הבלוג של אורי הייטנר

ירושלים בספרו של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח"

            א. מבוא

בספרו של יהודה עמיחי "שלווה גדולה: שאלות ותשובות" הוא פרסם את שירו "תיירים".

ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו, / יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי / וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון, // מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל / ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת, / בוכים על יפי גבורת נערינו / וחושקים בקשיחות נערותינו / ותולים את תחתוניהם / ליבוש מהיר  / באמבטיה כחולה וצוננת. //  פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו. [1]

בחרתי בשיר זה כאב טיפוס לכתיבתו של יהודה עמיחי על ירושלים, אותה אציג בגוף העבודה דרך שירים מספרו "פתוח סגור פתוח". [2] בשירו זה, כמו בשיריו האחרים, מתאר עמיחי את המתח המובנה בין ירושלים של מעלה, ירושלים של הנצח וההוד ההיסטורי, לבין ירושלים של מטה, של החיים האמיתיים, הנורמאליים, של אנשים חיים, הקמים בבוקר, הולכים לעבודה, עורכים קניות, מקיימים חיי משפחה. הוא מתאר את החיים הנורמאליים של ירושלים של מטה, בצל הוד הקדומים והמשא ההיסטורי הכבד שנושאת העיר על כתפיה. עמיחי מבכר את החיים הארציים האמיתיים בירושלים, על פני ירושלים של הנצח, ההוד ההיסטורי. הוא מבין שאי אפשר להפריד את ירושלים של מטה מירושלים של מעלה. החיים בירושלים של מטה תמיד יהיו בצל ירושלים של מעלה. כפי שנראה בשירים אחרים, הוא לא יחליף את ירושלים הזאת. אבל הוא מחפש בתוך ירושלים את החיים האנושיים, הנורמאליים, הרגילים.

ירושלים של הנצח וההוד היא עירם של התיירים, שבאים ליום יומיים והולכים. בעבורם, ירושלים אינה עיר של חיי יום יום. בעבורם ירושלים היא אתרים היסטוריים, אתרי גבורה. הם מחפשים את יד ושם, את הכותל המערבי, את קבר רחל והר הרצל – קבר הרצל וקברות חללי צה"ל שם הם "בוכים על יפי גבורת נערינו", את גבעת התחמושת.

לאותם תיירים חיי יום יום נורמאליים שלהם. בירושלים הם מחפשים דברים אחרים. הם אינם מתעניינים באנשים חיים פשוטים, כאלה יש להם במקומותיהם, אלא ב"מתים חשובים", הנמצאים בירושלים, ולידם הם מצטלמים. המתים החשובים מיוצגים כאן באמצעות רחל אמנו והרצל, ההיסטוריה היהודית העתיקה וההיסטוריה הציונית החדשה. אין הם מתעניינים ביופיים של נערים. נערים יפים יש בכל מקום. הם מתעניינים ב"יפי גבורתם של נערינו". כלומר, הגבורה שלהם מעניינת אותם, היא יפה בעיניהם, עליה הם בוכים. ירושלים של התיירים אינה עיר של אנשים חיים, אלא של חשובים מתים, ולכן "ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו". מעניינת השורה "וחושקים בקשיחות נערותינו". האם הם חושקים את נערותינו בקשיחות, או הם חושקים בקשיחות של נערותינו? המשפט הזה נשאר פתוח לפרשנות. אני נוטה לפרש זאת, כחשק בקשיחות. כמו יפי גבורת נערינו, כך הם מעריצים את קשיחותן של הנערות, שחבריהן, הנערים הגיבורים, קבורים בהר.

התיירים הם בני תמותה נורמאליים, עם צרכים נורמאליים. אפילו בביקור הקצר בעיר הם "תולים את תחתוניהם לייבוש מהיר באמבטיה כחולה וצוננת". האם הם מסוגלים להבין, שגם בעיר הקדושה חיים אנשים נורמאליים התולים את תחתוניהם, והסוחבים את סלי הקניות בדרכם הביתה מן השוק?

