בכנס חוקרים בנושא תרומת הקיבוץ ליהדות, שנערך בשבוע שעבר ב"יד טבנקין", הציג יעקב עובד את מחקרו אודות הקורס הדו-שנתי באפעל. אילו התבקשתי לתת כותרת להרצאה, הייתי בוחר ב"עלייתו ונפילתו של הקורס הדו-שנתי". ובעצם, קורות הקורס ותולדותיו הן בבואה של קורות הקיבוץ באותן שנים.
כשהקורס החל את פעולתו בשנות החמישים כקורס הגבוה למדעי החברה והרוח, היה זה בית היוצר לעיצוב מנהיגות הקיבוץ המאוחד, ולא בכדי נטלו בו חלק חברים מרכזיים כצביה לובטקין, אורי ברנר ומולה כהן. הדגש בקורס היה רעיוני. עם השנים, הקורס יועד פחות להכשרת מנהיגות ויותר להעשרת חברים צמאי דעת החפצים בתורה לשמה. בשנותיו האחרונות, חלק ממשתתפיו חיפשו בעיקר אתנחתא מחוץ לקיבוץ.
קורות הקורס הן בבואה של התנועה הקיבוצית בשנות קיומו. בראשית דרכו התנועה התייחסה אליו כאל קודש הקודשים. מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין ראה בקורס את מרכז פעולתו והעתיק את מקום מגוריו בימות השבוע לאפעל, במידה רבה בשל פעילותו בקורס הזה. בהרצאתו, תיאר יעקב עובד את ההחלטה לסגור את הקורס, כיוון שהוא אינו משתלם כלכלית; את המאבק של בוגרי הקורס להעביר את רוע הגזירה שנתקל בחומה בצורה. הוא סיפר על הפגישה המכרעת עם מזכיר התק"ם, שהיה אטום לכל טענה שאינה נותנת מענה לחוסר הכלכליות של הקורס, כאומר: מה שלא מרוויח – ראשו יקופד.
לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור אודות היהודי שנקלע לסערה בים. כשרב החובל הודיע שקיימת סכנה והורה לנוסעים להשליך לים חפצים מיותרים, הזדרז הנוסע להשליך קודם כל את השקית עם הטלית והתפילין.
אכן, עלותו של הקורס הייתה גבוהה, אך הרי תנועה קיבוצית אינה עסק כלכלי והשיקול הכלכלי אינו עומד מעל הכל. תנועה קיבוצית קובעת סדרי עדיפויות, שבהם השיקולים הערכיים אינם נופלים בחשיבותם מהשיקולים הכלכליים.
מזכיר התק"ם שהוביל את ההחלטה הוא אריק רייכמן... כמה לא מפתיע. והנה, בשבוע בו שמענו את ההרצאה, התבשרנו מעל דפי "דה-מרקר" על המיליונים בהם רופד רייכמן בעסקת ההפרטה והמכירה של "תנובה" – הארגון שנבנה בזיעת אפם ועמל כפיהם של דורות של חקלאים. ואולי הסיפור הזה על אריק רייכמן הוא המשל לכל מה שקרה לתנועה הקיבוצית בעשרים השנים האחרונות.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
