הבלוג של אורי הייטנר

דברים בכנס הסיום של ירח כלה תשע"א, מרכז "יובלים", תל-חי 17.2.11

בספרו "בין אדם לארצו", עסק הוגה הדעות הדגול מרטין בובר, בזיווג בין עם קדוש, העם היהודי, לארץ קדושה, ארץ ישראל. "הקדושה", כתב בובר, "אינה עוד חומר עיצום, מין נוזל מאגי, שיכול להיות שרוי הן בבני אדם וקבוצותיהם והן במקומות ומחוזות, אלא תכונה היא, הניתנת לעם זה ולארץ זו על ידי כך, שהאל בוחר בשניהם, כדי להנהיג עם זה, שהוא עמו מבין כל העמים, אל ארץ זו, שהיא ארצו מבין כל הארצות, ולחברם זה עם זו. בחירתו מקדשת את העם בחינת הסיעה, שהוא מצווה עליה במישרים, ואת הארץ בחינת כיסא מלכותו, ומזקיקה אותם זו לזו".

המסר המרכזי של בובר בספרו, הוא שאין דומה ההתעוררות הלאומית של העם היהודי, הציונות, להתעוררות של התנועות הלאומיות באירופה. אמנם הציונות הושפעה מאותן תנועות, אבל הציונות היא בראש ובראשונה מתן צורה חדשה למימוש המאוויים שבלב העם היהודי מדורי דורות.

ייעודו של העם היהודי, על פי בובר, הוא להיות כרוזו של האלוהים, ואת התפקיד הזה הוא יכול למלא באופן ממשי רק בארץ ישראל. גם בגולה משרת העם מטרה אלוהית עליונה, כפי שאברהם אבינו גילה את המונותיאיזם עוד בגולה, אך כפי שאברהם הצטווה להגיע לא"י, כיוון שרק בא"י הוא יוכל לממש את האני שלו, כך גם בימינו, רק בא"י יממש העם היהודי את האני הקולקטיבי שלו.

וכך כותב בובר: "כך עומד מלכתחילה החיבור היחידי במינו, בין עם זה וארץ זו בסימן של מה שראוי שיהיה, של מה שראוי שייעשה, ראוי שיתגשם. אין בידי העם להגיע להתגשמות זו בלעדי הארץ ואין בידי הארץ להגיע לה בלעדי העם: חיבור אמונים של שניהם בלבד מוליך אליה. וזהו חיבור שבו הארץ אינה מופיעה כדבר מת וסביל אלא כבת זוג חיה ופעילה. כמו שהעם זקוק לארץ כדי לקנות את חייו המלאים, כן זקוקה הארץ לעם כדי לקנות את חייה שלה המלאים; בשיתוף פעולה בין החי חיים מלאים ובין זו החיה חיים מלאים, יתבצע המפעל המוטל על זיווגם. כיוון שמשתתפים בו גם הארץ החיה וגם העם החי, הוא נעשה מפעל ההיסטוריה ומפעל הטבע כאחד. תחומי הטבע וההיסטוריה הנפרדים בתודעתנו – עליהם להתאחד, כמו שהיו מאוחדים בבריאת האדם, להתאחד במפעל, שלשמו ישתפו פעולה ארץ הבחירה ועם הבחירה. זיווגם הקדוש מכוון לזווג ספירות היש.

זהו היסוד המתייחס לחלק קטן ומבוזה של המין האנושי ולחלק קטן ושמם של כדור הארץ, ועם זה רחב הוא מרחב עולמות, היסוד הצפון בשם ציון. אין זה מקרה מיוחד סתם של הרעיון הלאומי והתנועה הלאומית: הצד המיוחד, שנוסף כאן על הצד הכללי, מכונן סוג עצמי, העובר הרבה את גבולותיהן של בעיות לאומיות ונוגע בעניין אנושי, בעניין קוסמי ואף בעניין הישות עצמו. אף אם יהא נראה עם ישראל כעם בין העמים וא"י תהא נראית כארץ בין הארצות, ביחסם זה לזו ובתפקידם המשותף הם דבר יחיד שאין דומה לו. ובחינת סוד הוא וישאר בחינת סוד, מה שקרה, קורה ויקרה בין שניהם; למרות כל הנתפס תפיסה טבעית והיסטורית ישאר סוד. בסוד זה הרהרו והרהרו דורות עמנו".

