הבלוג של אורי הייטנר

לפני שנתיים בדיוק, תקפתי מעל במה זו בחריפות את מינויו של יובל שטייניץ לתפקיד שר האוצר. במאמר שכותרתו "העמיר פרץ של משרד האוצר", השוויתי בין מינוי זה לבין המינוי האומלל של פרץ לתפקיד שר הביטחון. במינויו של שטייניץ ראיתי את סימפטום פרץ – מינוי האדם הלא נכון והלא מתאים לתפקיד כה בכיר, מתוך אינטרסים פוליטיים זרים. טענתי לא הייתה ששטייניץ אינו כלכלן מקצועי, כפי שהבעיה במינוי פרץ לא הייתה אי היותו קצין בכיר בצה"ל, אלא העובדה שהסוגיות הכלכליות והחברתיות מעולם לא היו תחום הפעילות הפוליטית שלו, כפי שהסוגיות הביטחוניות לא היו תחום העניין והעשיה של פרץ. חששתי, שמינויו של שטייניץ יהיה כישלון מהדהד כמינויו של פרץ.

בחלוף שנתיים אני שמח להודות בטעותי. יובל שטייניץ הוא שר אוצר טוב. שטייניץ יודע ללמוד והוא השתלט בתוך זמן קצר על החומר ומגלה בקיאות בתחום ויכולת לקבל החלטות ולהוביל מהלכים כלכליים.

איני מסכים עם גישותיו הכלכליות חברתיות של שטייניץ, ולא אחת הוא מוביל או מנסה להוביל כיוונים בעייתיים ביותר. כך, למשל, חיבתו המוזרה למסים רגרסיביים כמו מע"מ על פירות וירקות, ייקור המים והדלק וכד'. כך, התנגדותו הנחרצת להעלאת שכר המינימום, גם לאחר שההסתדרות והמעסיקים הסכימו על כך ובמקביל - התנגדותו הנחרצת לקביעת שכר מקסימום בחברות ציבוריות, כדי לרסן את החזירות שבעטיה ישראל, למרבית הבושה, היא המדינה בעלת פערי השכר הגבוהים ביותר בעולם המערבי. כך גם תמיכתו הנלהבת בהפרטת קרקעות הלאום.

מצד שני, לא אחת הוא מגלה רגישות חברתית ויוזם יוזמות חברתיות כפי שלא הכרנו אצל קודמיו, ובוודאי לא אצל קודמו רוני בראון. גם יוזמת התקציב הדו-שנתי, המותקפת בחריפות כאילו היא מנטרלת את הביקורת הפרלמנטרית, היא חיובית בעיניי, כיוון שהיא יוצרת יציבות, החיונית כל כך למשק.

אולם גולת הכותרת של הקדנציה של שטייניץ, היא הרפורמה בגובה התמלוגים על אוצרות הטבע של המדינה.

מעטים המנהיגים בתולדות המדינה שיכולים לזקוף לזכותם מהפיכה חברתית כה משמעותית. יוזמתו של שטייניץ בלמה מצב אבסורדי, שבו אדם אחד יזרים לכיסו הפרטי מאות מיליארדי דולארים מאוצרות הטבע של ארץ ישראל, והבטיחה שהסכומים הללו יושקעו במדינת ישראל – בביטחון, בחינוך וברווחה. מדובר בסכומים שיוכלו לפתור את הבעיות החברתיות של המדינה, לא פחות, והם עלולים היו לרדת לטמיון.

לכאורה, מדובר במובן מאליו. הרי אף מדינה מתוקנת לא הייתה מאפשרת מציאות שבה אוצרות הטבע שלה יהפכו לאוצרו הפרטי של איש אחד. הרי אבסורד כזה אפשרי אולי במדינת עולם שלישי נידחת. אולם למעשה, מדובר היה בצעד שחייב אומץ פוליטי ונחישות בלתי רגילה, בעמידה מול לחץ סחטני מלווה באיומים קשים מצד הטייקונים וצבא הלוביסטים שלהם בכנסת ובמרכז הליכוד. היה צורך באומץ פוליטי ונחישות אין קץ, כדי לעמוד מול מסע ההשמצות נגד "השר הקומוניסט ההופך את ישראל לצפון קוריאה" ונגד הקמפיין "הפטריוטי" אודות מסירת הגז למצרים ואודות הקשר בין המהלך לבין "הקרן החדשה לישראל" – קמפיינים שקריים שנועדו להביא לחיסולו הפוליטי של שטייניץ ולהלך אימים על חברי הכנסת של הליכוד לבל יצביעו על פי מצפונם, אחרת זהו קץ הקריירה הפוליטית שלהם.

כשאריק שרון, אחד הפוליטיקאים החזקים בתולדות המדינה, מנהיג נחוש ש"אין לו אלוהים", המסוגל ללכת עם הראש בקיר, ניסה לבצע רפורמה דומה, בהיותו ראש הממשלה, הוא נכנע ללחץ הטייקונים וקיפל את זנבו בבושת פנים. ואילו שטייניץ, לעומתו, לא מיצמץ ועמד כצוק איתן בהגנה על האינטרס הלאומי והחברתי של מדינת ישראל. הוא ידע שפטריוט אמיתי הוא מי שמגן על האינטרס הלאומי, על כך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ולא לאדון תשובה, בניו, נכדיו, ניניו וניני ניניו. לדעתי, הרפורמה אינה מספקת. מן הראוי היה ש-80% מרווחי הגז יכנסו לקופת המדינה, וגם ה-20% הנותרים היו יכולים להבטיח למשפחת תשובה עוד דורות רבים של עושר. אך מול מערכת הלחצים האדירה הזאת, העובדה שלמעלה ממחצית הרווח יהיו לטובת עם ישראל, היא הישג כביר.

ההישג הזה אינו שייך רק לשטייניץ. הקרדיט מגיע גם לאנשים אחרים – לפרופ' ששינסקי שעמד בראש הוועדה, ובאומץ ויושרה עיצב את הרפורמה, ועמד אף הוא בלחצים אלימים של הטייקונים. לחברי הכנסת שהובילו את היוזמה, כמו ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה) וח"כ כרמל שאמה (הליכוד) ואחרים. לגופים האזרחיים שנאבקו למען הרפורמה ובראשם הרב מיכאל מלכיאור. ולראש הממשלה נתניהו שעמד בלחצים, אישר את הרפורמה ונתן גיבוי לשטייניץ (זהו הישגו הגדול ביותר של נתניהו כראש הממשלה).

אולם עם כל הכבוד והערכה לכל הנ"ל, ללא שטייניץ זה לא היה קורה. הוא יזם את הרפורמה, הוא מינה את הוועדה המקצועית, הוא נתן לה את הגיבוי הפוליטי המלא, הוא עמד בלחצים ולא נכנע, עמידתו האיתנה היא שחייבה את ראש הממשלה לא להתקפל ונחישותו הביאה להישג.

אילו רק למען צעד זה נכנס שטייניץ לפוליטיקה, טוב שנכנס לפוליטיקה. ואף שברור לי שעוד החלטות רבות שלו יעוררו את כעסי ולבטח עוד אצא נגד מעשיו ועמדותיו – אני יודע את ההישג הגדול הזה, איש לא יוכל לקחת ממנו.

כשמונה שטייניץ לשר האוצר ראיתי בכך מינוי בלתי ראוי. היום ברור לי שטעיתי, ובגדול.

* BSH