הבלוג של אורי הייטנר

לאחרונה יצא לאור, בהוצאת "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד – "ממך אליך ספר השבת תפילה, הגות וחוויה", בעריכת יונדב קפלון.

קפלון ערך לפני שנים אחדות מחזור לראש השנה ומחזור ליום הכיפורים, שנקראו "ממך אליך". במחזורים אלו מופיעות תפילות הימים הנוראים במלואן וכסדרן, ולצדן – קטעי הגות ושירה שונים, מן הקלאסיקה היהודית, מן התרבות הישראלית החדשה ואף מן התרבות והספרות הכללית, המתאימים בתוכנן לטקסט התפילה ומשוחחים עמו. הספר היה להצלחה גדולה, הן בקרב ציבור "דתי" והן בקרב ציבור "חילוני". כאשר הוציאה הוצאת "ידיעות אחרונות" את סדרת "עם הספר" – הקלאסיקה של ארון הספרים היהודי, הם בחרו ב"ממך אליך" כמחזורי הימים הנוראים בסדרה.

"ספר השבת" הוא באותה מתכונת – סידור לשבת עם כל התפילות, הזמירות וכל התוכן המקיף את השבת, החל בהכנות לשבת וכלה בהבדלה. בדומה למחזורי הימים הנוראים, גם הסידור הזה משובץ בקטעי הגות ושירה מגוונים.

זכיתי, ובין הטקסטים בסידור מופיע קטע ממאמר שלי. זכיתי למצוא את מאמרי משובץ בתוך מקבץ של מאמרים העוסקים בצביון השבת בחברה המודרנית, בין כתביהם של "רחובות" כמו ביאליק, דיזנגוף, קלוזנר, הרב עדין שטיינזלץ, אדם ברוך ואורלי קסטל בלום.

את המאמר המקורי פרסמתי לפני שבע שנים בטור השבועי שלי בפורטל לצדק חברתי ושוויון זכויות BSH, תחת הכותרת "שבת ללא פרסומות". הקטעים שפורסמו בספר קיבלו את הכותרת "תנו לשמור בשקט" (עמ' 413-414 בסידור).

****

להלן הטקסט כפי שפורסם בסידור (ההדגשות אינן מופיעות בספר):

עד לפני שנים ספורות "קול ישראל" לא שידר פרסומות בשבת. לכאורה, נוהג תמוה. הרי דתיים שומרי שבת בלאו הכי אינם מאזינים בשבת לרדיו. מי שמאזין בשבת לרדיו אינו שומר שבת, ואם כך, מה הבעיה בכך שתשודרנה פרסומות?

אני מאזין בשבת לרדיו, כפי שאני מאזין למוסיקה מדיסקים, וצופה בטלוויזיה ובקולנוע. ובכל זאת, שידור הפרסומות בשבת מקומם אותי.

מקוממת אותי הגישה לפיה השבת שייכת לדתיים. לפי גישה זו, ששותפים לה דתיים וחילונים, השבת היא של הדתיים. לחילונים שבת היא יום ז' בשבוע. אני רואה בשבת נכס של כל היהודים, ומן הראוי שהמדינה היהודית תדע להעניק צביון ייחודי לשבת.

שירם המקסים של יהושע רבינוב ודוד זהבי "ירדה השבת אל בקעת גנוסר", לא נכתב בידי יהודים דתיים ואינו מתאר את כניסת השבת ליישוב דתי. השיר מתאר את כניסת השבת אל לב עמק הירדן, ערש ההתיישבות הקיבוצית. הוא אינו מזכיר את האלוהים, לא את מצוות השבת ואיסוריה, לא את מלאכי השרת ולא את תפילות השבת. אך השבת, כפי שבאה לידי ביטוי בשיר זה, כל כולה טוהר וזוך, כל כולה קדושה.

מה רחוקה השבת שירדה אל בקעת גינוסר משבת השוטטות בקניונים, מהשבת ב"איקאה", משבת המסחר והשופינג שקנתה לה אחיזה במקומותינו בשנים האחרונות. חלוצי ההתיישבות בעמק ראו ב"נשמת העבריות הנאצלת" אלטרנטיבה לדתיות של בית הוריהם, וחיפשו דרך לעצב את השבת בצביון שונה מזה של העיירה. בחלומותיהם השחורים ביותר הם לא העלו בדעתם את דמותה, כפי שהיא נראית כיום במרכז הקניונים של קיבוץ שפיים ושל קיבוצים נוספים.

מקומם הדבר, שדווקא התנועה הקיבוצית עולה על בריקדות – כביכול בשם הליברליזם וחופש המצפון – ונותנת יד להרחקת השבת מכל עניין תרבותי, ולהפיכתה ליום של מסחר וצרכנות, תוך ניצול מחפיר של עובדים שאינם נהנים מיום מנוחה שבועי! וכל זאת, כדי לספק את תאוות הצרכנות של הבורגנות הנובו–רישית הישראלית ואת תאוות הבצע של בעלי הקניונים.

בשבת התרבותית שאני מכיר, הרדיו והטלוויזיה פועלים. אך למשך יום אחד בשבוע ניתן לנוח מן הפרסומות ומהצרכנות. אני רוצה לראות את השבת במדינה היהודית כיום מיוחד שיש בו צביון מיוחד. אני רואה בעיניי רוחי שבת אשר שערי בתי הקולנוע והתיאטרון (גם התיאטרון הלאומי) יהיו בה פתוחים.

אני רואה שבת שיש בה מופעי מוסיקה ומחול; שפתוחים בה המוזיאונים ומתקיימים בה תחרויות ספורט. אני רואה שבת של טיולים ושל תיירות. נכון, אין זו השבת ההלכתית, אך זו שבת ראויה לשמה, זו שבת של פסק זמן מן המרדף אחרי הכסף, והתפנות ליום שכולו עינוג הרוח ליחיד, למשפחה ולקהילה.

                                                                                                        * מידף - עלון קיבוץ אורטל