הבלוג של אורי הייטנר

מתקפת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל – זכות קיומה וזכותה להגנה עצמית, הינה מערכה עולמית, שהאסטרטגיה שלה נקבעה בוועידת דרבן (2002). שותפים לה השמאל הגלובאלי הרדיקאלי, הימין הרדיקאלי הניאו-נאצי באירופה והאסלאם הג'יהאדיסטי. למרבה הבושה, יש למערכה הזאת סניף משמעותי ביותר בישראל. אך מה שנותן לה את הכוח הוא המוני התמימים והשוטים, שוחרי הטוב, שהתחפושת לדאגה ל"זכויות האדם" קונה אותם, הם מאמינים למגה-תעשיית השקר נגד ישראל, ואינם נחשפים כמעט לעמדת ישראל, בשל השיתוק וההלם שממשלות ישראל נתקפו, ולכן טרם התעשתו ולא יצאו למתקפת נגד.

מכל פעולות קמפיין הדה-לגיטימציה, אין פעולה שהזיקה לישראל יותר מאשר דו"ח גולדסטון, שהעליל על ישראל פשעי מלחמה במבצע "עופרת יצוקה". למה דווקא הדו"ח הזה הזיק כל כך? בשל הדימוי המהוגן שלו – היותו דו"ח רשמי של מועצה של האו"ם, העובדה שהיה כביכול מאוזן כיוון שביקר גם את ירי הטילים על ישראל, ובשל הדמות המוערכת שעמדה בראשו – השופט היהודי הדרום אפריקאי ריצ'רד גולדסטון. יהדותו של גולדסטון התפרשה כמקדם אמינות – אם שופט יהודי כותב כך על מדינת היהודים, איך אפשר להאשימו בהטיה? זאת, אף שההיסטוריה הוכיחה לא אחת את ההיפך (על תופעת השנאה העצמית היהודית עמד הפילוסוף והפובליציסט היהודי הגרמני תיאודור לסינג כבר לפני למעלה מ-80 שנה).

במאמר שפרסם בסוף השבוע ב"וושינגטון פוסט", חזר בו השופט גולדסטון מן הדברים שכתב בדו"ח, הכה על חטא והביע חרטה. למעשה, יש בדבריו של גולדסטון מעין רהביליטציה לצה"ל ולמדינת ישראל בנוגע למרבית האשמות השווא שפורסמו בדו"ח. 

גולדסטון מודה, שאין אמת בהאשמות הדו"ח אודות התקפות מכוונות של צה"ל על אזרחים פלשתינאיים בעזה. גולדסטון מודה בפירוש, בניגוד לכתוב בדו"ח, שאזרחים לא היוו יעד של צה"ל במבצע "עופרת יצוקה" ושלא הייתה כל מדיניות ישראלית של פגיעה באזרחים. הוא מודה, שהפצצת בית משפחת סימוני, שנהרגו בה 29 אזרחים פלשתינאיים, נבעה מטעות מבצעית בזיהוי, ולכן איזה זה פשע מלחמה. גולדסטון מודה שצה"ל חוקר את המקרים של התנהגות פסולה מצד חיילים במבצע ומסיק את המסקנות והלקחים מתחקירים אלה כדי להמעיט בפגיעות באוכלוסיה אזרחית. לעומת זאת, הוא מודה שירי הטילים של חמאס לעבר יישובים ישראליים הנו ירי מכוון על אזרחים, שמטרתו לפגוע באזרחים ולזרוע בהם הרג, ולכן הינו פשע מלחמה. הוא קורא למועצת זכויות האדם של האו"ם לגנות את הפעולות הנפשעות הללו. גולדסטון גם מבהיר שבניגוד לצה"ל חמאס לא חקר אפילו מקרה אחד (אמירה מוזרה, שהרי מה יש לחמאס לחקור? הוא הוא הגורם שמדיניותו היא פשע נגד האנושות).

מאמרו של גולדסטון, הוא מסמך בעל חשיבות אדירה, ויש לקוות שההסברה הישראלית תעשה בו שימוש מקסימאלי, כדי לתקן את הנזק הנורא לו גרם גולדסטון בדו"ח המקורי.

"מודה ועוזב ירוחם", נהוג לומר אצלנו, וכן "במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". האם ניתן לראות בגולדסטון – מודה ועוזב? התשובה חיובית, באופן חלקי. אכן, גולדסטון עשה מעשה חשוב, הגון ואמיץ, כאשר חזר בו ממסקנות הדו"ח שלו. אולם הוא השתמט מלכתוב את האמת אודות מהות הדו"ח. גולדסטון מנסה לנקות את עצמו מאחריות לדו"ח השקרי, בכך שהוא מטיל את האחריות על ישראל, שנמנעה משיתוף פעולה עם החקירה.

הסיבה להימנעות ישראל הייתה הבנת הגורם האמיתי לתוצאה המוטה של הדו"ח – העובדה שמלכתחילה נועד הדו"ח להעליל על ישראל את עלילת "פשעי המלחמה". הרי כתב המינוי של הוועדה הגדיר מלכתחילה את מעשי ישראל כ"פשעי מלחמה". הרי הגוף שהקים את הוועדה ומינה את גולדסטון – המועצה לזכויות האדם של האו"ם, מורכב ברובו ממדינות עריצות, שאין בתוכן זכויות לאדם, כמו למשל לוב של קדאפי שאף הייתה נשיאת הארגון, וכמעט כל פעולתו של הארגון מיום הקמתו, היא המערכה לדה-לגיטימציה של ישראל, באמצעות עלילות והאשמות שווא על פשעי מלחמה ופגיעות בזכויות האדם (כמו למשל, עלילת ה"מצור" על עזה).

גולדסטון ראוי לשבח על הבעת החרטה, אך היה עליו לעשות עוד צעד אחד, ולהודות בכך שההטיה של הדו"ח הייתה מלכתחילה ולא בדיעבד. אילו עשה את הצעד הזה, הייתה לכך חשיבות רבה בחשיפת הזדון שבקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.

... ועכשיו, אחרי הווידוי של גולדסטון, מעניין מה יאמרו הארגונים הישראלים ששיתפו עמו פעולה וסייעו לו בהכנת הדו"ח.

* "ישראל היום"