הבלוג של אורי הייטנר

"עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

יגאל אלון

"ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי יום במיטה, אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי היום שלו שהיו רוויים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדיי... אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק, אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהייתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, מה עשו לו ולאחיו דוד נערי רחוב באודסה ומה עשו לו נערים גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה וגם הנערות השתתפו, ולמחרת כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הבריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע חצר בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך והמורים, מצדם, ראו ושתקו או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותיי (כי לא היה רגיל ללטף) אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, 'ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם בריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד'.

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפים פגשו אצבעותיי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו לילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו לילה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד שמאל שלי ראתה".

גם אחרי עשרות הפעמים שקראתי ולימדתי את הטקסט הזה של עמוס עוז, מתוך ספר המופת שלו "סיפור על אהבה וחושך", עדיין נעשה בשרי חידודין חידודין כשאני קוראו, ורעד של התרגשות עובר בגווי. ויחד עם זה, אני חש תמיד חוסר נחת, הסתייגות מן הכתוב.

מה שמפריע לי אינו מה שיש בו אלא מה שחסר בו. אכן, האנטישמיות המובנית בחיים היהודיים בגולה, מצדיקה את הצורך במדינה יהודית עצמאית, בריבונות יהודית. אבל... זה הכל? זה הצידוק? רק בגלל האנטישמיות? האם הקושאן של מדינת ישראל הוא השואה? השואה בלבד?

אני שומע תלמידים החוזרים מפולין ומצהירים שרק עכשיו הם מבינים את משמעות הזהות היהודית שלהם, את משמעות הציונות; שבביקור במחנות ההשמדה הם חשו לראשונה גאווה לאומית. לראשונה? האם ילדינו צריכים להרחיק לאושוויץ, דווקא לאושוויץ, כדי להתחבר לזהותם?

אם השואה היא הצדקת הקיום של מדינת ישראל, צודקים הפלשתינאים באומרם שלא הם עשו את השואה ולמה הם צריכים לשלם את מחירה?

דוד בן גוריון, כמדינאי ופוליטיקאי גאון, ידע לפרוט על רגשות האשמה של העולם המערבי אחרי השואה, במאבק על הקמת מדינת ישראל. ואף על פי כן, הוא הקפיד שלא להיסחף אל עבר "הציונות הקטסטרופלית" ולא להעמיד את הדחף הנגטיבי של הציונות בראש תביעת העם היהודי למדינה בא"י. בראייתו ארוכת הטווח, הוא הבין שאם על זאת נבסס את תביעתנו, לא ירחק היום שנימוק זה יהיה משענת קנה רצוץ. הוא הקפיד תמיד להעמיד בראש את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בדומה לחיים ויצמן, שהגדיר את התנ"ך כקושאן שלנו על א"י, כך גם ב"ג – בכל הופעותיו, כמו בנאומו בפני ו' החקירה של האו"ם, שב וחזר והדגיש שהעם היהודי שב לא"י בזכות, כי זו מולדתו, וכיוון שהגעגוע לא"י הוא סוד זהותו ומהותו.

היום, בעשור השביעי לקיומה של מדינת ישראל, תודעת הזכות הזאת, אינה זורמת בעורקי כל יהודי ויהודי. זהו מחדל חינוכי רב שנים, והגיעה השעה לתקנו.

מערת המכפלה, בדומה להר הבית, לכותל המערבי ולקבר רחל, הם הסמל לזיקה ההיסטורית של עם ישראל לא"י. דורות של יהודים שערגו לא"י לאורך הדורות, התכוונו בראש ובראשונה לאתרים אלה. ביקור תלמידי ישראל באתרים אלו הוא מובן מאליו – עם המכבד את מורשתו, אינו מוותר על ביקור כזה, כיסוד מוסד של חינוך ילדיו.

אם היה לי ספק בכך, הרי שהתגובות על תכניתו של שר החינוך בנדון הם ההוכחה הניצחת לחשיבות התכנית. התגובות הללו ביטאו ניכור נורא של חלקים בציבור למורשת היהודית ולזיקה של העם היהודי לארצו.

המתנגדים לביקור הציגו אותו כ"ביקור פוליטי", כ"שטיפת מוח פוליטית". אחרים הציעו – אם מבקרים שם, יש לשמוע גם את הפלשתינאים.

ואני טוען, שביקור במערת המכפלה אינו פוליטי - ההימנעות מביקור היא פוליטית. ביקור של תלמידי ישראל באתר כזה הוא המובן מאליו, ורק הפוליטיקה מונעת אותו.

