הבלוג של אורי הייטנר

             53 שרים בממשלה

אילו המפתח להרכבת הממשלה היה על פי מדד סיעת "עצמאות" – 80% מהסיעה מכהנים כשרים, מספר השרים בממשלה היה 53 – 80% מ-66 חברי הקואליציה. 53! אבסורד? נכון. ארבעה שרים בסיעה של 5 ח"כים הם בדיוק אותו אבסורד. איך זה שניתן ל"עצמאות" מפתח חסר תקדים כזה + ראשות ועדה לח"כ וילף? פשוט מאוד – אף אחד מן הח"כים לא היה עובר ל"עצמאות" ללא השדרוג האישי במעמדו. כל הסיעה הזאת אינה, אלא סידור עבודה. בעברית צחה קוראים לזה אופורטוניזם.

            מי מטהר את האוויר?

התקדים למעשה של ברק וחבריו הוא הקמת "קדימה". הדמיון בין המקרים רב, והשוני הוא דווקא לטובת ברק. בשני המקרים יו"ר המפלגה פילג את מפלגתו וקנה בג'ובים את גרוריו. בשני המקרים, הוא עשה זאת לאחר שנקלע למצב של חוסר שליטה על סיעתו בכנסת, כאשר חלק ממנה לא קיבל את מרותו. אולם בעוד במפלגת העבודה המורדים לא כיבדו את החלטת ועידת מפלגתם, בליכוד שרון הוא זה שלא כיבד את החלטת המוסד העליון של מפלגתו – משאל של כלל החברים. בעוד הטענה כלפי ברק שהוא פעל בניגוד לדרכה של מפלגת העבודה אינה נכונה, שהרי שאלת הישיבה בממשלה או באופוזיציה (ככינור שני לצד "קדימה") היא שאלה טקטית ולא אידיאולוגית, אין כל ספק ששרון פעל בניגוד לאידיאולוגיה של הליכוד ולמצע מפלגתו. ואם את פרישת שרון וחבריו מן הליכוד ל"קדימה" ניתן להציג כנובעת ממחלוקת אידיאולוגית, ברור שאי אפשר להציג כך את פרישת פרס, רמון, דליה איציק וחבריהם ממפלגת העבודה ל"קדימה".

ההבדל העיקרי בין שני המקרים, הוא שבעוד התקשורת סונטת בברק ומלקה אותו, אותה תקשורת בדיוק סגדה לשרון והעריצה אותו. צודקת התקשורת המאשימה את "עצמאות" באופורטוניזם, אך אותה תקשורת נגועה בצביעות.

שיא הצביעות היא הפגנת מטהרי האוויר של חברי סיעת "קדימה" – מפלגת האופורטוניזם המוחלט.

            מי יכול למלא את הוואקום

הפוליטיקה הישראלית זקוקה למה ש"עצמאות" אמורה לייצג – תנועת עבודה ממלכתית, מרכזית, ציונית, אקטיביסטית. תנועת עבודה המהווה משקל נגד לסחף בעמדותיה המדיניות הציוניות של מפלגת העבודה. אם זו מטרתה של "עצמאות", היא אפילו אינה נדרשת לחבר מצע. כל שעליה לעשות הוא לאמץ כמצע את מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הירצחו. בנאום זה (5.10.95) רבין הציג את תכניתו המדינית, שעיקרה פשרה טריטוריאלית שבה ישראל נסוגה משטחים רבים, אך בשום אופן אינה מקבלת את עקרון קווי 4.6.67 ובשום אופן אינה מוותרת על ירושלים השלמה וסביבותיה, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה" וגושי ההתיישבות "ולוואי ויקומו עוד". זאת הייתה דרכה המסורתית של תנועת העבודה מאז מלחמת ששת הימים ועד...

