הבלוג של אורי הייטנר

בשנת תרצ"ו 1936 יצא לאור בהונגריה הספר "תיקון עולם", קובץ מאמרים של 150 רבנים נגד הציונות. 1936, כשהיטלר כבר ביסס את שלטונו בגרמניה ושמי אירופה התקדרו – תחת לקרוא את המפה ולקרוא לחסידיהם לעשות הכל כדי להגיע לא"י, מה שעמד בראש מעיניהם של אותם רבנים הוא לצאת נגד הציונות.

גם השואה לא פקחה את עיניהם של מרבית הרבנים האנטי ציוניים, ואף במהלכה ובעקבותיה לא חזרו בתשובה. אחדים מהם, ובהם האדמו"ר מסאטמר יואל טייטלבאום, חולצו בידי התנועה הציונית, תוך שהם מפקירים את חסידיהם, ולאות תודה למציליהם הגבירו את מלחמתם בציונות ומאוחר יותר במדינת ישראל, עד היום. נציגות של חסידי סאטמר השתתפה אף בוועידה האנטישמית בדרבן, 2002, שבה נקבעה האסטרטגיה של מסע הדה-לגיטימציה לישראל.

בין הכותבים בספר, היה גם הרב יששכר שלמה טייכטל, רב הקהילה, אב בית הדין וראש הישיבה בעיירה פישטיאן שבסלובקיה, תלמידו ועוזרו של האדמו"ר ממונקאש וחסיד מובהק שלו. באותה שנה פירסם טייכטל מאמר אנטי ציוני בעיתון "יידישע צייטונג", בו טען שבניין א"י בידי הציונים הוא חילול הקודש ויגרום לטומאת הארץ.

אולם בניגוד לרבנים חרדיים אחרים, הרב טייכטל חזר בתשובה. עיניו נפקחו, לנוכח מוראות השואה, הוא ערך חשבון נפש מעמיק של דרכו, הגיע למסקנה שכל עולמו היה טעות, שהוא טעה והטעה את הרבים. הוא הבין שהפתרון היחיד לעם היהודי הוא הציונות. חזרתו בתשובה הייתה מלאה – הוא חזר בו מכל עמדותיו בעבר, לא התכחש להן אלא הכה על חטא, לקח אחריות (מוגזמת, מבחינה עובדתית) שלו ושל חבריו על השואה. אף שהשואה היא שגרמה לחזרתו בתשובה, הרב טייכטל לא נימק את תמיכתו בציונות בהיותה מענה לשואה, אלא כתנועה צודקת מלכתחילה, מבחינה דתית ולאומית, בהיותה מחויבת ליישוב א"י. הוא הגיע למסקנה שהציונות הדתית צודקת הן ביחסה לבניין א"י והן ביחסה לשיתוף הפעולה עם התנועות החילוניות לגאולת ישראל בארצו. הוא נדר להיאבק בכל מאודו בעד הדרך החדשה שאימץ. עם זאת, הוא לא ראה עצמו פורש מן הציבור החרדי, ולא רצה לערער את מעמד המנהיגות הרשמית של החסידות, כי אם לשכנע את הרבנים בצדקתו.

את הגותו החדשה העלה על הכתב בספר "אם הבנים שמחה", אותו כתב בתנאים קשים, כפליט, כאשר הוא מרבה לצטט מן הזיכרון ממקורות רבים ומגוונים, אף שהספרים עצמם לא היו בידיו. המהפך שחל בגישתו, התקבל בעוינות רבה בקרב הקהילה החרדית. הוא מספר על ההתנכלויות אליו, כיצד מנעו ממנו בחוגים האורתודוכסיים לעלות לתורה ובעיקר לדרוש דרשותיו בשבת בבתי כנסת שונים.

תקצר היריעה לפרט את המסרים של "אם הבנים שמחה", אך אציג כמה מן המסרים המרכזיים של הספר.

