הבלוג של אורי הייטנר

ב-29.11.1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י והקמת שתי מדינות לשני עמים – מדינה יהודית ומדינה ערבית. שטח המדינה היהודית היה בעייתי מאוד – לא נכללה בו ירושלים, לא נכללו בו לוד ורמלה, יפו לא נכללה בו, גם לא הגליל המערבי וחלקים מן הנגב. ואף על פי כן, הישוב היהודי קיבל את ההחלטה בריקודים ברחובות. ואילו תגובת הערבים הייתה התנפלות רצחנית על היישוב היהודי, למחרת החלטת העצרת, במטרה להשמיד אותו, שנתיים אחרי השואה. למחרת הכרזת המדינה, פלשו צבאות ערב למדינה שזה עתה קמה, על מנת להחריבה ולהטביעה בדם. במלחמה הזאת היהודים ניצחו, מדינת ישראל קמה. מחיר הניצחון היה כבד מאוד – 6,000 הרוגים, אחוז מן היישוב (בהשוואה לימינו – 70,000 הרוגים!). הפלשתינאים הפסידו במלחמה ושילמו מחיר כבד על תוקפנותם. רבים מהם נעקרו מבתיהם. הצדק ניצח – התוקפן בא על עונשו. מלוא האשמה על הסבל הפלשתינאי, היא עליהם.

וכך מתוארים אירועי מלחמת העצמאות ב"הארץ", במאמרה של עודה בשאראת "הנרטיב הפלסטיני ניצח" (24.3.11): "ב-48' גורש עם, בכוח, ממולדתו... בפלסטין היה עם תוסס ושוקק חיים, ומעשה אכזרי גדע שגרת חייהם של מאות אלפים שהושלכו בברוטאליות, בלי רחמים ובלי חמלה, אל מדבר השכחה והאבדון". אפילו הנייר מסמיק.

אין זה השקר ההיסטורי היחיד בגיליון זה של "הארץ". במאמרו "רשות הדיבור לטרור", מאשים יוסי שריד את ישראל, כמובן, באחריות לגל הטרור: "למתינות של הרשות הפלסטינית לא היה שכר; למאבקה ברוצחים לא היה גמול. ...כשהפוליטיקאים דורכים במקום, זאת שעתם של המחבלים להתקדם; כשהמדינאות שותקת, הטרור מקבל את רשות הדיבור...". הלקח ההיסטורי של שריד: "... מה שלא עושים השכל והאחריות הניסיון והלקח היו צריכים לעשות. הרי ההיסטוריה הארוכה והקצרה מלמדת, שסופו של הסטטוס קוו באנטה שלו...". 

זה מה שמלמדת ההיסטוריה? האם יוסי שריד היה איתנו בשני העשורים האחרונים? עד כדי כך זכרונו ההיסטורי מתעתע בו? הרי בעקבות הסכם אוסלו וכניסת ערפאת וכוחות אש"ף לעזה ויריחו הותקפנו בגל טרור שמדינת ישראל לא ידעה כמותו עד אז. כתוצאה מכך רבין הקפיא את המשך הנסיגה, באומרו ש"אין תאריכים קדושים", והתנה את הנסיגה בהפסקת הטרור. לאחר רצח רבין, שינה פרס את המדיניות ונסוג מן הערים. תגובת הפלשתינאים – גל טרור חסר תקדים, גדול מקודמו. לאחר שבקמפ-דיוויד עקף ברק את יוסי שריד משמאל והציע לפלשתינאים נסיגה מלאה, למעשה, וחלוקת ירושלים, הם דחו את הצעתו במתקפת הטרור החמורה ביותר שידענו אי פעם, בה נרצחו למעלה מאלף אזרחים וילדים ישראלים, כשפיגועי התאבדות באוטובוסים, במסעדות ובמועדונים היו לעניין של יום יום. על הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף, הגיבו הפלשתינאים בירי בלתי פוסק של טילים לעבר האוכלוסיה הישראלית האזרחית בנגב המערבי.

לעומת זאת, רק פעולות צבאיות כמו "חומת מגן", מלחמת לבנון השניה ו"עופרת יצוקה" הביאו לשקט כמעט מלא (יתכן שכעת, בעקבות גולדסטון והמערכה לדה-לגיטימציה של ישראל, הפלשתינאים סבורים שלא נעז לממש שוב את זכותנו להגנה עצמית ולכן הם שבים לסורם). אך יוסי שריד, שר החינוך לשעבר, מתעלם מן העובדות, חי בבועה של נראטיב דימיוני ומפיץ את השקר ההיסטורי. אפילו הנייר מסמיק.

לנוכח שני השקרים ההיסטוריים הללו, מה הפלא שיש באותו גיליון של "הארץ" מקום לשקר נוסף, שבו מגדיר את עצמו התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, במאמרו "ישראל בלי דיסידנטים" ... "פטריוט ישראלי". עכשיו הנייר ממש מסמיק. לפחות יש לנו אתנחתא קומית.

* "הארץ", "חדשות בן עזר"