שיאו של השיר הוא הסיפור, אותו מספר עמיחי בשורות של פרוזה, אודות האפיזודה של מדריך התיירים שהשתמש בו, שעה שעצר למנוחה עם סליו, כנקודת ציון, על פיה הוא מכוון את מבטם לאתרים הארכיאולוגיים. המשורר מתייחס לאפיזודה באירוניה – "אבל הוא זז, הוא זז!" כלומר, הוא משבש את עבודת מדריך התיירים. מבחינת המדריך והתיירים, הוא אמצעי למציאת המטרה – "הקשת מן התקופה הרומית", כייצוג להיסטוריה העתיקה של העיר. הוא זז, כי אינו רוצה להיות אמצעי למטרה. כאדם, הוא רוצה להיות המטרה. הוא רוצה שהעניין יהיה באנשים בשר בדם. שהארכיאולוגיה תהיה אמצעי, והאדם הוא המרכז. האדם הפשוט, שקנה פירות וירקות לביתו. התיירים מחפשים את ירושלים כעיר הגאולה. את הגאולה הם מחפשים בעתיקות, בהיסטוריה. בכך, למעשה, הם מעכבים את הגאולה. הגאולה האמיתית היא גאולת האדם, בירושלים של מטה. רק ברגע שמדריכי התיירים יכוונו אותם אל האדם – תבוא הגאולה.

המסר ההומניסטי הזה, הוא מהות כתיבתו של עמיחי על ירושלים. יהודה עמיחי (1924-2000) הוא סופר ירושלמי, שחי רוב חייו בירושלים. הוא חי את המתח בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה ורצה לגשר ביניהם, כאשר האוריינטציה שלו היא על האדם האמיתי החי את חייו בעיר.

שנתיים לפני מותו, ב-1998, יצא לאור ספר שיריו האחרון של עמיחי, בעיניי – החשוב והטוב בספריו. בספר זה עושה עמיחי את חשבון חייו, סוגר מעגלים עם הוריו, עם יהדותו, עם התנ"ך, עם מלחמתו במלחמת העצמאות, חוזר למקומות בהם חווה את החוויות החשובות של חייו. מקום מרכזי הקדיש עמיחי בספר לירושלים. הספר בנוי מכמה מחזורי שירים. אחד מהם הוא: "ירושלים ירושלים למה ירושלים". [3] מחזור נוסף נקרא "טיול לילי בעמק רפאים". [4] גם במחזורים האחרים, נמצאים מספר שירים ירושלמיים.

המסר העובר כחוט השני בשירי ירושלים של עמיחי, הוא המסר של השיר "תיירים" – המתח בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, הבכורה לירושלים של מטה, של החיים הנורמאליים, והרצון לגשר ביניהם. במחזור "ירושלים ירושלים למה ירושלים", משווה עמיחי את ירושלים לערים החשובות והיפות בעולם, ומנסה לברר עם עצמו למה בכל זאת הוא מבכר את ירושלים על כולן? המחזור בנוי משירים שבהם הוא שואל את השאלה למה ירושלים ולא ערים אחרות [5] , והם שזורים בין שירים שבהם הוא מתאר את ירושלים שלו, עם המתח המובנה בהם.

במחזור זה, מברר המשורר עם עצמו, מה יש בה, בירושלים, שלמרות הקושי לקיים בה את החיים הנורמאליים בצל הקדושה והוד הקדומים, הוא בוחר בה ודווקא בה, ולא באותן ערים שגם בהן יש שכיות חמדה לא פחות מאלו של ירושלים, אך ללא אותו מטען קשה ומעיק.

בעבודה זו אעסוק בירושלים של עמיחי, דרך כמה משירי המחזור "ירושלים ירושלים..." אך אפתח דווקא בשני שירים ירושלמיים מתוך המחזור "בתים בתים ואהבה אחת". [6]

            ב. בתים בתים ואהבה אחת

במחזור שירים זה, מתאר עמיחי את סיפור אהבתם של זוגתו ושלו, דרך סיפור הבתים שבהם הם חיו בירושלים. גם במחזור זה, ניתן למצוא את אותו המתח הירושלמי, בין הסמלים והמטען ההיסטורי המצוי בכל בית, לבין הרצון של בחור ובחורה, איש ואישה, לחיות חיי אהבה אנושיים, והעמדת אהבת האיש והאישה כמרכז.

