הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל, 21.1.11

פרשת יתרו היא פרשה שובבה. למה שובבה? כיוון שהיא אחת משש הפרשות שאנו מכנים אותן, בראשי תבות – שובבי"ם. אלו הן שש הפרשות הראשונות בספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. בספר ירמיהו נאמר: "שובו בנים שובבים" – אלוהים קורא לעם ישראל לשוב אליו. ראשיתו של ספר שמות הוא סיפור חזרתם של בני ישראל מן העבדות, אל היותם עם. השיבה הזאת מתחילה בחירות הפיסית של השחרור מבית עבדים, היציאה אל החופש, תחילת המסע לא"י, ההתגבשות כעם וקבלת התורה, שהינה החוקה והתרבות של העם.

בפרשת יתרו שני סיפורים. הסיפור הראשון, הנושא את שם הפרשה, הוא על ביקורו של יתרו, חותן משה, מלווה בבתו ציפורה ונכדיו – משפחתו של משה, לבקר את משה, במחנה בני ישראל במדבר.

ביומיים האחרונים חשבתי על שותפות הגורל בין ציפורה, אשת משה, לבין סוניה פרס. שתי נשות מנהיגים, שבעליהן בחרו להקדיש את חייהם לשליחותם הציבורית, והן לא התחברו לכך, עד כדי פרוק החבילה המשפחתית. משה רבנו הקדיש את חייו לשליחותו הנבואית, ופרש לחלוטין מחיים פרטיים ומשפחתיים. אנו מעריצים את משה רבנו על מפעלו המנהיגותי והנבואי, ולא תמיד זוכרים את המחיר ששילמה משפחתו. היהדות לא הפכה, בנושא זה, את משה למודל לחיקוי. היהדות מעודדת את המנהיגים לחיים שלמים, כולל חיי משפחה.

 יתרו מוצא את משה עסוק מבוקר עד לילה בשיפוט העם. הוא מקבל קהל, נותן מענה לצרכיו של כל אדם, שופט בין נצים, מכריע בכל סוגיה, בכל רמה. שופט אחד על ששים ריבוא – שש מאות אלף איש. יתרו מזהיר את משה מפני שחיקה שלו ושל העם, ומייעץ לו לבנות מבנה ארגוני היררכי של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. משה ידריך את השרים ובאופן אישי ידון בסוגיות הכבדות, שאין ביכולתם של השרים להתמודד איתן.

המיסוד הזה הוא חלק מהפיכת המשפחה, השבט - לעם. מה שחשוב לתת עליו את הדעת, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

חלקה השני של הפרשה הוא מעמד הר סיני. והנה, במעמד זה אין כל משמעות למבנה הארגוני הזה – לא שרי עשרות, לא שרי מאות ולא שרי אלפים. כאן עומד העם כולו, מקטן ועד גדול – כל אחד בפני עצמו וכולם יחד, מול האלוהים, ומקבלים ישירות את התורה. ללמדנו שהתורה היא של כולנו – אין ביהדות אפיפיור והתרבות של "לשאול את הרב ולנהל את החיים על פי פסיקתו" זרה לרוח האותנטית של היהדות. על פי חז"ל – כולנו, כל הדורות היהודיים שהיו וכל הדורות שיהיו, כולנו היינו במעמד הר סיני. ולכן, לכולנו הזכות ללמוד את התורה ולכולנו הזכות לפרש אותה ולדרוש אותה. התורה אינה שייכת לשבט אחד בעם ואין רק זרם לגיטימי אחד ביהדות. הזכות לפרש את התורה ניתנה לכולנו.

ההסבר הזה בעייתי במקצת, שהרי עשרת הדברות שנתנו לנו בהר סיני מוחלטים – מה כאן עניין לפרשנות? האם אפשר לפרש את "לא תרצח" אחרת מפשוטו?

מסתבר שאפשר. רק לאחרונה יצא לאור ספר תועבה, המסביר מדוע הדיבר לא תרצח אינו חל על גויים ומתיר לרצוח גויים. מכאן ניתן לראות את הסכנה שבמתן האפשרות הפתוחה לפרש את התורה. מצד שני, ללא הזכות הזאת, אנו עוד עלולים למצוא את עצמנו במציאות שדווקא פרשנות כזאת תחשב לנכונה – שאין בלתה.