בובר יצא נגד הקולות הציוניים המבטלים את הסוד הזה, בשל היותו "דת" במירכאות, המנוגדת למגמת החילוניות בציונות, החותרת להיות עם ככל העמים, ארץ ככל הארצות. ספרו נועד להיאבק במגמה זו: "לעומת כך קורא ספר זה לעד את ודאותם של דורות ישראל, שלא די באלה. רעיון ציון שרוי ברבדים עמוקים יותר של האדמה, ברבדים גבוהים יותר של האווירים, ושני הדברים גם יחד, עומק השורשים וגובה הצמרת, זיכרון ואידיאל, ששניהם בני מסכת אחת, אין לכפור בהם. אם מוותרים אנו על הסוד, אנו מוותרים על עצם המציאות גופה. צורות לאומיות בלי הרוח הניצחת שממנה נולדו,משמען קץ הפוריות המיוחדת לישראל".

בובר היה אינטלקטואל מעורב, ומראשי תנועת "ברית שלום", הזרם המתון והיוני ביותר בציונות וביישוב העברי בא"י. בובר וחבריו היו מוכנים לכל פשרה למען השלום, כולל ויתור על הדרישה למדינה יהודית עצמאית ואף לרוב יהודי בא"י. מנהיגי היישוב ובהם בן גוריון, שרת ואחרים, ראו בהם אנטי ציונים. והנה, ללא קשר לפתרונות הפוליטיים בהם דגל, במובן הרוחני, התרבותי – לא היה מוכן בובר לוותר כהוא זה על האמת הציונית והיהודית בה דגל, שהמרכיב המרכזי בה הוא רעיון הבחירה של העם היהודי ושל ארץ ישראל.

חברו ולעתים אף שותפו של בובר, הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג, היה בר פלוגתא שלו בנוגע לציונות. רוזנצוויג שלל את הציונות מעיקרה, התנגד בכל מאודו לרעיון של מדינה יהודית ולמימוש פיסי וחומרי של הזיקה לארץ ישראל, אותה רצה לשמר כזיקה רוחנית בלבד; ארץ ישראל כסמל ולא כממשות.

התנגדותו של רוזנצווייג לציונות נבעה מחששו שמא יאבד העם היהודי את ייחודו ואת ייעודו ההיסטורי, אם יקים מדינה בארצו, שתהיה בהכרח מדינה ככל המדינות, ושהקשר בין העם היהודי לארץ יהיה בהכרח כקשר שבין כל עם לארצו.

