הבלוג של אורי הייטנר

פינה שבועית ברדיו "אורנים", 7.3.11

* שחזור כתוב של שיחתי הרדיופונית, שאינה מן הכתב.

בשבוע שעבר, שוחחנו על שירה של חוה אלברשטיין "שרליה", וסיפרתי שתחנתה הראשונה בארץ של אמי הייתה מחנה העולים "שער העליה", שכונה בפיהם "שרליה" ובו עוסק השיר. בעקבות הפינה, שלח לי חבר לפייסבוק קישור לקליפ של השיר ביוטיוב. להפתעתי, התמונה הראשונה שעלתה בקליפ היא של ספינת המעפילים שבה אבי עלה לארץ, "מדינת היהודים" (שאגב אין לה כל קשר ל"שער העליה" שהוקם אחרי קום המדינה).

השבוע נעסוק בשיר של מאיר אריאל. מאיר אריאל הוא האמן האהוב עליי, והוא בעיניי הדמות המרכזית, המשפיעה ופורצת הדרך ביותר במוסיקה הישראלית משנות ה-70 ועד ימינו. זאת, חרף העובדה שאת ההכרה הציבורית והפופולאריות הוא רכש רק אחרי מותו.

מכל אלבומיו של מאיר אריאל, האהוב עליי ביותר הוא "רישומי פחם". דיסק זה, שלאחרונה יצא לכבודו דיסק מחווה מקסים של אמנים צעירים – "רישומי פחם בצבע", הוא מאיר אריאל המזוקק. השיר הזה מביא לשיא את המורכבות הפילוסופית, הספרותית והמוסיקאלית של היוצר, שגרמו לחוסר הפופולאריות שלו, מצד אחד, ולהערכה ההולכת וגוברת ליצירתו, מצד שני.

הדיסק נפתח בשיר האפוקליפטי "חיית הברזל", שיר מפתח במאיר אריאליות ולכן לבטח עוד אקדיש לו את אחת הפינות. במדרש על חזיון שראה דניאל ומופיע בספר דניאל, מתאר אריאל הווה ועתיד מייאשים, נטולי תקווה, תוצאת השעבוד לטכנולוגיה, לתקשורת ההמונים, לגלובליזציה ולתכניות הריאליטי – עשור בטרם פרצו לחיינו, כשכל אלה הנם חיית הברזת שרומסת והודקת את האנושיות של האדם והופכת אותו למכונה נטולת אישיות.

מן השפל המייאש הזה הוא יוצא למסע, שברובו אך מחזק את יאושו, מן הדמוקרטיה השקרית, מחליי הפוליטיקה, ממחיר הקדמה המדעית ועוד. אך בדומה לברנר, הסופר הנערץ על מאיר אריאל, היאוש הוא קונסטרוקטיבי, בונה, יאוש של "אף על פי כן", הנרמז כמעט בכל שיר בשורה זו או במילה אחרת, בניצוצות של תקווה.

ואף על פי כן, התקליטור מסתיים בשיר "פה גדול", מדרש של מאיר אריאל למדרש חז"ל אודות טיטוס שנענש והוכרע בידי זבוב שנכנס לאפו. השיר מתכתב באופן ברור עם שיר הפתיחה, אך הפעם בניצחון התקווה על הייאוש; ניצחון האוטופיה על האפוקליפסה.

המהפך בנימת הדיסק הוא השיר הלפני האחרון, אותו בחרתי להשמיע – "שיר התעסוקה". בשירים רבים בדיסק, עוסק מאיר אריאל בסוגיית העבודה, העבודה המנוכרת והמנכרת. שיא הניכור הוא ב"שיר המקצוע", בו מתאר הכותב את עצמו כעבד של המכונה עליה הוא עובד שנים, כשרק דבר אחד מייאש יותר מן השעבוד הזה – השחרור ממנו, המותיר את הכותב חסר אונים. זוהי עבדות נפשית שהשתלטה על אישיותו של העובד.

וכפי שגורדון כתב "בעבודה לקינו, בעבודה נרפא", כך גם מאיר אריאל ב"שיר התעסוקה". בשיר הזה, מבקש מאיר אריאל לחזור לסיפורי בניין המשכן בספר שמות, בפרשות "ויקהל" ו"פקודי" אותן קראנו בשבועיים האחרונים, כביטוי לעבודה מסוג אחר לגמרי, עבודה של אנשים חופשיים, המאמינים בעבודתם, מחויבים לה, מאושרים ממנה; עבודה המבטאת את האישיות והיצירתיות של העובד, החש את תרומתו לכלל ולעצמו. בשיר מדלג מאיר אריאל רצוא ושוב בין תיאור מלאכת המשכן המקראית, לתיאור העבודה בקיבוץ ובמעברה, של אנשים המאושרים בעבודתם ולכן גם שלמים בחייהם. בשלב מסוים הוא נופל לרגע של יאוש, המחזיר אותו לשירים הקודמים, בתור לדמי אבטלה, בדילמה האם למכור כליה כדי להיחלץ ממצבו הכלכלי הנואש, אך אין הוא שוקע בייאוש, אלא שב ונזכר – "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר" ומתעודד. בשפל של השפל הוא רואה בעיני רוחו את האוטופיה של בניית המשכן והיא הנותנת לו את כוחות הנפש להמשיך, את התקווה ואת האמונה בחיים.

****

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר - / במעברת העולים, שוכני האוהלים / קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים / במעברת העולים - ריח פועלים. // רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי / לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא / בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי - / איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי, / בבוקר בבוקר - החפץ הרגשי. // אבוא לנפחים, המתיכים את ערמות / התכשיטים וכלי הבית המהבהבות / ואחר כך יוצקים את הנוזל המשולהב / לבלוקים של נחושת וכסף וזהב. / אבוא לנפחים, היוצקים את המשולהב. // אבוא לנגרים, המקלפים עצי שיטים / קירות-משכן, לוחות-מזבח והרהיטים / מריח-דבק ונסורת, ספירט וטרפנטין / חולמים לתפוס מקום טוב באמצע פלורנטין. / הראני את הנגרים, המקלפים עצי שיטים / אקרב לאצבעות של הטוות והשוזרות / אורגות ומרקמות מעשה-חושב את היריעות / בארגמן ותכלת ושני ושש-מושזר / עם כל מני צורות שלא מהעולם הזה / כן, מעשה-חושב - בעולם הזה // וכאן תוקף אותי ספק משטח-הבידור: / האם לכל המקצועות יקציאו זמן-שידור? / אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות / המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות. / הראני את האמנים, המציירים את המחשבות. // לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים / איך להוציא את המנורה - מקשה, והכלים / מבלוק זהב התכשיטים... שוקלים כל אונקיה / ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה / מבלוק זהב התכשיטים - שלמה ונקיה. // אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז / מכל המלאכות - האהבה, בהתרכז / מכל העברים כל הדברים, בהתחבר - / אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר. / כל מרכז המעברה - מחנה זוהר. // ושוב אני בתור לקבלת דמי אבטלה. / אולי אמכור גם את כיס המרה להשתלה? / אולי לא אשלם קנסות, אשב במאסר? / קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר / לראות את התעסוקה הזו שבמדבר... // הרפתנים, הדירניקים והשוחטים / הברסקאים, הרצענים והחייטים / היינאים והרוקחים, הטוחנים והאופים / והתכשיטנים המצטרפים אל הצורפים / המשוררים, הזמרים, הפורטים והנושפים...