עשרת הדברות הן התשתית של התורה, והתורה ממשיכה להיכתב על ידי היהודים בכל הדורות. על ידי אלו יהודים? כל מי שבוחר להמשיך ולכתוב אותה, ללמוד בה ולהגות בה ולקבל ממנה השראה לחייו האישיים ולחיי הציבור.

חופש הבחירה הוא יסוד מוסד ביהדות. גם קבלת התורה נעשתה מתוך בחירה. בטרם נתנה התורה, שלח אלוהים את משה לבני ישראל והציע להם עסקה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – או אז "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא אינו אומר להם – אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכן אתם חייבים לשמוע בקולי. הוא מותיר את הבחירה בידיהם. משה כינס את הזקנים והעביר להם את המסר והם העבירו אותו לעם. העם הוא שבחר באלוהים ובתורה: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה". בתום התהליך הזה, העביר משה את תשובת העם לאלוהים ורק אז החל אלוהים בתהליך ההכנות לקראת מעמד הר סיני.

חז"ל אף הפליגו בתיאור מהלך הבחירה. על פי מדרש חז"ל, ישראל היו האופציה האחרונה של אלוהים. הוא הציע את התורה קודם לעמים אחרים, אך כל עם דחה את ההצעה כיוון שאחד הדברות לא התאים לו. כשהגיע בסופו של דבר לישראל, השיב העם "נעשה ונשמע".

צירוף המילים "נעשה ונשמע" לקוח מן הפרשה הבאה – פרשת "משפטים". זהו צירוף בעייתי – איזו מן אחריות זאת, להקדים מעשה לשמיעה? לעתים לימוד יתר של כל הסעיפים הקטנים לפני ההחלטה לבצע, הופך את העשיה לבלתי אפשרית. יש מצבים שבהם יש להעז, להסתכן, להחליט ולבצע, גם בתנאי אי ודאות. על פי המדרש, ים סוף לא נבקע אלא כשנחשון לקח סיכון וקפץ למים. אילו היה ממתין לחוות דעת משפטיות והנדסיות, חיל פרעה היה משיג את מחנה בני ישראל.

גם בקבלת התורה היה מימד של אי ודאות. בני ישראל עוד לא ידעו את התורה, אך מאז צאתם ממצרים הבינו את הכיוון הכללי, והיה בהם העוז לא להחמיץ את גודל השעה ולהקדים את הנעשה לנשמע. האם לחלוצים שעלו לא"י בראשית הציונות הייתה תכנית מפורטת ומדוקדקת, אודות עתידם בא"י? גם הם אמרו "נעשה ונשמע". וכך גם דור תש"ח – המנהיגים שקיבלו את ההחלטות והלוחמים שזינקו אל תוך האש, אף הם אמרו "נעשה ונשמע". אלמלא כן, לא הייתה נבנית הארץ ולא הייתה קמה המדינה. מזל שאז עוד לא המציאו את המשפטיזציה.

"ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוהים" – אלוהים נמצא בערפל. הערפל הוא חוסר הוודאות. נדרש מאיתנו אומץ לב כדי לגשת אליו. הערפל משאיר בידינו את הריבונות לפרש ולהבהיר את התורה בכל דור ודור ולכתוב אותה מחדש.

****

התנ"ך, לכל אורכו, גדוש בהתגלויות אלוהיות. אך אין ספק שפסגת כל ההתגלויות היא מעמד הר סיני – לא התגלות בחלום לאדם אחד, אלא התגלות בפני עם שלם, במעמד רווי פירוטכניקה מזרת אימה.

הפטרת השבוע עוסקת אף היא בהתגלות מיוחדת במינה – התגלות של נביא הרואה את האלוהים פנים אל פנים. מספר הנביא ישעיהו: "בשנת מות המלך עוזיהו, ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא, ושוליו מלאים את ההיכל" וממשיך ומתאר את המראה שנגלה אליו.

לפני 49 שנים בדיוק, עלה נער חדרתי לתורה בשבת פרשת "יתרו". לנער קראו שלמה גרוניך. לפני שלוש שנים הוא הקליט את הפסוקים הראשונים של ההפטרה לאלבומו "מסע אל המקורות" ואנו נאזין לקריאתו.