הבלוג של אורי הייטנר

היום נפרדנו מעמוס שליין, הדוד של אשתי יעל, אחיו הבכור של חמי, סבא אריק, שהלך לעולמו לפני שנה וחצי. עמוס נפטר בשבת, בשנתו. בן 88.5 היה במותו. עמוס נולד בנהלל, שירת בבריגדה הבריטית במלחמת העולם השניה, לחם ונפצע במלחמת השחרור, היה ממייסדי מושב קיש, ולאורך שנים רבות היה מרכז המשק, מורה ומחנך נערץ ומיתולוגי בפנימיה החקלאית בכפר גלים. עמוס העמיד דורות של תלמידים, ובזיכרונו הפנומנלי – האבסולוטי, הוא זכר היטב כל אחד ואחד מתלמידיו ופרטי פרטים של סיפורים אודותיו. תלמידיו החזירו לו אהבה, רבים מה שמרו איתו על קשר לאורך עשרות שנים ורבים מהם חלקו לו היום כבוד אחרון.

כשנולד בננו הבכור עמוס, יעל ביקשה את רשותו של דוד עמוס, ביקשה לוודא שאין זה מפריע לו, שאנו – כביכול - מנציחים אותו בחייו. עמוס דווקא שמח מאוד לשם, ובין השנים – "עמוס הגדול ועמוס הקטן", נוצר קשר יפה ומיוחד, מהיותו של עמוס שלנו תינוק ועד היום, בתקופת נעוריו. עמוס שליין היה "חובב מזג אוויר" מצד אחד, וחובב תקשורת טלפונית, מצד שני. בכל יום של גשם אמיתי, לא כל שכן – שלג, אחד העמוסים התקשר לרעהו, כדי להחליף רשמים וחוויות, להתפעל אהדדי וכמובן, לספר את תוצאות מדידת הגשם. לעמוס ש' קלסר עם עשרות שנות מדידה, מילדותו בשנות השלושים ועד ימיו האחרונים.

באירוע הגשם האחרון, עמוס שלנו התקשר לדווח לדוד עמוס. כרגיל הייתה זו שיחה לבבית, רוויה ברכילות משפחתית עסיסית, בסגנונו העוקצני של "עמוס הגדול". אך עמוס הגדול סיפר לעמוס הקטן שהוא לא מדד היום גשם, כי לא היה לו כוח. זה באמת היה סימן מבשר רע.

הכרתי את עמוס עם הסתפחותי ל"שבט שליין", שעמוס היה כמובן "ראש השבט" שלו. עמוס היה המברך הרשמי בכל אירוע משפחתי, של שמחה ואבל, חתונה והלוויה, בר מצוה ואזכרה. וכמובן שהוא בירך בשם השבט את יעל ואותי בחתונתנו. בבר המצוה של עמוס, כיבדנו אותו בקריאת טקסט העוסק בבחירת שמו של ילד: אַתְּ מוֹצֵא שְׁלוֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לָאָדָם: אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְאַחַד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ בְּנֵי אָדָם וְאַחַד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. (מדרש תנחומא, ויקהל א)

אהבתי את עמוס, אהבתי לשוחח איתו. חלקנו אהבה משותפת לתנ"ך ולשפה העברית, ונהגנו לשוחח על עניינים פוליטיים. אף שבדרך כלל אני ביקורתי מאוד כלפי ממשלות ישראל, בשיחותיי עמו לא נותרה לי ברירה אלא להיות סנגוריהן של הממשלות, כיוון שלא היה קטגור חריף ומושחז יותר ממנו, מעמוס; האיש האמיתי, הישר כסרגל, שסלד מפוליטיקאים. רבים מתלמידיו של עמוס הגשימו בהתיישבות בגולן, בעיקר במושבי דרום הגולן. בפגישותינו הוא נהג לחזור על האינוונטר במלואו – יישוב יישוב ותלמידיו החיים בו. ואכן, ככל שתלמידיו ידעו על קשרי המשפחה שלי עם עמוס, כך הם הרבו לספר לי על אהבתם והערצתם אליו.

עמוס מת בשיבה טובה, צלול כבדולח וחד כתער; מת מות נשיקה. חבל רק שלא זכה לשבוע נוסף – השבוע של מזג האוויר הגשום והסוער הצפוי לנו.

יהי זכרו ברוך!