שיר 4:

גרנו בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת / בבית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים. / מתחת למיטה שמנו ערמת ספרים במקום הרגל השבורה. / (ואינני יודע אם חזרנו לקרוא בהם.) ומדרגות האבן / היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב / והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות. / ושטח הפקר באנגלית נקרא, "ארץ לא איש", / אבל אנחנו היינו בו איש ואישה רציניים באהבתם / ולא הפקר. ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". [7]

נקודת המוצא שלי לניתוח השיר היא השורות "ומדרגות האבן היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב, והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות". הסולם מחלום יעקב מסמל את החיבור בין שמים וארץ – סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. [8] על פי המסורת היהודית, ארץ ישראל ובפרט ירושלים היא האתר בו מתבצע החיבור בין האלוהות לעולם הארצי. בירושלים של עמיחי, המלאכים ברחו מן החלום, ושכחו את הסולם. הסולם נשאר לבני האדם, ולהם נתונה הרשות לעלות ולרדת בין שמים וארץ, בין הספירות העליונות בירושלים של מעלה, לבין חיים אנושיים בירושלים של מטה. והיכן נמצא הסולם? במדרגות האבן בביתו בירושלים. ירושלים היא בית נורמאלי, אך בבית עצמו קיימת אופציה של טיפוס על סולם שראשו בשמים. המתח הזה קשה. הפיתוי לטפס כל כך זמין. והבחירה – בידי הדיירים הגרים בבית.

את ירושלים של מעלה, מסמלים גם הספרים. גם היחס לספרים נתון לבחירתם החופשית של האנשים. ניתן להתייחס אליהם כאל ספרים קדושים, בדחילו ורחימו, וניתן להתייחס אליהם כאל אמצעי שנועד לשרת את הצרכים האמיתיים של אנשים אמיתיים. כמו האתרים הארכיאולוגיים בשיר "תיירים", כאן הספרים מציבים בפנינו את הדילמה – האם הספר הוא המרכז והאם נועד לשרת אותו, או האדם הוא המרכז והספר נועד לשרת אותו. הבחירה של עמיחי ברורה. הספר משרת את האדם. הוא מציג זאת בדוגמה הארצית ביותר שניתן – ערמת הספרים המחליפה את הרגל השבורה של המיטה. לא הסולם של המלאכים ניצב על הספרים, אלא מיטתם של איש ואישה. הספרים נועדו לתת טעם לחיינו, כדי שנשכיל לחיות את החיים האמיתיים, ועיקרם של החיים האמיתיים, האהבה, אהבת איש ואישה, שמרכיב מרכזי בה הוא אהבת הבשרים.

הבית נמצא "בגיא בן הנום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת". כמה מטען היסטורי וסמלי בבית אחד. גיא בן הנום הוא אתר עבודה זרה, שעל פי נבואת ירמיהו תהיה לגיא ההריגה. [9] על פי פרשנויות שונות, הפולחן שהתקיים במקום הוא הקרבת קורבנות אדם. זהו סמל לטירוף המוחלט שאליו עלולה להוביל את האדם הדת – הביטוי המוחלט של ההיפוך ממסריו ההומניסטיים של עמיחי; האדם כאמצעי חסר ערך למען משהו שכביכול חשוב וגדול ממנו. יש באזכור זה גם רמז לאבדן החיים במלחמות – לאותו יפי הגבורה אותו הזכיר ב"תיירים". גיא בן הנום הוא הגהינום, השאול המוחלט, הרע המוחלט, מקום המוות. אך גם זו בחירה של האדם – הוא יכול לחיות בגיהנום, ולבחור בחיים ובאהבה.

"שטח ההפקר" הוא השטח שאין עליו ריבונות של אחת משתי המדינות החולקות ביניהן את ירושלים. אך הביטוי הוא של הפקר – מקום שבו האנשים עלולים להיות הפקר, לא מוגנים, לא ריבוניים, שחייהם הפקר. ירושלים המחולקת היא עיר פצועה, שבלבה חומה, ומהחומה מידי פעם יורה "משוגע תורן". והבית שבו הם חיים הוא מצבה חיה למלחמה, לגהינום – "בית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים". עמיחי מציין שבאנגלית שטח ההפקר נקרא "ארץ לא-איש". כל כך מתאים לגיא בן הנום. אך עמיחי אינו מוכן להשלים עם הגזירה הזאת.