כאמור, המסר המרכזי של הרב טייכטל בספרו, הוא שהשואה מוכיחה בדיעבד את צדקת הציונות. אולם חשבון הנפש שערך הביא אותו למסקנה, שצדקת הציונות אינה רק בדיעבד, בשל התוצאות הטרגיות של החיים בגולה – השמדה פיסית המונית, אלא התפיסה הציונית מוצדקת מלכתחילה גם במסר הפוזיטיבי שלה: מצוות יישוב א"י כמצווה הראשית ליהודי ולעם היהודי. הרב טייכטל מודה בצדקת הציונות ומציג את ההתנגדות החרדית לציונות, לה היה שותף, כחטא. הציונות היא הגישה הצודקת, חרף היותה תנועה חילונית.

הרב טייכטל אינו בורח מן העובדה שהוא עצמו התנגד לציונות ונלחם נגדה. הוא מכה על חטא, כמי שהיה שותף לטעות ההיסטורית הטראגית של החרדים, שהתנגדו לציונות ועיינו אותה. "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיניי היה לנמאס המפעל הזה של בניין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים סתם, ונשרש בלבי כך ולא התעניינתי בזה כלל... ורק אחר שלקינו בגלות החל הזה הענייני בהלכה זו והאיר ה' עיני שטעות היה בידי".

אשמת החרדים, לה היה שותף, גרמה לטענתו לשואה - אילו נתנו יד לבניין הארץ, היא כבר הייתה פורחת ומסוגלת לקלוט את רוב היהודים, והשואה הייתה בלתי אפשרית. "ועתה, מי יקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים וכמדומה לי שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים לא יכלו לכפר את ידיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה". תחושת האחריות האישית שלו, כמי ששלל את הציונות, מעיקה עליו מאוד. מכל דפי הספר בוקעים רגשי האשמה, ומצטיירת תמונה של טרגדיה אישית, של אדם שחייו נראים לו כטעות חמורה.

מסר מרכזי, עליו חוזר הרב טייכטל פעמים רבות בספר, הוא האשמת ההנהגה החרדית בכך שהיא מאסה בארץ חמדה ובכך עשתה כמעשה המרגלים וגרמה לבכיה לדורות. על פי מסורת חז"ל, חטא המרגלים היה בט' באב. כיוון שבכו בכיית חינם ומאסו בארץ חמדה, נענשו בבכיה לדורות – החורבנות, הגולה, האסונות ולמעשה גם השואה. את החרדים, שהתנגדו לציונות, משווה הרב טייכטל למרגלים ולאלה שנהו אחריהם. כמותם, גם הם מאסו בארץ חמדה, וכתוצאה מכך המיטו חורבן על עם ישראל.

מן ההשוואה לחטא המרגלים ניתן להסיק, שבדומה להשקפה שהציגו החרדים, השואה אינה אירוע פוליטי שניתן להסבירו אך ורק בשרירות לבם של ראשי המשטר הנאצי, אלא מדובר בגזירה של ההשגחה העליונה על עם ישראל. אלא שבעוד הם מציגים את הציונות כחטא שהביא לעונש, הוא מציג את ההתנגדות לציונות, את המאיסה בארץ חמדה, כחטא שהביא את העונש, שגרם לשואה. אם מדובר בגזירה, הרי שהיא נגרמה כתוצאה מהעוונות. אין המדובר בנקמה, אלא בדרבון לתיקון. אם עם ישראל יתקן את דרכיו, תבוטל הגזירה ותהפוך לישועה.

האות מהשמיים כל כך ברור, "אחר כל מה שנעשה לנו בעתות הללו, בארצות גלותנו – שרצון מלכנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא שנשוב לארץ הקדושה, ועל כן עשה לנו כל זאת, שלא תהיה יכולת להתקיים עוד בין העמים. ומשך מאיתנו הבטחת הגלות... מפני שזה רצונו יתברך, שלא נשב עוד פה בגלות, אלא נקומה ונתעודד לחזור ולשכון כבוד בארצנו".

