היה לשלוח יחידות מובחרות לפעולה ממוקדת כלפי הצמרת המסתתרת, במינימום פגיעה בביה"ח, שעשויה הייתה להכריע את המערכה כולה בצורה הטובה ביותר, המהירה יותר ובפחות נזק?

הרמטכ"ל נחל כישלון חרוץ בסוגיית גלעד שליט. אשכנזי תמך בעקביות בעסקת השבויים שעלולה לעלות במחיר דמים כבד, מתוך מחויבותו לשלום חייל שנשלח למשימה בידי הצבא שעליו הוא מפקד. אולם אותו צבא לא הצליח לחלץ את שליט משביו. איני יודע האם המחדל הוא מודיעיני – לא ידוע היכן הוא מוחבא, מבצעי – לא נמצאה השיטה המבצעית המתאימה לחילוצו, או מנהיגותית – העדר נחישות, אומץ ונכונות להחליט על מבצע כזה. דבר אחד אני יודע – במבחן התוצאה, צה"ל נכשל.

כישלון נוסף הוא בפרשת המשט התורכי. הממשלה שגתה, לטעמי, בכך שהחליטה לעצור בכוח את המשט. מאחר והמשט היה פרובוקציה אנטי ישראלית שנועדה למשוך אותנו למארב תדמיתי ותקשורתי, שממנו אנו יכולים לצאת רק רע, מוטב היה פשוט להתעלם ולקלקל למשט את ההצגה.

אולם לצד הכישלון המדיני, היה גם כישלון של צה"ל. כישלון מודיעני – לא היה לצה"ל מודיעין לגבי אופיים הטרוריסטי של "פעילי השלום" שעל הספינה. כישלון מבצעי – שיטת הפעולה סיכנה את חיילי צה"ל ועלולה הייתה לגבות חיי חיילים וכתוצאה מכך מרחץ דמים כבד הרבה יותר בקרב משתתפי המשט ונזק מדיני כבד עוד יותר. עם זאת, יש לשבח את מקצועיותם וקור רוחם של לוחמי השייטת, שהצליחו לצאת מן התסבוכת הזאת ללא אבידות בנפש ובמינימום אבידות לאויב. לצד הכישלון של צה"ל, אותו יש לזקוף לחובתו של הרמטכ"ל – הרמטכ"ל אחראי גם על ההצלחה של הלוחמים במצב אליו נקלעו, ויש לזקוף אותה לזכותו.

מנהיגותו של הרמטכ"ל אינה נבחנת רק בצד המבצעי, אלא גם בצד הנורמטיבי, בדוגמה האישית ובעיצוב הנורמות המוסריות של צה"ל. במישור הזה, קיבל אשכנזי החלטות חד משמעיות בפרשיות צ'יקו תמיר ועימאד פארס, ודומה היה שיותר מכל קודמיו הוא מנקה את האורוות בצה"ל.

פרשת "מסמך הרפז" הפריכה את התמונה הזאת. מסתבר, שבמעגל ההשפעה המנהיגותית הקרובה ביותר לרמטכ"ל - המטה הכללי עצמו, שוררת אווירה של חשדנות, יצריות, עוינות בין אישית ונכונות להפיל איש את רעהו בדרכים נלוזות. מה אחריותו של המפקד על היווצרות מערכת נורמות כזו? ומה אחריותו למסמך שיצרו והפיצו מקורביו, מתוך תחושה שבכך הם קולעים לרוח המפקד, במקרה הטוב? הפרשה הזו מטילה צל כבד מאוד על כהונתו של אשכנזי כרמטכ"ל.

האם היה אשכנזי רמטכ"ל גרוע? איני טוען זאת. אך מול מקהלת השבחים המורעפים עליו, לקראת פרישתו, מותר לנו, האזרחים, להטיל ספק.

* BSH