הוא הופך את אותה "ארץ לא-איש" למקום שבו חיים "איש ואישה רציניים באהבתם ולא הפקר". בסופו של דבר, האהבה הארצית בין האיש והאישה היא הדבר הרציני יותר מכל אותם הדברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמים. והיא גם הדבר הנצחי. "אם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". יש כאן הטלת ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

אילו מדריך התיירים היה מוביל את תייריו לסיור ליד הבית, הוא היה מתאר את גיא בן הנום, את העיר המחולקת, את המלחמה. שני האוהבים בבית טעון ההיסטוריה והסמלים הזה לא היו מעניינים אותו. אך עמיחי מציג חלופה – הסמלים וההיסטוריה הם התפאורה. המחזה האמיתי, המעניין יותר, הוא האיש והאישה האוהבים.

שיר 5:

ואם מתנו נהיה ראשונים בתחיה שיחזקאל ניבא בחזונו, / עצמות קרבות זו אל זו, בשר וגידים ועור נקרם עליהם / ולא פרט ולא המשיך לנבא. אבל אנחנו המשכנו את חזונו ופרטנו, / מתנים לחיבוק, פנים ירכים רך לליטוף, כפל עכוזים ושיער / של מעלה ושיער של מטה ועיניים לעצום ולפתוח / חיוב שפתים ודיוק שפה. ומאז המשכנו את החזון, / שיחה בין שנים, שמלת קיץ, לבנים תלויים על חבל, אדן חלון, / נהיה מזגי אוויר, נהיה עונות השנה, נהיה ונהיה. [10]

זה המשך השיר שלפניו. שיר 4 מסתיים במילים "ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". ואם כן מתנו? ירושלים היא העיר של חזון הנביאים. עמיחי מתייחס לחזון העצמות היבשות של יחזקאל, [11] שהוא חזון של תחיה, להבדיל מחזון גיא ההריגה של ירמיהו, אודות גיא בן הנום. אם מתנו, נקום לתחיה כשיתגשם חזונו של יחזקאל.

למה דווקא הם יהיו הראשונים לקום לתחיה? כי הם הצדיקים האמיתיים. הם הצדיקים בזכות חייהם האנושיים, האהבה בין שניהם. הצדיקות אינה מצויה בספרי הקודש ולא בסולם לשמים, אלא במיטה שבורת הרגל, ביום יום האנושי ובאהבה.

תחיית המתים תהיה חזרה לחיים אנושיים, טבעיים, אמיתיים. לכן הוא ממשיך לתאר בפירוט את מה שיחזקאל חיסר – מתאר את אברי האדם הקמים לתחיה. אברים שנועדו לאפשר את האהבה: "מתנים לחיבוק, פנים ירכים רך לליטוף, כפל עכוזים ושער של מעלה ושער של מה ועיניים לעצום ולפתוח, חיוב שפתיים ודיוק שפה". אנו חיים כדי לאהוב, וגם אחרית הימים אינה לחיים שמימיים, אלא לחיים ארציים שנועדו לאהבה. "שיער של מעלה ושיער של מטה" – המשורר משתמש לתיאור שיער הראש והערווה, בביטויים המשויכים בתודעתנו לירושלים, כאומר – ירושלים המשמעותית היא אנחנו, הירושלמים בשר ודם שחיים ואוהבים.

אין משמעות לחזון, אלא בנו, האנשים – אנחנו ממשיכים את החזון, מחיים אותו. דרכנו החזון קורם עור וגידים. דרכנו – דרך חיינו הארציים; השיחה בין שניים, שמלת קיץ, לבנים תלויים על חבל – ביטוי לארציות היום יום, כמו בתיאורם של התיירים. חזון הנביאים מתממש באהבתם של אנשים בשר ודם. הם הבטחת ההמשכיות והנצח – "נמשיך ונמשיך", "נהיה ונהיה".