הביקורת שמותח הרב טייכטל על ההנהגה החרדית חריפה ובוטה ביותר. הוא מאשים אותה בהעדפת אינטרסים אישיים צרים ואף טובות הנאה חומריות על הדאגה לציבור שקיבל את סמכותם ומרותם בלי להתמרד. הוא מגנה את מלחמתה של היהדות החרדית בציונות ורואה בה חוסר יושר. הוא מציג את האווירה שהפכה את המושג "ציוניסט" לשם גנאי כטרור, ששיתקה את הרבנים שהתלבטו ביחסם לציונות.

לטענת הרב טייכטל, רוב הצעירים רוצים לעלות לא"י, לבנותה וליישבה אבל הם מחכים לאות מן הרבנים, והאות אינו ניתן. הוא משבח את החלוצים שעלו לארץ ומיישבים אותה, למרות שאינם שומרים מצוות. מצוות יישוב א"י היא הגדולה במצוות, ולכן אף שהחילונים אינם מקיימים מצוות, הם מקיימים את המצוות החשובות ביותר, להבדיל ממי שיושבים בגולה. "הבונים", מפריחי הארץ, עושים תיקון גדול יותר מתיקונו של כל צדיק.

הרב טייכטל כופר ברעיון של גאולה נסית שתבוא כשהעם יושב בגלות. הגלות עצמה היא מקור הרעה והאסון של עם ישראל, ואין היא קרקע המכשירה לגאולה. רק עליה לא"י עשויה להביא לגאולה. הוא מתפלמס עם הגישה החרדית, על פיה הגאולה תבוא כשתתמלא הסאה וסכום תפילות ישראל יתמלא. הסאה והתפילות גלשו מעל ומעבר. אפשר להמשיך ולהתפלל לירושלים ולהשלות עצמנו ללא גבול. אך התפילות הללו לא תבאנה את הגאולה. מה שנדרש הוא "עסק", מעשה אקטיבי – לחזור לא"י בכל מחיר. זו התשובה של הדור. מסירות נפש לא"י היא המעלה העליונה ביותר של יהודי בדור הזה.

הציונות והדור שעלה לא"י להפריח שממותיה – זו יד ההשגחה. הוא רואה את קידוש השם במעשה החלוצים הציונים ומזכיר את דבריו של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו". הציונים יוצרים מפנה גדול מאוד בתולדות עם ישראל, והמעשה שלהם הוא יד ההשגחה. מאחר והגלות היא חטא והפתרון הוא מעשה אקטיבי של עליה לארץ, הרי שהתנועה הציונית, אף שעמדה בסימן החילוניות, הגיעה למסקנות התיאולוגיות הנכונות באשר לדרכי הגאולה. מתוך חילוניותה, יש לציונות משמעות דתית.

אין הוא נלאה מלהטיף לדתיים הקיצוניים להצטרף לציונות בכל כוח, לפעול באופן אקטיבי למען הציונות, להקים מכון לתעמולה ציונית, לעבור מבית לבית ולהסביר את צדקת הציונות. מנהיגי האורתודוכסיה צריכים להיות המובילים של המהלך הזה, כדי לתקן מה שקלקלו. הוא מצר על כך, שהחרדים נוהגים כרשעים, שאף בפתחי הגיהינום אינם חוזרים בתשובה.

