הבלוג של אורי הייטנר

משחר ילדותי גדלתי על המוסיקה של חוה אלברשטיין. תקליטה האלמותי "כמו צמח בר" התנגן על הפטפון בביתי רצוא ושוב אינספור פעמים, עד שמילות שיריו לא רק שגורים על פי, אלא זורמים במחזור הדם שלי.

חוה (תמיד כך - "חוה", בשמה הפרטי בלבד) הייתה זמרת הבית בבית, וזמרת הבית בקרב קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה. אהבנו ושרנו את שיריה. לפני כל פעולה, פינצ'וק – המדריך שלנו, פרט על הגיטרה וליווה את שירתנו. לא היה מצב שבו נפקד מקומו של "את חירותי" מה"פלייליסט" שלנו, וכמובן "חופים", "נחל התנינים" ועוד.

האזנו לחוה, הלכנו להופעותיה, חשנו שהיא מבטאת אותנו, את התרבות הישראלית שלנו – התרבות הישראלית במיטבה.

אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא, ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת "האחר". ה"אחר" שלנו היה צביקה פיק. "פיקה צביק" כינינו אותו בלעג, וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.

צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגאנדי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הילדות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו.

קשה היה להכחיש שהלחן ל"נאסף תשרי" ול"לא אני הוא האיש" יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו.

אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן את המורים. ומה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האינפוף שלו?

****

חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים.

עדיין אני אוהב את חוה ואת שיריה. חוה אלברשטיין מתפתחת ומשתנית כל הזמן. באמצע שנות ה-80 החלה לכתוב את מילות שיריה. בשנות ה-90 החלה להלחין. סגנון שיריה כל הזמן משתנה. ואף שעדיין אני מבכר את שיריה הישנים, את עשרים השנים הראשונות, אני מלווה בהערכה ואהדה רבה את כל השינויים. אני מלא הערכה לאומץ של אמן מצליח ופופולארי לא לדבוק בנוסחה המנצחת, המוכחת, אלא לפרוץ דרכים חדשות שוב ושוב, מתוך נאמנות לעצמה ולהתפתחותה כאמנית. וחוה היא אמנית גדולה.

אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוסיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט כתבתי מושלמות. היום אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוסיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 20 שנה לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה.

לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה משלושים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה כתבתי, נשארתי נאמן לג'ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה"לוק" הראוותני והרהבתני של צביקה פיק מעורר בי סלידה היום, בדיוק כפי שהוא עורר את סלידתי אז.

אבל בראיה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן. ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.

בשבוע הבא יקבלו יחד חוה אלברשטין וצביקה פיק את פרס אקו"ם על מפעל חיים – פרס המבטא את ההערכה וההוקרה של אמני ישראל. אין ספק שהפרס מגיע לשניהם. אני שמח שהם מקבלים את הפרס יחד.

* BSH