            ג. ירושלים של מטה מן המטה

מפרק זה ואילך, אעסוק בשירים ממחזור השירים "ירושלים ירושלים למה ירושלים?"

שיר 5

ירושלים היא כמו העיר אטלנטיס שטבעה בים. / הכל טבע בה ושקע בה. זו ירושלים של מטה / מן המטה. ומן הקרקעית מעלים כתלים חרבים / ושברי דתות, כמו כלים מאניות נבואה שטבעו, / מכוסי חלודה. זו לא חלודה, זה דם שלא יבש מעולם. / וכדים מכוסי אצות ואלמוגים של זמן וזעם הזמן, / ומטבעות של ימים שהיו, עבר עובר לסוחר. / אבל יש בה גם זיכרונות צעירים מאוד / זיכרון אהבה מן הלילה הקודם, זיכרונות שקופים / וזריזים כמו דגי יופי מעלים ברשת, מפזזים וקופצים. / בואו, נחזיר אותם לתוך ירושלים! [12]

שיר זה מעצים את המתח בין שתי ירושלים – ירושלים של חיים עכשוויים, וירושלים הטובעת תחת נטל ההיסטוריה והסמלים. ירושלים של ההיסטוריה, שהיא כביכול ירושלים של מעלה, היא למעשה ירושלים של מטה מן המטה. כיוון שזו עיר מתה.

זו עיר שטבעה כמו אטלנטיס. "הכל טבע בה ושקע בה". עיר שכל מה שיש לה להציע זה עבר מזהיר, היא עיר שאין לה עתיד, עיר שאין לה חיים. אז אמנם יש בה כתלים חרבים – רמז לכותל המערבי, ושברי דתות – זו העיר הקדושה לכל הדתות, אבל הדתות הללו שבורות, כמו החרסים השבורים באתרים הארכיאולוגיים. אוניות הנבואה טבעו, והנבואה החיה של הדתות, הייתה לשברי חרס, לכלים מכוסי חלודה. אולם למעשה, אין זו חלודה, אלא דם – הדם מהמלחמות בין הדתות שחשקו בירושלים לאורך הדורות. הדם הזה "לא יבש מעולם". מהדתות נשארו שברים. הנבואה טבעה. אולם הדם לא יבש – העיר המתה ממשיכה לדמם. הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאים בספינה שטבעה מבטאים את הזמן שחלף, ואת "זעם הזמן" – ההיסטוריה הזועמת והזעפנית של העיר, רווית מלחמות הדת. את אנשי הדת והפוליטיקאים היום, הוא מדמה לאנשי עסקים ציניים, הסוחרים ב"עבר עובר לסוחר"; משתמשים ברגש הדתי כקרדום לחפור בו לצרכיהם.

עמיחי מציג אלטרנטיבה לעיר המתה – עיר חיה ותוססת. אין הוא מבטל את זיכרונות העבר שהעיר נושאת, אך אסור להשתעבד לעבר, כי מי שמשתעבד לעבר, עלול לשקוע ולטבוע. לצד זיכרון העבר העתיק, "יש בה גם זיכרונות צעירים מאוד, זיכרון אהבה מן הלילה הקודם". את המשורר הזיכרונות הללו, של אנשים חיים, מרתקים הרבה יותר מזיכרונות העבר. בניגוד לשקיעה לעבר, הוא מציע הנאה מיפי זיכרונות האהבה הטריים, המסמלים חיים תוססים "זריזים כמו דגי יופי מעלים ברשת, מפזזים וקופצים".

את השיר מסיים עמיחי בפאתוס מאוד לא אופייני לו – כאומר שאת הפאתוס השמור לסמלי הקדושה של העיר, יש להפנות לקדושת החיים והאהבה – "בואו נחזיר אותם לתוך ירושלים".

גם בשיר הזה, מציע עמיחי למדריך התיירים ולתיירים אופציה חלופית לכתלים החרבים ואניות הנבואה מכוסי החלודה שהם מחפשים. האניות הללו טבעו בנהרות של דם שלא יבש. הוא מציע להם לראות את יפי החיים של האנשים בעיר.