הדבר החשוב ביותר, כותב הרב טייכטל בספרו, הוא האחדות הלאומית – יש להתעלות מעל הפלגים והמחלוקות ולאחד את העם סביב הרעיון של עליה לא"י וגאולתה. הפילוג הלאומי הוא הגורם לחורבן ולגלות: "הסיבה שאיבדנו את ארצנו וחרב בית מקדשינו וגלינו מאדמתנו, אף שהיינו אומה חזקה ואימתנו הייתה מוטלת על כל יושבי הארץ כמאמר המקונן 'לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים', רק חסרון האחדות בעם הישראלי גרם לנו את החורבן. כי אילו היינו באחדות ובאגודה אחת, בלי פירוד, לא הייתה אומה בעולם שהייתה יכולה לכבוש ארצנו מידינו". הפילוג גרם לחורבן, והאחדות היא תנאי לגאולה. "ועתידים הרועים ליתן את הדין על זה, יען שאינם משתדלים לאחד את כל העם הישראלי באגודה אחת וכי רק זה לבד התרופה למכותינו".  ובנושא זה הוא ממש מתחנן: "ארימה קולי אל בני דורנו, אשר עברו בכור הברזל הנורא והקשה. וכל יסורי איוב ואולי עוד יותר עברו עלינו, אין חזון ואין סבר לאיזו תרופה למכותינו – ננסה נא אך הפעם לקיים את דברי חז"ל כפשוטם, שהודיעו אותנו כמה פעמים, אין מספר, שכל תקוותנו היא רק באופן שנאחד אותנו באחדות גמורה בלי פירוד".

הרב טייכטל רואה כתנאי לגאולה וכמשימת הדור את אחדות העם סביב יישוב א"י. הוא משבח את השליחות של יישוב הארץ ובעיקר של עבודת האדמה בא"י, ואין הוא רואה בה עניין גשמי אלא מצווה. "כל עבודה היא קידוש השם, ובלבד שתהיה בא"י".

בעל "אם הבנים שמחה" מאמץ גישה מוחלטת של שלילת הגולה באשר היא וקורא לעליית עם ישראל כולו לא"י. הוא מתפלמס בחריפות עם התיאוריה החרדית על פיה הציונות היא הפרה של "שלוש השבועות" שהשביע הקב"ה את עם ישראל לאחר החורבן, ומפריך את הטענה הזאת בפולמוס הלכתי ופרשני מפורט.

עצתו לעם היא להתאחד בלב שלם בזיקה לא"י על ידי נדר חמור, שאין לסגת ממנו, לעלות לארץ כדי לבנותה מיד כשהדבר יהיה אפשרי, בלי לחכות אפילו יום אחד. הכוונה לעליה לא"י כדי להגשים בה מעשה ציוני של בניין מולדת, כל אחד בדרך שבו הוא יכול לתרום, ובראש ובראשונה בעבודת האדמה. הנדר שלו הוא אימוץ האקטיביזם החלוצי במלואו. הוא היה משוכנע, שאם העם כולו יתאחד לקיים את הנדר הזה, תתבטלנה הגזירות ותבוא הגאולה.

מתוך המצוקה הנוראה של השואה, המסר של הרב טייכטל הוא מסר של גאולה. החלק האחרון של "אם הבנים שמחה", הוא קריאה נבואית והפצרה מתחננת ומעוררת לעם ישראל, לראות ש"אם הבנים" – ארץ ישראל, כבר שמחה בכינוס בניה לתוכה. מטרת הספר היא קריאה לבנים שיעשו את המוטל עליהם מיד ובנפש חפצה.

כאשר נקבע שמו הממלכתי של יום הזיכרון, כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, הכוונה הייתה רק לגבורתם של לוחמי הגטאות והפרטיזנים. במהלך השנים, התגבשה הכרה רחבה בדבר הדרכים המגוונות של גבורה, של היהודים ששמרו על צלם האנוש שלהם ועל יהדותם בתנאי התופת של השואה.

הרב שלמה טייכטל הוא בעיניי אחד הגיבורים המובהקים של השואה, מאחר והיו בו העוז והיושרה הנדירים להודות שכל חייו היו טעות, לקחת אחריות ולחזור בתשובה שלמה ואמיתית, אל חיק הציונות.

בשנת 1944 נספה הרב טייכטל באושוויץ (על פי חלק מן העדויות – ברכבת בדרך לאושוויץ). הוא לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, בקיבוץ הגלויות בא"י ובהקמת מדינת ישראל.

* אתר "זהות"