יש קשר בין חברון לפוליטיקה – חברון היא אזור שנוי במחלוקת פוליטית. יש הרואים בו אזור שמן הראוי שיהיה בריבונות ישראלית. יש הרואים בו אזור שעליו להיות בריבונות פלשתינאית. יש התומכים בהתיישבות יהודית בחברון ויש השוללים אותה מכל וכל. כל הדעות בנדון לגיטימיות לחלוטין ויש לחשוף את הנוער לכל העמדות הללו, כולל לעמדות הצד הפלשתינאי. אולם יש להפריד בין הדיון הפוליטי לבין הביקור במערכת המכפלה.

הדיון הפוליטי עוסק בריבונות המדינה. ישראל כמדינה ריבונית תקבע את גבולותיה, בהכרעה דמוקרטית, על פי שיקולים שונים, ובהם ביטחון, שלום, דמוגרפיה, יחסי חוץ, שלמות החברה הישראלית ושיקולים של צדק ומוסר. זיקתנו לא"י וזכותנו עליה, היא מעל לפוליטיקה ומעל לריבונות. זכותנו על הארץ לא החלה ביום הקמת המדינה, היא אינה מוגבלת בגבולות המדינה והיא אינה מתפוגגת מאזורים שאינם בריבונות המדינה או שלא יהיו בה בעתיד. ישראל כמדינה ריבונית רשאית להחליט היכן היא מממשת את זכות העם היהודי על א"י והיכן לא. אולם הזכות היא נצחית. והזכות הזאת, היא המצדיקה את עצם קיום המדינה.

אם אין לנו זכות על חלק כלשהו של א"י, אין לנו זכות על אף חלק של א"י. אם לא נאמין בזכות זו ולא נחנך עליה, אם לא נאמין בכל ישותנו בצדקת תביעתנו על הארץ הזאת, לא יהיה בנו הכוח לעמוד מול הכוחות הנלחמים נגד עצם קיום המדינה.

בשירו הנבואי "אז אמר השטן", התמודד נתן אלתרמן עם הפוסט ציונות כמה עשורים בטרם הרימה את ראשה, והסביר שאין כל דרך לאויב לנצח את מדינת ישראל, אלא אחת: "אכהה מוחו / ושכח שעמו הצדק".

האויב מבין זאת היטב. המיליארדים הרבים המושקעים בפרויקט הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ובתעשיית השקר שבלב הפרויקט, לא נועדו רק לבודד את המדינה ולהשניא אותה על העולם, אלא בראש ובראשונה לערער את החוסן הלאומי שלנו, את חפץ הקיום שלנו, את הנכונות שלנו להמשיך ולהלחם על הארץ הזו ולהיאחז בה, באמצעות ערעור אמונתנו בצדקת הציונות. האיום הגדול ביותר על המדינה, יותר מהפצצה האיראנית ומהטרור הפלשתינאי והלבנוני, הוא פרויקט הדה לגיטימציה הזה. זהו האויב העיקרי שלנו, ולמרבה הצער יש לו בתוכנו גיס חמישי חזק מאוד, בעל השפעה רבה.

על מדינת ישראל לקיים בעולם מערכה נגד הקמפיין הזה, אך הרבה יותר חשוב, הוא למנוע את נצחונו במערכה על התודעה הלאומית שלנו, על האמונה בצדקת הדרך. זה תפקידה של מערכת החינוך הישראלית. שר החינוך, שהחליט על הביקורים במערכת המכפלה, מיטיב להבין זאת, ויש לשבח אותו על כך.

יוסי שריד, שיצא חוצץ נגד התכנית, הציע להמיר את הביקור במערת המכפלה בביקור במוזיאון תל-אביב, המקום בו הוכרז על הקמתה של מדינת ישראל. אכן, יש לבקר במקום, שהינו אתר היסטורי בעל ערך וחשיבות רבים. יש להביא לשם את תלמידי ישראל, וללמד אותם את מגילת העצמאות שנקראה במעמד ההיסטורי הזה, בתקווה שיוסי שריד לא יצנזר אותה. המסר המרכזי של המגילה, המסר הפותח אותה, הוא שההיסטוריה היהודית לא נולדה ביום הכרזת המדינה, אלא המדינה מוכרזת "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית".

אם יוסי שריד לא יצנזר את המגילה, יקראו תלמידי ישראל את המשפטים הבאים (שבעיניי ראוי שילמדו אותם בע"פ): "1. בא"י קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. 2. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. 3. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה, חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים; וחלוצים, מעפילים ומגינים, הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית. 4. בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. 5. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי". השואה והאנטישמיות מופיעים רק החל בסעיף 6, וגם הם – לא כגורם המצדיק את הציונות, אלא כהוכחה לצדקתה – "השואה ... הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים".

מגילת העצמאות מבהירה את צדקת קיומה של מדינת ישראל ואת הצדק במאבק ובמלחמה עליה, כנובעים מזכותנו על ארץ ישראל. על זכות זו עלינו לחנך את הדורות הבאים. הביקור במערת המכפלה הוא נדבך חשוב בחינוך הזה.

* "שישי בגולן"