הבלוג של אורי הייטנר

פירוש המילה "נכבה" בערבית – אסון. תבוסה במלחמה היא אסון לאומי. כאשר מדובר במלחמה על כל הקופה, והתבוסה היא של כל הקופה, האסון גדול שבעתיים. מאחר והפלשתינאים הובסו במלחמת העצמאות, אין ספק שזהו בעבורם אסון. אין לצפות מעם לחגוג את תבוסתו ואין סיבה להלין על כך שהפלשתינאים אבלים על אסונם. אילו רק באבל על אסונם היה מדובר, אי אפשר היה למצוא בכך כל פגם.

הבעיה אינה בנכבה אלא ב"נכבה". הבעיה היא שאין מדובר באבל, המובן מאליו, של הפלשתינאים על תבוסתם (שהיה טוב אילו אף לווה בקורטוב של חשבון נפש ובחינה עצמית). המדובר בשקר ובעלילה שכותרתם היא "נכבה". ובשקר הזה יש להלחם.

שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו הקולוניאליסטים הציונים פלשו לפלשתין, וכבשו אותה מיד תושביה הפלשתינאים בטיהור אתני אכזרי – גירוש, טבח ואונס. שקר ה"נכבה" הוא הסיפור לפיו ליהודים נעשתה (או לא) שואה באירופה והם ערכו שואה לפלשתינאים. אין ילד פלשתינאי ב-63 השנים האחרונות שלא חונך על השקר הזה. אין ילד ערבי בעולם שלא גדל על השקר. אין ילד מוסלמי שמכיר סיפור אחר. ותעשיית השקר הזאת, שהיא בסיס הדה-לגיטימציה לישראל, תעשייה המגלגלת מיליארדים, מצליחה לחדור למוחות רבים באירופה, בארה"ב ואפילו בישראל. כן, גם בישראל יש סוכנים של תעשיית השקר הנתעבת הזאת – בתקשורת, באקדמיה ואפילו במערכת החינוך.

בשקר הזה יש להלחם. המלחמה בשקר היא בראש ובראשונה מתקפת אמת. יש לדאוג לכך שכל אדם בעולם ידע את האמת. נקודת הבוחן של האמת ההיסטורית היא ה-29 בנובמבר 1947. ביום זה החליטה עצרת האו"ם על חלוקת א"י למדינה יהודית ומדינה ערבית. המדינה הערבית לא כללה רק את יהודה, שומרון ועזה, אלא גם את הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המזרחי כולל באר שבע, הנגב המערבי, אשקלון ואשדוד, לוד ורמלה, אפילו יפו.

היישוב היהודי חגג כל אותו הלילה ברחובות את אישור הקמת מדינת כבשת הרש הזאת, בגבולותיה הבלתי אפשריים, וראה בהחלטה התגשמות חלום הדורות. הערבים התנפלו למחרת על היישוב היהודי, במטרה להשמידו, שנתיים וחצי בלבד אחרי השואה, ולמנוע את ביצוע החלטת האו"ם.   

נקודת הבוחן השניה של האמת ההיסטורית היא ה-15 במאי 1948. ביום זה תם המנדט הבריטי. יום קודם לכן, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל והושיט יד לשלום לערביי א"י ולמדינות ערב. הפלשתינאים יכלו לנהוג באותה דרך – להכריז על מדינתם (הם אפילו לא היו צריכים לגייס לשם כך את חנה מרון) וללחוץ את היד שהושטה לעברם. אך הם נהגו אחרת. ביום הקמת המדינה, כל מדינות ערב פלשו לתוכה על מנת להטביעה בדם, למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה.

מלחמה היא דבר אכזרי. במלחמה אנשים נהרגים, אנשים נפצעים, אנשים נעקרים מבתיהם. 6,000 יהודים, אחוז מן היישוב היהודי (בקנה מידה של אוכלוסיית מדינת ישראל היום, מדובר במספר שווה ערך ל-70,000 הרוגים), נהרגו במלחמה הקשה הזאת. מי שפותח במלחמה, בוודאי בתוקפנות מרושעת, זדונית ואכזרית כל כך, נושא באחריות מלאה ובלעדית לתוצאותיה הקשות. הפלשתינאים ומדינות ערב, נושאים ב-100% מהאחריות לכל תוצאות המלחמה. אסון? נכבה? באשמה מלאה שלהם. נכבה תוצרת עצמית. זאת האמת, ואין בלתה. לא "נרטיבים" שונים ולא כל הקשקושים הפוסט מודרניים האופנתיים האלה. יש אמת ויש שקר. זאת האמת. סיפור ה"נכבה" הוא שקר.

אך זה לא כל הסיפור. אין לשכוח שההתקפה הזאת על היישוב היהודי ועל מדינת ישראל בת יומה הייתה הסיבוב החמישי של התקפות ערביות רצחניות על היישוב היהודי. קדמו לה מאורעות 1920, 1921, 1929, 1936-1939. יותר משנות דור לפני ה"נכבה". כמעט יובל לפני ה"כיבוש". וגם בתקופה שבין 1939 ל-1947 הפלשתינאים לא ישבו בחיבוק ידיים. מנהיגם הנערץ, אבי אומתם, המופתי חאג' אמין אל חוסייני, היה בן בריתו הקרוב של היטלר ושותפו לתכניות הפתרון הסופי של העם היהודי.

וגם זה לא כל הסיפור. הרי היה למדינות ערב די זמן - 63 שנים, כדי לשקם את הפליטים הפלשתינאים והם בחרו, בעידוד הפלשתינאים עצמם, להשאירם כ"פליטים" מרצון, כדי שישמשו כגחלים לוחשות מתחת לרגלי ישראל וכאמצעי להנצחת הסכסוך ולדה-לגיטימציה לישראל, שמעולם הם לא הכירו בזכות קיומה.

הגיעה השעה שנצא מהתרדמת ונצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר. מתקפת אמת בעולם, ולצערי יש בה צורך גם בארץ. חשוב שילדי ישראל ילמדו על תעשיית השקר של ה"נכבה". אך חשוב שילמדו שזאת תעשיית שקר ושידעו מה היא האמת, ולא ילמדו שזה "הנרטיב הציוני" וזה "הנרטיב הפלשתינאי" כפי שאיננו מלמדים על "נרטיב השואה" מול "נרטיב הכחשת השואה", כשני נרטיבים לגיטימיים ושווי ערך.

הגיעה השעה שקול האמת ישמע.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"