הבלוג של אורי הייטנר

את הפילוג במפלגת העבודה ראוי לבחון בשתי אמות מידה – הטווח הקצר והטווח הארוך.

לטווח הקצר, מדובר בצעד שלא היה מנוס ממנו. למעשה, ברק לא פילג את מפלגת העבודה אלא נתן גושפנקא רשמית לפילוג הקיים ממילא. הפילוג החל כאשר ארבעה ח"כים עשו שבת לעצמם ובניגוד להחלטות ועידת מפלגת העבודה, פעלו כסיעה נפרדת; סיעת אופוזיציה, שהנה חלק מסיעה החברה בקואליציה. בהדרגה, חברים נוספים ובהם שרים זלגו לכיוון זה. הסיעה לא תפקדה כסיעה אחת ופגעה ביכולת התפקוד של הממשלה. ברק עצמו איבד את אמון חברי מפלגתו. במצב שנוצר, המפלגה התפוררה ולא נותר אלא לתת לכך תוקף פורמאלי.

מה שמעניין יותר הוא הטווח הרחוק. האם יש תקומה לתנועת העבודה? לא בכדי לא כתבתי מפלגת העבודה, אלא תנועת העבודה. האמת היא, שמפלגת העבודה מזמן אינה עוד ממשיכת דרכה ההיסטורית של תנועת העבודה הציונית. תנועת העבודה הציונית, שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, שילבה ערכים סוציאל דמוקרטיים של צדק חברתי וסולידריות עם אקטיביזם ציוני – התיישבותי וביטחוני וריאליזם מדיני.

מאז מלחמת ששת הימים, הביטוי של גישה זו היה רעיון הפשרה הטריטוריאלית, שאביו מולידו היה יגאל אלון, והוא היה נר לרגליהם של כל מנהיגי מפלגת העבודה עד שלהי שנות ה-90. בנאומו האחרון טרם הירצחו, הגדיר רבין את תכנית הסדר הקבע אליה הוא חותר, והיא כללה נכונות לוויתורים טריטוריאליים לצד הצגת קווים אדומים מהם ישראל בשום אופן לא תזוז – ירושלים רבתי בריבונות ישראל, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה", גושי ההתיישבות ועוד.

מפלגת העבודה של היום רחוקה ת"ק פרסה מן הקו הזה. מפלגת העבודה של היום יונית הרבה יותר מכפי שהייתה מרצ בתקופת ממשלת רבין. וכאילו לא די בכך, נושבות בתוכה רוחות המושפעות מהטרנד הפוסט ציוני, כמו הכתמת הדרישה (המיותרת, לטעמי) להצהרת אמונים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כ"גזענות", שכמוה כאמירה שמדינה יהודית היא גזענות, וכמו שיתוף פעולה עם שמאל רדיקאלי אנטי ציוני, בין השאר בהפגנה שנערכה במוצ"ש בת"א.

אין ואקום זועק יותר בציבוריות הישראלית, מהעדרה של תנועת העבודה, והצורך בהתחדשותה – חיוני ביותר. תנועת העבודה ההיסטורית הייתה מפלגת מרכז אמיתית, ומאחר ו"קדימה" פסקה להיות מפלגת מרכז ביום אשפוזו של אריק שרון, אך טבעי שהעבודה תמלא את החסר.

לכן, כאשר אהוד ברק מקים מפלגה חדשה, ומגדיר אותה כמפלגת מרכז הנאמנה לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה ולערכי הממלכתיות שאפיינו אותה, זאת אמורה להיות בשורה גדולה לפוליטיקה הישראלית.

יש רק בעיה אחת קטנה. מי שהסיט את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית הוא לא אחר מאשר אהוד ברק. בוועידת קמפ-דיוויד הוא עקף משמאל את מרצ, והציע לערפאת הצעה שעיקריה הם מחיקת כל הקווים האדומים של מורשת רבין. אחרי שערפאת דחה את הצעתו בבוז ופתח במתקפת הטרור הקשה, הוא לא הודיע שההצעות בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, אלא הוסיף וכרסם אף בהן בטאבה. מאז ועד היום, ברק דבק בדרכו, ששברה את ההסכמה הלאומית הישראלית, וכמובן שלא קידמה כהוא זה את השלום. ברק, כראש הממשלה, עשה כל מאמץ להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, בנחישות אובססיבית. גם בדרך זו הוא דבק עד היום.

הפוליטיקה הישראלית זקוקה להתחדשות תנועת העבודה, ולכאורה – "עצמאות" היא המפלגה המתאימה לכך. כמי שבמשך שנים רבות כמה להתחדשות תנועת העבודה, אך טבעי היה שעוד היום ארוץ ואתפקד למפלגה זו. אבל כאשר אהוד ברק עומד בראשה ולא חוזר בו מן הדרך בה הוא הולך זה למעלה מעשור, אני יודע ש"עצמאות" לא תספק את הסחורה הזאת.

דבר חיובי אחד עשוי לקרות כתוצאה מהפילוג במפלגת העבודה – התחזקות מדינית של הממשלה. אי אפשר לנהל מו"מ כה קשה ומורכב כמו המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר היריב יודע שאל עורפו של ראש הממשלה מכוון אקדח, ובו איום לפרק את הממשלה אם יעמוד על עמדות ישראל במו"מ. כעת, ללא האיום הזה, ראש הממשלה התחזק, ויוכל לנהל בצורה טובה הרבה יותר את המו"מ. 

* "ישראל היום"