הבלוג של אורי הייטנר

הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ 1979. ניתן לומר ששלום דה-פקטו בין המדינות התקיים מאז 19 בנובמבר 1977 – ביקור סאדאת בירושלים. הסכם השלום בין ישראל למצרים מת ב-6 באוקטובר 1981, היום בו נרצח סאדאת ומובראק החליף אותו. השלום נרצח יחד עם המנהיג המצרי שחולל אותו.

בארבע השנים שבין ביקורו בירושלים להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. הוא פקד בביקוריו את ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. בשלושים שנות נשיאותו לא דרכה כף רגלו של מובראק בישראל (למעט גיחה קצרצרה להלווייתו של רבין). אולי האקט הסמלי הזה, של ביקורים נשיאותיים בישראל, הוא נייר הלקמוס לאבחנה בין העידן הקצר של השלום בין המדינות, לתקופה הארוכה שאחרי השלום.

ישראל לא שילמה מחיר כה כבד למען השלום – ויתור על כל סיני עד הגבול הבינלאומי ועקירת ההתיישבות בחבל ימית ובמרחב שלמה, למען "שלום קר". כל מי שעמד באותה התקופה על דעתו זוכר היטב על מה דובר – על יחסי שכנות טובה וידידות, כמו בין שתי שכנות במערב אירופה, כמו בין ארה"ב לקנדה. לב הסכם השלום היה הנורמליזציה – עשרות רבות של הסכמים שנועדו לצקת תוכן של שלום ביחסי המדינות; תוכן של שיתוף פעולה בתיירות, בחקלאות, בתרבות, בחינוך, בתקשורת, באנרגיה, במה לא? מכל ההסכמים הללו לא נותר דבר וחצי דבר.

ביום שבו נרצח סאדאת, מחליפו – מובראק, רצח את השלום. הוא החליף את השלום החם בין המדינות במלחמה קרה. הוא הפר בשיטתיות וברגל גסה את כל הסכמי הנורמליזציה בין המדינות שנשכחו כלא היו. הוא הפר בגסות את הסכמי אי ההסתה – התקשורת המצרית הייתה לאורך שלושים שנות שלטונו חוד החנית בהסתה אנטי ישראלית ואנטישמית קשה (והיום אנו מבינים כמה מגוחכת הייתה תגובתו לביקורת על כך – שהתקשורת בארצו חופשית, כיאה למדינה דמוקרטית, ואין לו שליטה על מה שמשודר בה). מצרים הובילה את המתקפות המדיניות החריפות נגד ישראל לאורך השנים, ובראשן - ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית בה עוצבה אסטרטגיית מלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שנועדה לבודד אותה, כדי למוטט אותה.

לאורך שנים רבות, במשך שתי תקופות ארוכות, לא היה שגריר מצרי בישראל. מובראק ניצל בציניות משברים – מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה השניה, כדי להוריד, למעשה, את דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בשני המקרים, השגריר הוחזר כאשר ישראל שילמה מחיר מדיני נוסף על המחיר המופרז שכבר שילמה בהסכם השלום תמורת הרבה הרבה מעבר לשגרירות פעילה.

ולאורך השנים, מנהיגי ישראל ניגבו את הרוק, ספגו את העלבונות וקיבלו את כללי המשחק הללו. הם הקפידו לעלות לרגל אל הספינקס בקאהיר, לחלות פניו של "מנהיג העולם הערבי". וכאשר נשמע דבר ביקורת על מובראק בישראל, או כאשר בתקשורת הישראלית, החופשית באמת, קומיקאי חיקה את מובראק – "ברוגז". וכל מנהיגי ישראל עומדים בתור להתנצל ולהתחנף ולהרגיע את מובראק, שעוד עלול לכעוס.

לצד כל אלה, דבר אחד יש לזקוף לזכותו של מובראק – הוא כיבד בקפדנות את ההסכם הביטחוני בין המדינות, שעיקרו – פירוז סיני. מיליארדי דולארים שילמה ארה"ב למצרים מידי שנה, כדי שהמלחמה הקרה לא תהיה למלחמה חמה.

****

"הרודן המצרי" – כך נהוג היה לכנות בישראל את נאצר. אולם את כל סממני הדמוקרטיזציה שהנהיג במצרים יורשו סאדאת, ביטל מובראק מיד עם עלייתו לנשיאות. הוא הכריז מיד על מצב חירום, צעד הגיוני וסביר לנוכח רצח הנשיא, אך מצב החירום היה למצב הקבע לאורך שלושים שנות שלטונו. מובראק היה רודן, לא פחות מנאצר. בניגוד לנאצר, הוא הקפיד לא למנות סגן – הוא מספר אחד, ואין מספר שניים. הוא ניסה לבנות את בנו כיורשו, בניסיון להקים שושלת מעין מלכותית, דוגמת שושלת אסד בסוריה. וכל זאת, לצד שחיתות בצמרת שלטונו, בעיקר בעידן שבו מקורבי בנו השתלטו על המנגנונים. מה הפלא שעמו המדוכא שונא אותו כל כך?

מי שנולדו בראשית שלטון מובראק הם היום בני 30. לאורך כל שנות חייהם ספגו שטיפת מוח של פולחן אישיות למובראק. ואף על פי כן, הם שונאים אותו. הם כל כך שונאים אותו!

בשל האוריינטציה הפרו-מערבית ופרו-אמריקאית שלו ובשל כיבוד ההסכמים הביטחוניים עם ישראל (שבעטיים גדעון לוי כבר גינה אותו ואת אנשיו כמשת"פים של הכיבוש), נוח היה לנו להתעלם מעובדת היותו דיקטטור היושב על כידונים. המציאות טפחה על פנינו.

****

מובראק גמור. עוד תרגיל, עוד ניסיון, עוד תמרון – זה לא יעזור לו. ומה הלאה?

נטייתי הטבעית, האינסטינקטיבית היא להזדהות עם המוני העם המדוכאים, הנאבקים נגד העריצות ולמען החירות והצדק. אולם הניסיון המזרח תיכוני מלמד אותנו, שהחלופה לא תהיה טובה יותר בכל קנה מידה שהוא.

אנחנו עוד עלולים להתגעגע למובראק.

* BSH