את חיבורו "רוחה ותקופותיה של ההיסטוריה היהודית" כתב כתגובה לציונות וכפולמוס עמה. מאחר והתנגדותו לציונות נבעה מהרצון לשמור על ייחודו של העם היהודי, את עיקר החיבור הוא הקדיש לייחוד זה. בין השאר, הוא טען שחוקי הזמן החלים על אומות העולם, שונים מתפיסת הזמן בעם היהודי, שהנו עם על זמני: "העם היהודי אינו מונה את השנים על פי מניין משל עצמו. לא זיכרון קורותיו ולא שנות כהונת מחוקקיו משמשים מידה לעתותיו; שכן הזיכרון ההיסטורי אינו בבחינת נקודת קבע בעבר, שכל שנה היא נסוגה אחור בשנה אחת, אלא הוא זיכרון הקרוב תמיד באותה מידה, ובעצם אינו בגדר עבר כלל, אלא נוכחי הוא לעולם; חייב אדם לראות את יציאת מצרים כאילו הוא היה בין היוצאים. ומחוקקים שיחדשו את החוק במרוצת הזמן החי אין כאן; ואפילו דבר שמצד עניינו אפשר לראות בו חידוש, צריך בכל זאת שיוצע כך כאילו כבר נכתב בתורה הנצחית ונגלה עם התגלותה. מכאן, שחשבון הזמנים של העם אינו יכול להיות חשבון זמנו שלו; שכן נטול זמן הוא, אין לו זמן משלו. אלא מוכרח הוא למנות את השנים לפי שנות העולם. ושוב ... רואים אנו כאן ביחס אל ההיסטוריה שלו, כפי שראינו קודם לכן ביחס אל  הלשון ואל הארץ, כיצד נשללים מן העם חיי הזמן בעבור חיי עולם; אף כאן אין הוא יכול להיות שותף מלא ויוצר לחיי ההיסטוריה של אומות העולם, לעולם ניצב הוא איכשהו בין יסוד של קודש ליסוד של חול, שכל אחד מהם מנתק אותו מחברו ולפיכך, בסופו של דבר, חי הוא שלא כחיי אומות העולם, שהם חיי עם הניצבים בגלוי בתוך העולם, בלשון עם המביעה בצליליה את נפשן, בנחלת עם שגבול ויסוד מוצקים לה בארץ, אלא הוא חי אך ורק במה שמבטיח את התמד העם מעל לזמן, את אי החלוף של חייו: הוא חי בשאיבת נצחו שלו ממעיינות התהום של דמו".

הרב פרופ' אברהם יהושע השל רחוק מרחק רב מגישתו של רוזנצווייג. בניגוד לרוזנצוויג, שנפטר ב-1929, השל חווה את השואה, שהשפיעה מאוד על השקפותיו, ולבטח אינו יוצר אידיאליזציה לחיים בגולה, כפי שעשה רוזנצוויג. השל היה אחד מהוגי הדעות החשובים ביותר ביהדות ארה"ב במאה ה-20, והשפעתו הייתה מעל ומעבר לעולם היהודי. הוא היה אינטלקטואל פעיל ומעורב, ומתוך מחויבותו לתיקון עולם, בו ראה את הערך המרכזי של היהדות, עמד בין ראשי הלוחמים למען זכויות האדם, למען שוויון לשחורים, נגד מלחמת וייטנאם, מראשי הזרם הליברלי בציבוריות האמריקאית ומראשוני הנושאים את דגל איכות הסביבה.

אף שהשל לא עלה לארץ, הוא היה ציוני חם ונאמן. לאחר מלחמת ששת הימים, הוא פרסם את ספרו: "ישראל – הווה ונצח". בספר הוא עסק בייחודיות של עם ישראל, ועיקרו – עם ישראל יצר את התנ"ך וייעודו הוא להמשיך לכתוב את התנ"ך, באמצעות הגשמתו בפועל והגשמת חזון הנביאים, במדינה היהודית בא"י. השל יוצא נגד התייחסות לעם היהודי כאל עם ככל העמים, ואל מדינתו כמדינה ככל המדינות.

כתב השל: "אנו, בני דור זה, רואים עין בעין אירועים בעלי גדלות עצומה, לא ינום ולא יישן אדון ההיסטוריה. אין אנו, כעם, מציבים לעצמנו את מטרותינו. לעתים קרובות אנו טועים בהבנת עצמנו. אנו חיים בכוח הבטחה. והבטחה זו מתגלית וחוזרת ומתגלית בנפשותינו, באמונתנו, ומעולם לא נדם קולה. היא מתחדשת עכשיו כפקודה. הדרך לא"י נסללה בדברי נבואה. בבניין הארץ אנו מתכוונים להיענות לברית התנ"כית, לצווי העליון אשר דיבר אלינו במשך עידנים ואשר מעולם לא  נס לחו. אילן ששורשיו נעוצים בספר הספרים – לעולם לא ייבול. בעיקר בימי החרדה וההוד של אייר וסיון תשכ"ז, התגלתה ודאות חדשה. מצאנו שהתנ"ך אינו ספר מושלם וחתום. גילינו שהתנ"ך חי לעד, נכתב מחדש בכל יום, נקרא מחדש בכל שעה. התנ"ך חי בקרבנו, מהדהד בחרדתנו. התקשרותנו עמו מתמדת. כמעט בפתע נתחוור לרבים, שסיפורי התנ"ך חיים וקיימים. פרקי מקרא נכתבים עתה, ועינינו הרואות מאורעות תנ"כיים מתחיים ומזדקרים לנגדנו".

