הבלוג של אורי הייטנר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.4.11

אברהם שלונסקי הוא משורר דגול, מגדולי המשוררים העבריים בכל הדורות. הוא אבי המודרניזם בשירה העברית, מורם רבם ומטפחם של משוררים דגולים כאלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, אברהם חלפי ואחרים, שחלקם אף עלו עליו בגדולתם.

למרבה הצער, שלונסקי הוא משורר נשכח, ועל כך אני מצר, ומזכיר זאת בכל הזדמנות בתקווה לתיקון. לשמחתי, בשבועות האחרונים חלה התעוררות – יצאה לאור הביוגרפיה שלו "המאסטרו", יצא ספר מסות שלו, יצאו שני ספרים על שירתו, ולשני ערבי מחווה לשלונסקי במועדון "צוותא" אזלו הכרטיסים חודש מראש (לשמחתי הצלחתי להציל כרטיס אחרון, אמנם בפינה הגרועה ביותר, אך נהניתי מכל רגע).

השיר לו נאזין היום, מוכר כ"בואי כלה" או "שיר שבת", אותו הלחין יאיר רוזנבלום ושר מוטי פליישר. הגירסה המושרת אינה זהה לגרסה הכתובה, היא מקוצרת וחסרים בה כמה פנינים, לצערי. לשיר עצמו אין שם, ואני מכנה אותו, כמקובל במקרים כאלה, על פי המילים בו הוא נפתח "עטוף נא אל שדי". השיר הוא החלק השישי והאחרון בפואמה "אוהלינו", שהנה חלק ממחזור השירים "גלבוע", אותו כתב שלונסקי בראשית שנות העשרים, עת היה במחנה גדוד העבודה עין חרוד.

אני מרבה להרצות על השיר וללמד אותו, ולאחרונה כתבתי מחקר מעמיק בנושא "תפילתו של שלונסקי", שמרכזו הוא שיר זה, ואני מקווה שיתפרסם בקרוב באחד מכתבי העת לשירה. כך, שקשה לי מאוד לצמצם את שיחתי אודותיו לשש הדקות שעומדות לרשותי. לכן אסתפק בשלוש אמירות מרכזיות.

האחת, אברהם שלונסקי, סוציאליסט מרקסיסט חילוני, מראשי "השומר הצעיר" ומפ"ם, מי שישב על במת הנשיאות בכנסים ובוועידות התנועה לצד ההנהגה ההיסטורית – מאיר יערי ויעקב חזן, האיש שתרגם לעברית את "האינטרנציונל" ובו השורות החד-משמעיות: "לא כלום אתמול – מחר הכל" ו"עולם ישן עדי היסוד נחרימה". והנה, רבים מאוד משיריו עמוסים במקורות ישראל וביהדות. ובשיר הזה נשמעת כמיהה וגעגוע עזים למסורת, לשבת המסורתית, לקידוש ולחלה, לסבתא עם "צאנה וראינה". פתאום הוא "רוצה לנשק המזוזה בדלת".

אבל המסר הזה הוא הרובד השטחי, החיצוני של השיר. הרובד העמוק יותר, הוא המסר, שמופיע ברבים משיריו של שלונסקי, שהמעשה החלוצי של חבריו ושלו, הוא ההמשך הישיר של היהדות. שהגרעין החלוצי הבונה את הארץ ומיישב אותו, ויש לזכור שהשיר נכתב בעיצומה של העליה השלישית, הוא כעת האליטה המובילה במירוץ השליחים של האליטות היהודיות לאורך ההיסטוריה היהודית, בדרך אל הגאולה, והוא זה שיביא את הגאולה. "מי אשר ידליק המנורה בנפש, הוא יצק השמן לאורה". מי הדליק את המנורה? כמובן, הציונים החלוצים. ולכן – "אנחנו ראויים לשבת ראשונה במשתה שבתך הגדולה". אנחנו – החלוצים. משתה שבתך הגדולה הוא משתה הגאולה.

השיר הוא תפילה, המופנית לאלוהים, ותובעת  ממנו להכיר בבכורתו של המעשה הציוני החלוצי, אך כמובן שהוא מופנה לציבור הקוראים העברי וממנו הוא דורש את ההכרה הזאת.

האמירה השלישית - "כי שבעה הם ימים ימות השבוע ושבעה יש קנים למנורה". מסר כפול – מצד אחד, ביקורת על היהדות הרוחנית, הגלותית, המתעלמת מהמשמעות של ששת ימי המעשה וחיה חיים של שבת. מצד שני, ביקורת על החברה החלוצית החילונית הסוציאליסטית, שהוא היה חלק ממנה, שמקדישה כל כולה לששת ימי המעשה, ושוכחת את השבת, את חיי הרוח והתרבות היהודית.

כמה מילים על הזמר המבצע – מוטי פליישר. פליישר, זמר ושחקן ישראלי, כונה "ג'יימס דין הישראלי" בשל יופיו ותסרוקתו הדומה לשל שחקן הקולנוע האגדי, שהיה מכוכבי סצנת הפופ הישראלית בשלהי שנות ה-60 וראשית שנות השבעים, עד שפרש מעולם האמנות ובחר, למגינת לבנו, בעולם העסקים ואף ירד מן הארץ. היו לו להיטים רבים כמו "החיים היפים" ו"עפרה", אך הגדול בשיריו הוא שיר השבת שנאזין לו עתה.

 עטוף נא אל שדי את נפשי בטלית / וזמר בקול - בואי כלה / הו אשתי היפה הדליקי הנרות / ולקידוש הכיני החלה // הלילה כבר ברך על נרות שבתו / ולבנה לקידוש מוטלת / היום אני רוצה בשובי הביתה לנשק המזוזה בדלת / עטוף נא ריבוני גופנו בטלית / נזמר נא בקול: בואי כלה / נשינו היפות תדלקנה הנרות / ואנו נקדש על החלה. // עטוף נא אל שדי ... // כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה / ומי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא ייצק השמן לאורה // עטוף נא ריבוני... // התזכור איך שבנו בספינות לועזים / אנחנו העולים בשמך / עת יהודים יבואו לארץ ישראל / מה תרב במעונם השמחה // האתה שכחת? וידך הן פרשה / מפרשים לספינה העולה / אנחנו ראויים לשבת ראשונה / במשתה שבתך הגדולה. // עטוף נא ריבוני...