הבלוג של אורי הייטנר

בתכנית הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה", ששודרה ב"קול ישראל" בין השנים 1995-2009, הקפידה נתיבה בן יהודה לשדר אך ורק שירים "מתחילת הציונות עד 1948", כלשונה. איני יודע אם נתיבה לא התחברה לשירים המאוחרים יותר. אולם נתיבה ראתה כשליחותה העיקרית, בשנים האלה, את שימור זיכרון הזמר העברי המוקדם, שימור התרבות הארצישראלית הצברית. היא החלה בכך בסדרת שידורי הרדיו "נתיב הזמר", יחד עם אהוד מנור, בעקבות ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" (1990), ודבקה בשליחותה עד ימיה האחרונים.

באחת התכניות, ביכתה נתיבה את הבורות של הדור הצעיר, של הנוער, שאינו מכיר את הזמר העברי, את שירי א"י, שאינו מחובר לעבר ולכן הוא נגוע ברדידות תרבותית. "הרי יש לנו תרבות בת מאה שנים!", זעקה. דבריה עוררו בי השתוממות, בלשון המעטה. מאה שנים?! זאת התרבות שלנו? הרי אנו עם הנושא תרבות בת 3,000 שנה, המהווה את הבסיס לטוב וליפה הן בתרבות המערבית והן בתרבות האסלאם. הרי אבן גבירול ויהודה הלוי קדמו במאות שנים לביאליק וטשרניחובסקי, שלא לדבר על תהילים ושיר השירים. הכל החל לפני מאה שנים?

הזדהיתי מאוד עם זעקתה של נתיבה, שהרי אני רואה חשיבות רבה בשימור התרבות הארצישראלית הציונית, אולם שאלתי את עצמי, האם נתיבה מבינה את המשמעות העמוקה של השבר נגדו התריסה? והרי המלחמה שלה נגד הדימנסיה הלאומית – השכחה הקולקטיבית של פרק תרבותי כה חשוב בתולדות עמנו, התמקדה אך ורק באותו פרק, בעוד היא, כמובילת תרבות וסוכנת תרבות במשך עשרות שנים, הייתה שותפה להשכחת פרקים גדולים ונפלאים אחרים בתולדות עמנו; היא אחד הסמלים של התרבות, שהשכחה הוא מרכיב מרכזי בתוכה.

האמת היא, שהתרבות שאליה נתיבה בן יהודה הייתה מחויבת, לא הסתכמה בתקופה הציונית. היא אהבה את התנ"ך, ידעה תנ"ך והטיפה לאהבת התנ"ך. באחת התכניות היא סיפרה שאינה קוראת כלל ספרים, כיוון שאין לה כל צורך בשום ספר זולת התנ"ך, המכיל את הכל. היא סיפרה שהתנ"ך ניצב תמיד ליד מיטתה ואין יום שאינה קוראת בו.     

החיבור שלה לתנ"ך אינו מקרי. התרבות העברית הארצישראלית התחברה לתנ"ך וראתה עצמה כהמשכו הישיר, תוך דילוג על היצירה היהודית שבתווך, שבין הספירות הללו, כביטוי קצת וולגארי לרעיון הציוני החשוב של שלילת הגולה. הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח" מיוחס לבן גוריון, שלא בדיוק מזוהה עם הפלמ"ח (אותו פירק, לעגמת נפשם של הפלמ"חניקים). אצל נתיבה, הקלישאה הזאת הייתה מדויקת. כלוחמת פלמ"ח, היא נשאה את דגל מורשת הפלמ"ח, כהמשך ישיר לתנ"ך.

נתיבה בן יהודה הייתה סוכנת זיכרון, ששמה דגש על שלושה נכסים היסטוריים. האחד, הוא מורשת הפלמ"ח ודור תש"ח. נתיבה לא כתבה על הפלמ"ח מן הזווית של ההיסטוריונים ולא מהזווית של המפקדים, אלא מנקודת המבט של הלוחמים ובעיקר של הלוחמות. השני, מורשת הסלנג העברי. היא תיעדה את הסלנג ובמשך שנים הייתה מזוהה בראש ובראשונה עם "העברית המדוברת". נתיבה בן יהודה (שתמיד הקפידה לציין – "שום קשר עם אליעזר בן יהודה") אהבה את העברית ושלטה בה היטב, אולם לא תמיד השכילה להבין, שדוברי העברית המדוברת עלולים להתנתק מן העברית התקנית בה מרדה, כאשר את המרד מחליפה בורות. היה חן רב בדרך בה סנטה בשדרני הספורט על משפטים בנוסח "השחקנים עולים לכר הדשא", בכ"ף רפויה, כשהמשפט נשמע כמו "עולים לחרא דשא". אולם כאשר היא כתבה בעברית מדוברת, מה שנשמע טבעי ונכון בעל פה, נקרא כעילג ואנכרוניסטי (שהרי אין דבר אנכרוניסטי יותר משימוש בסלנג שהתיישן), וקצת קשה לקריאה. שהרי הסלנג יפה וחשוב כתבלין לשפה ולא כתחליף לה. הנכס התרבותי המרכזי, שנתיבה פעלה לשימורו, היה הזמר העברי המוקדם.

אחד מחבריה הקרובים של נתיבה היה דן בן אמוץ, חברה לפלמ"ח ושותפה לפרויקט התרבות העברית. בן יהודה ובן אמוץ אף חיברו יחד "מילון עולמי לעברית מדוברת". דן בן אמוץ בדה אוטוביוגרפיה של צבר, אך בשנות ה-70 יצא מן הארון וחשף את זהותו המושכחת כילד העולה מוסיה תהילימזייגר. הוא עשה זאת בספרו "לזכור ולשכוח".

לזכור ולשכוח – זה הפרוייקט של נתיבה בן יהודה. היא ניסתה לזכור ולהזכיר פרקים חשובים בתרבות ישראל ולשכוח ולהשכיח פרקים אחרים. אולם תרבות אינה יכולה לצמוח באוויר – היא בנויה נדבך על גבי נדבך. מי שמשכיח את מה שבין התנ"ך והפלמ"ח, גורם לניכור הן כלפי התנ"ך והן כלפי הפלמ"ח.

פרוייקט ההשכחה הוא שלילי, אך ראויה נתיבה בן יהודה לכל שבח על מפעל חייה – שימור נכסי צאן הברזל של התרבות הציונית, העברית, הארצישראלית. יהי זכרה ברוך!

* "ישראל היום"