בשיבת ציון רואה השל עדות לשוני בין ההיסטוריה של העם היהודי להיסטוריה של העמים. הוא מגדיר את קיומה של מדינת ישראל כנס. "מדינת ישראל היא נס עטוי מסווה, נס נסתר, הדברים נראים טבעיים ומסתירים תמיהה מרעישה. ציון הנבנית מחדש נהפכת למבשרת השגה חדשה, מראה היאך ההיסטוריה שזורה במסתורין. ישראל היא היפוכו של השכיח, היא משהו נדיר, ועל גבול היוצא מן הרגיל, שם הפלא. ישראל כחידוש איננה התחלה חדשה לחלוטין, אל כתחייה שבחזון יחזקאל. היא תיאום ההבטחה האלוהית וההישג האנושי".

הדבקות של העם היהודי בא"י, קובע השל - אין לה אח ורע בתולדות האנושות, ולכן שיבת העם לארצו היא חריג חסר תקדים. כתב השל: "בכל הדורות הצהרנו 'לא' באלף רבתי כנגד כובשי פלשתינה. יום יום מחינו בכוונה קבל אלוהים ואדם. התנגדנו לכיבושים, דחינו את תביעותיהם, העמקנו את התקשרותנו אליה, הואיל וידענו כי הכיבוש בידי זרים הוא הרפתקה חולפת, ואילו קשרנו אל הארץ הוא קשר בל ינתק. העם היהודי מעולם לא חדל לעמוד על זכותו, על חזקתו לארץ ישראל. דרישה מתמדת זאת , היא חלק בלתי נפרד מן התודעה היהודית, מונחת ביסודה של ההיסטוריה היהודית. היא עיקר מעיקריה של היהדות. כיצד מחינו וערערנו על כיבוש הארץ בידי אימפריות רבות עוצמה ממזרח ומערב? היאך עמדו אבותינו על זכותם לא"י? את מחאתנו לא השמענו ברחובות ערים גדולות, היא הושמעה בבתינו, בבתי כנסיותינו, בספרים ובתפילות. ולמעשה עצם קיומנו כעם הייתה בו מעין הצהרה על קשרנו לארץ, על ביטחוננו כי שוב נשוב. ... אין דבקות של עם לארצו המקבילה לזו בכל העולם כולו. הבית השני נחרב בידי הרומים בשנת 70, מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948. במשך הפסק זמן ארוך זה מעולם לא הייתה א"י בית לאומי לאומה אחרת, מעולם לא נחשבה כישות גיאופוליטית נפרדת, לא הייתה מעולם מדינת עצמאית".

לא בכדי בחרתי להביא דווקא מדברי שלושת ההוגים החשובים הללו. בשנים האחרונות נוצרה בשיח הישראלי דיכוטומיה בין מי שדוברים בשם הייחודיות היהודית לבין מי שדוברים בשם האוניברסליזם. עצם הדיבור על עם ישראל וא"י היה למעין מילה גסה, לא פוליטיקלי קורקט, בקרב חלקים בחברה הישראלית, כביטויים לאומניים לכאורה, גזעניים, רחמנא לצלן.