עד קמפ-דיוויד 2000. מורשת רבין עשויה הייתה להוות מצע "עצמאות" אלמלא העובדה המצערת, שמי שהסיט את מפלגת העבודה מדרכה, ועקף משמאל את מרצ, היה לא אחר מאהוד ברק. הוא שבר את ההסכמה הלאומית, הוא ויתר על הקווים האדומים של רבין, הוא הפך את כל ה'לאווים' של רבין ל'הנים', הוא המנהיג הישראלי הראשון שאימץ את רעיון הנסיגה המלאה מכל השטחים. כאשר ערפאת דחה את הצעתו הנדיבה ופתח במתקפת הטרור, הוא זחל אליו לטאבה תחת אש ולינץ' כדי להציע לו ויתורים נוספים. עד היום ברק משוכנע שהצעותיו המופקרות הן הן הדרך הנכונה.

"עצמאות" מתיימרת למלא את הוואקום האידיאולוגי בפוליטיקה הישראלית, אולם כל עוד ברק עומד בראשה ולא שינה את דרכו, היא האחרונה המסוגלת לממש את יומרתה.

            האם יש עתיד למפלגת העבודה?

היום, כאשר ברור שמפלגת העבודה אינה מתמודדת בעתיד הנראה לעין על השלטון, הדרך היחידה להבטיח את קיומה ולהשתקם, היא אימוץ דרך שתבדל אותה ותייחד אותה. פירוש הדבר לא לנסות להיות יותר מרצ ממרצ, אלא תנועה חברתית, המייצגת ערכים של סולידריות וצדק חברתי, או במילים אחרות – מפלגה סוציאל דמוקרטית.

אחרי שכל הניסיונות בשני העשורים האחרונים הוכיחו שאין לישראל פרטנר לשלום, הגיעה השעה שנחדל מן המרוץ המדיני המטורף אחרי זנבנו, ונעמיד במרכז השיח הציבורי בישראל את תיקון החברה הישראלית. אם מפלגת העבודה תניח בצד את הנושא המדיני ותהיה למפלגת התיקון החברתי – היא תהיה רלוונטית.

שלי יחימוביץ' היא האדם היחיד המתאים לחולל במפלגת העבודה מהפיכה כזו. לא זו בלבד שהיא באמת ובתמים דוגלת ברעיונות הללו – היא היחידה הרואה בהם את העיקר. היא לא בלוף מן הזן של עמיר פרץ.

שלי לא היססה לפעול במשותף עם הציונות הדתית, עם "בני עקיבא" ועם המכון לאסטרטגיה ציונית במאבק לשמירה על אדמות הלאום. היא לא היססה לפעול בשיתוף עם השר שטייניץ ועם כרמל שאמה במאבק לייעוד אוצרות הטבע של הארץ לטובת החברה הישראלית. היא שיתפה פעולה עם ליצמן, מירי רגב ואחרים במאבקים למען העובדים ולמען השכבות החלשות ושכבות הביניים. היא לא נהגה כך מתוך עיוורון צבעים. להיפך, לזכותה יאמר שהיא הובילה מערכה ציבורית חשובה מאוד נגד טרנד התמיכה בדב חנין לראשות העיר ת"א, בשל היותו אנטי ציוני ומטיף לסרבנות.

שלי יחימוביץ' היא האדם הראוי לעמוד בראש מפלגת העבודה.

            מועמד בזכות השתיקה

סיבה נוספת לכך ששלי ראויה להנהיג, היא נקיון כפיה, שאינו מוטל בצל של ספק. זאת, להבדיל מהרצוג, שהינו מועמד מוביל בזכות השתיקה. הרצוג נמצא בזירה הפוליטית רק כיוון ששמר על זכות השתיקה כחשוד בפרשת עמותות ברק. מבחינה משפטית, אדם נהנה מחזקת החפות כל עוד לא מוכחת אשמתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששותק בחקירה, הוא אשם אם לא הוכחה חפותו. רק בזכות השתיקה, הרצוג ניצל מגורלו של עמרי שרון, שלא שתק ולקח אחריות על פעולתו בעמותות שרון. והאיש הזה רוצה להנהיג את מפלגת העבודה...

* "ידיעות הקיבוץ"