הבלוג של אורי הייטנר

לא אחת אני נתקל בביטויי תסכול, אכזבה וכעס מצד חבריי בגולן כלפי שכנינו הדרוזים. כעס על מה שמוגדר בפיהם ככפיות טובה – הפער בין שביעות רצונם מן הדמוקרטיה והשגשוג הכלכלי ממנו הם נהנים תחת ריבונות ישראל, כפי שהם מבטאים אותה בשיחות אישיות, לבין עמדתם הציבורית התומכת בסוריה וקוראת למסור את הגולן לשלטון סורי.

איני שותף לכעס הזה. בעיניי, אל לנו להלין על הדרוזים, אלא אך ורק על עצמנו. מי שדוחף את הדרוזים בגולן לפינה הפרו סורית, זו מדיניותה של ישראל.

הדרוזים אינם לאום ואין להם שאיפות לאומיות. הדרוזים הנם עדה דתית, שחלק ממצוות דתה ומתרבותה, והיא סוד הישרדותה באזורנו הקשה וחסר הסובלנות, היא נאמנותם למדינה שבה הם חיים ולשלטון במדינה.

אנו מכירים זאת היטב מנאמנותם של הדרוזים, אזרחי ישראל - שירותם בצה"ל ובכוחות הביטחון ומחיר הדמים הכבד הכרוך בנאמנות זאת. הדרוזים במדינות ערב, נאמנים למדינותיהם כפי שהדרוזים בישראל נאמנים למדינה (ומאחר ומדובר בדיקטטורות, באותן מדינות מדובר גם בנאמנות למשטר). עסקת החבילה הדרוזית ברורה –אפשרו לנו אוטונומיה דתית ותרבותית, ותקבלו מאיתנו נאמנות ושירות ביטחוני ללא סייג.

הדוגמה המובהקת של המסורת הזו, היא קרב רמת יוחנן, באפריל 1948. בקרב זה נלחמו הדרוזים, כחלק מ"צבא ההצלה של קאוקג'י", נגד כוחות "ההגנה". הם הובסו בקרב, והבינו מהר מאוד את מאזן הכוחות, שמשמעותו – הקמת מדינה יהודית בחודש הבא היא עובדה בלתי נמנעת, שאין בכוחם של הערבים לעצור. הם נכנעו, וכרתו ברית עם מדינת ישראל, הנשמרת באדיקות ונאמנות עד היום.

לפיכך, ניתן היה לצפות שהדרוזים בגולן ינהגו בדיוק כמותם. ואכן, כך הם נהגו לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים. הם ביטאו נאמנות לישראל, קיבלו ברצון ואהדה את ההתיישבות הישראלית בגולן, חגגו את יום העצמאות וציפו לסיפוח הגולן, לקבלת אזרחות ישראלית ולגיוסם לצה"ל. מה שגרם להם לשנות את טעמם, היה הסכם קמפ-דיוויד, אודות הנסיגה מסיני ועקירת חבל ימית. צעד זה הטמיע בתודעתם של הדרוזים בגולן, את התובנה שישראל היא משענת קנה רצוץ, מדינה בלתי רצינית, שאי אפשר לסמוך עליה. הם עשו את החשבון שלהם – נאמנות למדינת ישראל עלולה לפגוע בהם קשות במקרה של נסיגה. בדמוקרטיה הישראלית לא יאונה להם כל רע מביטוי נאמנות לסוריה, אולם הם מבינים היטב מה צפוי להם במקרה של נסיגה, אם יבטאו נאמנות לישראל. מאז, הקו הדרוזי הרשמי הוא נאמנות לסוריה ולמשטר הבעת' ושושלת אסד.

כמובן, שהנכונות של ממשלות ישראל לסגת מהגולן והניסיונות להגיע להסכמים עם סוריה אודות נסיגה מהגולן, חיזקו את המגמה הזאת באופן משמעותי.

במציאות שכזו, איזו הצדקה יש לביקורת שלנו על הדרוזים? את כל הביקורת עלינו להפנות לעצמנו, ולעצמנו בלבד. לא זו בלבד שאין בלבי עליהם, אני מעריך את העובדה, שהם מקיימים לאורך שנים מציאות של שלום, שקט ושלווה, שכנות טובה (אף שיש מקום לשפר את הקשרים ושיתוף הפעולה) ושישראלי חש ביטחון מלא כאשר הוא מסתובב בכפרים הדרוזים בגולן. אני מעריך את העובדה שהדרוזים מסתפקים במס שפתיים של ביטוי נאמנותם לסוריה במספר מועדים קבועים בשנה.

ועם זאת, מן הראוי שהאירועים בעולם הערבי בכלל ובסוריה בפרט, יגרמו לשינוי בהתנהגותם של הדרוזים. כאשר מחסום הפחד נפרץ במדינות ערב, כולל סוריה – השלטון הערבי העריץ ביותר, ניתן לצפות שהתופעה לא תחלוף מעל ראשם של הדרוזים, והם יואילו לבטא באופן פומבי וקולקטיבי, את מה שהם מבטאים באופן אישי ושקט – את רצונם בהמשך השלטון הישראלי בגולן.

לנוכח ההחלטה המתנה נסיגה משטח ריבוני של המדינה במשאל עם, סכנת הנסיגה פחתה באופן משמעותי. האם לנצח יסמכו הדרוזים על המאבק שלנו, וימשיכו לעמוד מנגד, ואף לזייף נאמנות לסורים? האין הם מבינים שגם להם הזכות להשמיע קול ברמה ולהשפיע, כדי שיוכלו להמשיך ליהנות מהדמוקרטיה הישראלית ולא יופקרו לשלטונו של הדיקטטור שאינו מהסס לטבוח בבני עמו?

בימים שבהם שליחיו של אסד רצחו עשרות או מאות מפגינים סורים, נערכה בכפרים הדרוזים בגולן הפגנת תמיכה בדיקטטור. מכאן, שטרם נשבר מחסום הפחד של הדרוזים בגולן. ניתן לצפות מהם ליתר אומץ.

עם זאת, עיקר האחריות היא עלינו – על מדינת ישראל, על ממשלות ישראל, שתכבדנה סוף סוף את ריבונות המדינה.  

* "שישי בגולן"