חשוב היה לי להציג דווקא את דבריהם של הוגים שאיש לא יחשוד שדבק בהם רבב לאומני, כדי להוכיח שמדובר בשיח לגיטימי, שראוי שיחזור ויהיה לשיח שלנו. הדיבור על עם בחירה, אינו דווקא דרישה לזכויות יתר, לשלטון ולשררה, אלא להיפך – זהו עול של תביעות וחובות, להיות מופת של מוסר, של צדק, של ערכים. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כתב ש"המובן של 'אתה בחרתנו מכל העמים' הוא שעל עם ישראל הוטלו משימות קשות יותר מאשר על בני עמים אחרים ונדרש ממנו יותר מאשר מכל עם אחר, ולפיכך הוא נושא באחריות כבדה יותר". רוזנצוויג סבר שניתן לקיים את הייחוד של העם היהודי, רק כעם רוחני החי בגולה, ללא זיקה לארץ וללא מדינה. הציונות מתקוממת נגד גישה זו ומציבה בפנינו את האתגר, לממש את המופת הזה בחיים הממשיים, בהם אנו נושאים באחריות על כל היקף חיינו.

היטיב להגדיר זאת דוד ב"ג במאמר שכתב 5 שנים לאחר הקמת המדינה: "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. אנחנו צריכים אמנם לעשות עוד מאמץ גדול וממושך, למען נהיה לכל הפחות ככל הגויים. ולהיות 'ככל הגויים' כלומר עם נורמלי, בריא, בן חורין, עצמאי - זה לא דבר של מה בכך. עם הקמת המדינה הבטחנו התנאי העיקרי למילוי שאיפה זו. אולם מותר לכל אחד מאתנו להיות 'שוביניסט' כדי להאמין שלא די להיות סתם ככל הגויים. מותר לנו לשאוף לקיים דברי הנביא 'ואתנך לברית עם לאור גויים'. - - - אנחנו מהעמים המעטים בעולם אשר הטבענו חותמנו על חלק גדול של התרבות האנושית ... משך הרבה דורות היינו העם היחיד שהאמין בחזון אחרית הימים. לא יתכן איפוא שחזון אשר בו האמינו, לו ציפו, קיוו וחיכו משך דורות רבים, יכזיב דווקא עכשיו עם קום הפלא הגדול: מדינת ישראל.

- - -עוד הרבה שנים נצטרך לתת ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים בטחונה של המדינה. ברם, הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ועצמאותנו. למדינת ישראל יש יעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת עם ישראל קיבוץ גלויות".

סוגיית ישראל והעמים – תמיד אקטואלית. אולם כאשר בחרנו את נושא ירח הכלה, לא שיערנו עד כמה תהיה הסוגיה אקטואלית, כפי שהינה היום, בעקבות מכתב הרבנים ומכתב הרבניות והסערה שעוררו שני המכתבים.

יש הרואים סוגיה זו כדיכוטומיה בין לאומיות לאוניברסליזם והומניזם. אולם לאומיות אינה לאומנות, וניתן להיות בעת ובעונה אחת לאומי גאה והומניסט, שאהבת האדם באשר הוא אדם משמשת נר לרגליו.

הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. מייסדיה וראשיה היו רחוקים מלאומנות ושנאת זרים. הרצל קרא לעיתון התנועה הציונית "די ועלט" = העולם, וחתר להקמתה של מדינה יהודית במשפט העמים, כחלק ממשפחת העמים.

המאבק בינינו לבין הערבים על א"י, המלווה את הציונות מיומה הראשון וסופו אינו נראה באופק, מעמיד את התפיסה הזאת במבחן קשה. האתגר הגדול שלנו, הוא היכולת לשלב את טיפוח עצמיותנו וגאוותנו הלאומית והעמידה על מטרותינו ויעדינו הלאומיים, עם גישה הומניסטית ופתוחה לעולם.

האתגר שלנו הוא בחירה ביהדות גאה בלאומיותה ועומדת על שלה, ומתוך האיתנות הזאת, לא מתוך שפלות רוח וכפיפות קומה, היא גם פתוחה ומקבלת, אוהבת את הגר ומכבדת את השונה והאחר.

אני מאמין, שבשלושת שבועות ירח כלה, בהם העמקנו בסוגיות הללו, תרמנו תרומה לבחירה הזאת.

אני מודה לכל מי שנטלו חלק בירח הכלה, למנחות החוגים והקבוצות ובמיוחד לאיימי, שהובילה את המהלך וערכה את חוברת המקורות ששימשה אותנו בירח הכלה.