הבלוג של אורי הייטנר

בראשית השבוע הופעתי בפאנל באחד הקיבוצים, בנושא דמות הקיבוץ – בין הקיבוץ השיתופי והמופרט. לצדי בפאנל ישבה אורנה שמעוני.

רגע לפני תום הערב, ביקשה אורנה לומר דבר נוסף, בנושא אחר, והעלתה את סוגיית גלעד שליט והצורך לפעול למענו.

הקהל הגיב על דבריה במחיאות כפים. בתום הדברים ניגשה אליה אחת החברות, לבושה חולצת טריקו לבנה ועליה דגלי פלשתין וישראל שלובים זה בזה. "על מה את מדברת?" היא גערה באורנה. "לנו יש חטוף אחד. לפלשתינאים יש 11,000 חטופים. החיילים שלנו חוטפים ילדים פלשתינאים באמצע הלילה" ועוד כהנה וכהנה פנינים. לזכותה של אורנה, אני חייב לציין את כושר האיפוק שגילתה, ואף היא יכולה להעיד על כושר האיפוק (המפתיע) של הנהג שלה... כן, שמעתי והצלחתי לא להיגרר.

וארבעה הרהורים חלפו בראשי. האחד, הוא הקשר בין החולצה שהחברה לבשה לדברים שיצאו מפיה. החולצה, דומני, אמורה לסמל את השלום. איך מי שרואה עצמו איש שלום, תומך במחבלים? למה ברור שישראלי התומך בגולדשטיין, בעמי פופר ושכמותם הוא אויב השלום, אך ישראלי התומך במחבלים, מציג אותם כ"חטופים" וכו', יכול להיחשב ... איש שלום, כביכול?

השני, רחמיי נכמרו על הרוצח ששחט את משפחת פוגל באיתמר. הרי באחד הלילות הקרובים החיילים האכזרים הללו עלולים לחטוף אותו, חלילה.

השלישי, הוא שדיבור על חטיפות ילדים שבועיים לפני פסח, מצלצל לי קצת מוכר, משום מה.

הרביעי - איך הוא הבריז להם, לאנשי השמאל הרדיקאלי? איך הוא תקע להם? איך גולדסטון הרס להם את השבוע.