קבלת שבת באורטל, 25.3.11
פרשת "שמיני" היא הפרשה השלישית בספר "ויקרא". לב הפרשה היא דרמה המטלטלת את בני ישראל, ואת כל קוראי הפרשה עד היום, ושניתן ללמוד ולהסיק ממנה גם לימינו – פרשת מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחייניו של משה.
נדב ואביהוא ניצבו לפני העם כולו, בטקס חנוכת המזבח, למלא את מצוות הפולחן. בסך הכל, תהליך מעשי מאוד של שחיטה ומנגל. הפרשה מתארת תיאור פלסטי כיצד מבתרים השנים את חלקי קורבן החטאת – העגל, בדיוק על פי פרוטוקול מחייב, המבהיר מה יש לעשות בכל חלק ובאיזה סדר. בתום המלאכה, יוצאים משה ואהרון מאוהל מועד ומברכים את העם. וכתוב: "וירא כבוד ה' אל כל העם". כיצד? "ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים". אש יורדת לפתע מן השמים ושורפת את חלקי הקורבן. מראה פנטסטי, פירוטכניקה אלוהית שלא נראתה כדוגמתה מאז מעמד הר סיני. העם מגיב בהתלהבות: "וירא כל העם וירונו, ויפלו על פניהם".
ואז מגיעה הדרמה אל סופה הטראגי. "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתו ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא צווה אותם". מהי אותה אש זרה? לא נאמר. אך התגובה הייתה קשה וכואבת: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'". וכך, לנגד כל העם, בשידור חי, בשיאו של מעמד של קדושה והתעלות, כשלצדם – אביהם אהרון ודודם משה, הבנים הבכירים ביותר של העם נהרגים בשל שגיאה שעשו.
מהי אותה שגיאה? מהי האש הזרה הזאת?
ברור שהכוונה היא לכך, שבנוסף למה שנצטוו לעשות, הם הוסיפו פולחן יצירתי משלהם. מי ביקש זאת מידיהם? על כך נענשו, עונש כבד כל כך.
מה עלינו להסיק מכך? מסקנה אפשרית אחת, היא החובה לדבוק בהלכה דבקות מוחלטת, לא לסטות ימין ושמאל.
לדעתי, כבר הפרשה הזאת פוסלת את האפשרות הזאת, במיני דרמה נוספת, בהמשך הסיפור, שקצת נבלעת לנוכח הדרמה הגדולה של נדב ואביהוא.
לאחר מותם של נדב ואביהוא, יש להמשיך את הטקס. אהרון מבין שפני כל העם נשואות אליו. אין הוא עוצר לבכות ולהתאבל, אין הוא זועק כלפי שמיא. אהרון נושך שפתיים ושותק, "וידום אהרון". משה מורה לבני הדודים של נדב ואביהוא להרחיק את הגופות, ולאחים של החללים הוא מורה לא לנהוג מנהגי אבלות ולהמשיך בטקס, כאילו לא ארע דבר. בין השאר, מצווים האחים אלעזר ואיתמר לאכול את החטאת. והנה, השנים אינם ממלאים את ההוראה.
זמן קצר, דקות או שעות לאחר שראו את אחיהם מומתים בידי שמים בשל חריגה מן ההלכה הברורה, הם מרשים לעצמם להמרות את מצוות האלוהים מפי משה. איזו חוצפה. או איזה אומץ. או איזה חוסר אחריות וחוסר התחשבות בהוריהם שזה עתה איבדו שני בנים ועלולים לאבד עוד שני בנים, באותו היום. משה נבעת: "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים לאמור: מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש, כי קודש קודשים הוא, ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'. הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה. אכול תאכלו אותה בקודש, כאשר ציוויתי".
וכאן מתערב אהרון. את גזר דנם של נדב ואביהוא הוא קיבל בשתיקה. כאן הוא מתערב ותמה, בנוגע לאכילת החטאת: "הייטב בעיני ה'"?
איתמר ואלעזר אבלים, וחשים שאין זה הזמן להתענג על הסטייקים הטובים מעגל החטאת. אהרון מתערב לטובתם ושואל את משה: אתה משוכנע שזה מה שאלוהים רוצה? אז מה אם כך כתוב? אז מה אם כך המצווה? איפה הרגישות? איפה ההתחשבות ברגשות האבלים? האם תמיד צריך ללכת לפי הספר, אין שיקול דעת? אין היגיון? אין רגש? אין מוסר אנושי?
משה שומע ומשתכנע: "וייטב בעיניו". ואכן, איתמר ואלעזר, שהפרו מצווה מפורשת, לא נפגעו כהוא זה, ואפילו משה קיבל זאת.
עובדה זו מחזירה אותנו לשאלה – מה היה חטאם של נדב ואביהו? אם החטא הוא חריגה מן ההלכה, למה לא נענשו אלעזר ואיתמר? כנראה שהחטא הוא אחר. סיפור איתמר ואלעזר מוכיח לנו בעליל, שיש מקום לשיקול דעת, ושניתן להטיל ספק בכך שההלכה הפסוקה היא אכן רצונו של האלוהים. ומכאן שהחטא של נדב ואביהו הוא חטא אחר.
מהי אותה אש זרה, שהשנים לא נתבקשו להצית והציתו? חטאם הוא היומרה והיוהרה להפגין אדיקות יתר, חומרת יתר ובמילים אחרות – קנאות דתית. הם אינם מסתפקים בפולחן שנדרשו לו. הם רוצים להוכיח שהם יותר דבקים מדבקים, יותר דתיים מדתיים, יותר חרדים מחרדים, יותר הלכתיים מההלכה, יותר מחמירים מחומרותיה, יותר קנאים מקנאותה. והמסר של הפרשה, הוא: תרגיעו. אתם רוצים להיות ראש גדול, לההדיר במצוות – עשו זאת במצוות שבין אדם וחברו. אל תהיו קנאים.
האש הזרה, המשחיתה, המסוכנת, היא אש הקנאות. אז – והיום. גם היום אוכלת בנו האש הזרה של הקנאות הדתית ושל הקנאות הלאומנית בשם הדת. מהם כל מכתבי הרבנים והרבניות האחרונים, המציגים את היהדות כדת קנאית, קיצונית, מסתגרת ושונאת זרים, אם לא אש זרה. מהו אותו מכתב של רבנים חשובים, שהביעו תמיכה בלתי מסויגת באנס הסדרתי, מנומקת בנימוקים דתיים כביכול – הזויים לחלוטין, ובתוכם הנימוק הגזעני שהשופט הוא גוי, אם לא אש זרה ומסוכנת. עלינו להיזהר כמו מאש מן האש הזרה, המסכנת את החברה הישראלית, המבזה את היהדות.
מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, מגיב משה בדברים הבאים, שגם בהם יש לקח לימינו, בוודאי השבוע: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר איתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.
אהרון שומע את דבריו של משה. הוא אינו זועק, אינו מתבכיין, אינו מגדף את השופטים. הוא מפנים ושותק. "ויידום אהרון".