הבלוג של אורי הייטנר

סקר מקיף שערך המכון האמריקאי היוקרתי "פויו" בקרב אזרחי מצרים, מצביע על רוב בין אזרחי מצרים המצדד בביטול חוזה השלום עם ישראל. 54% מן הנשאלים קראו לבטל את ההסכם, לעומת 36% בלבד התומכים בקיומו.

השאלה הנשאלת, כמובן, היא האם רוב האזרחים המצריים מציעים להחזיר לישראל את סיני, בהזדמנות חגיגית זו. הרי זה ההיגיון של "שטחים תמורת שלום". ישראל נותנת שטחים ומקבלת בתמורה שלום. אם הצד השני חוזר בו מעסקת החליפין הזאת, הרי שעל ישראל להחזיר למצרים את השלום שקיבלה ממנה ולקבל ממנה בחזרה את סיני, ששילמה בעבורו. פייר או לא פייר?

כמובן שהשאלה הזאת לא תשאל בסקר. בצדק, הרי מי שישאל זאת, יעיד בעיקר על עצמו, שאין הוא מבין כלל את הפילוסופיה שמאחורי רעיון "שטחים תמורת שלום". אין טעם בשאלות סרק לאזרחי מצרים. יש טעם לבחון עם עצמנו את השיטה הזאת.

רבים לעגו ליצחק שמיר, כאשר דיבר על הרעיון של "שלום תמורת שלום". אבל מה שעמד מאחורי הרעיון הזה, הוא ששלום מבוסס על הדדיות, ועיקרה – השלום הוא אינטרס אמיתי של שני הצדדים. כששני הצדדים רוצים, באמת ובתמים, בשלום ביניהם, השלום ביניהם הוא אמיתי ולכן בר קיימא. כאשר צד אחד רוצה בשלום, ובעבור הצד השני השלום הוא סחורה שהוא מוכן לשלם בעסקה, תמורת דבר אחר, אין זה שלום אמת. אם אין זה שלום אמת, ספק רב אם הוא יהיה בר קיימא. שלום התלוי בדבר, אינו שלום אמת. שלום התלוי בדבר, כמוהו כאהבה התלויה בדבר. "בטל דבר, בטלה האהבה", נאמר בפרקי אבות. הוא הדין בשלום – אם השלום אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא אמצעי לקבל שטח; משימסר השטח – מה יקיים את השלום?

התשובה הניצחת לטענה זו, היא הסכם השלום עם מצרים. עובדה – ישראל נסוגה מסיני והחריבה את חבל ימית ואת יישובי מרחב שלמה, והשלום שקיבלה תמורת הנסיגה שריר וקיים. עובדה?

האמת היא שהשלום עם מצרים נחתם ב-26.3.79 והחזיק מעמד שנתיים וחצי, עד 6.10.81. ביום זה נרצח הנשיא סאדאת ועמו – נרצח השלום. ניתן להמחיש זאת בעובדה שמנובמבר 1977 ועד הירצחו, במשך פחות מארבע שנים, ביקר סאדאת בישראל 5 פעמים. לעומת זאת, ב-30 השנים שבין עלייתו לשלטון ועד נפילתו, סירב מובראק לבקר בישראל (למעט גיחה קצרה להלווייתו של רבין). הביקורים הם סמל לכל מהותו של הסכם השלום. כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, דובר על יחסי שכנות וידידות חמים, בערך כמו היחסים בין ארה"ב לקנדה. הסכם השלום לווה בחתימה על עשרות הסכמי נורמליזציה, בכל תחומי החיים. כל ההסכמים הללו הופרו לחלוטין. "שלום קר" כינינו זאת, אך למעשה הייתה זו יותר מלחמה קרה, כיוון שמצרים עמדה פעמים רבות בחוד החנית של המלחמה המדינית נגד ישראל, כולל בוועידת דרבן, שבה נקבעה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל, הגורמת לנו היום לנזק כבד ביותר וטרם מצאנו את הדרך להתמודד עמה.

בהסכם השלום עם מצרים, המבוסס על עקרון "שטחים תמורת שלום" ישראל שילמה את מלוא המחיר, עד גרגר החול האחרון של סיני, וקיבלה מעט מאוד מן השלום שאותו אמורה הייתה לקבל.

והנה, מסתבר שלעם המצרי גם המעט הזה הוא הרבה יותר מידי. איך זה יתכן? הרי המצרים יודעים שקיבלו מישראל את מלוא המחיר. יודעים? שוב, אותה תמימות. מבחינתם, סיני לא הייתה המחיר שישראל שילמה תמורת השלום. מבחינתם, על ישראל היה "להחזיר" את סיני, עם או בלי שלום. השלום, היה טקטיקה כדי לקבל את סיני. משהושגה המטרה, אין עוד צורך בטקטיקה.

המצרים הרוויחו המון מהסכם השלום עם ישראל – בעיקר ביחסים עם ארה"ב ובסיוע הביטחוני האמריקאי. לשם כך, מובראק שמר על המינימום שבמינימום מתוך הסכמי השלום, שהוא העריך (בצדק) שנדרש כדי להמשיך ולקבל את הסיוע הזה. את עמו הוא לא חינך לשלום. להיפך, הוא המשיך להסית נגד ישראל ולהציגה כהתגלמות המפלצתיות עלי אדמות.

שלום אמיתי עם מצרים אין לנו כבר 30 שנה. האם גם חוזה השלום בסכנה? לא ברור. הדבר היחיד הבטוח, הוא שהנסיגה מסיני בוצעה במלואה, ללא כחל וסרק.

* "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"