הבלוג של אורי הייטנר

מיכאל גולדמן גלעד היה נער במחנה ההשמדה אושויץ בירקנאו. קצין נאצי הכה אותו 80 מלקות בגבו, והוא שרד. לאחר עלייתו סיפר את סיפורו ולא האמינו לו. מאז הוא שתק, ובמשך כעשור וחצי לא אמר מילה על השואה. כשוטר במשטרת ישראל, צורף ליחידה 06 המיוחדת שהוקמה לחקירתו של אייכמן. רק אז החל לדבר.

גולדמן גלעד הגדיר את אי האמון לסיפורו כ"מכה ה-81". ניצולי שואה רבים חוו כמותו את אי האמון הזה, וכמותו הם חוו זאת כמכה קשה.

"המכה ה-81" – כך הכתיר חיים גורי את סרטו התיעודי על השואה, הראשון בטרילוגיית סרטים תיעודיים שיצר על השואה וההעפלה. בכך הנציח את אמירתו של גולדמן גלעד, שהייתה לסמל.

משפט אייכמן הביא לשינוי בתודעת השואה בחברה הישראלית. אט אט, רבים מן הניצולים החלו לפתוח את סגור לבם ולספר על החוויות שחוו. בקרב הדור הצעיר יש עניין הולך וגובר לשמוע, לדעת, לנסות להתמודד. הדור שלי – תלמידי שנות ה-70, התחבר יותר מתלמידי שנות ה-50. התלמידים היום הרבה יותר מחוברים מהדור שלי. אין ספק, שהגורם המרכזי לכך הוא המשלחות לפולין.

"רק בפולין הבנתי את משמעות היותי יהודי"... "בביקור באושויץ הבנתי את צדקת הציונות"... "הביקור במחנות ההשמדה עורר את רגשות הגאווה הלאומית שלי"... "אחרי הנסיעה לפולין הבנתי לעומק את משמעות שירותי הקרבי בצה"ל". לא אחת אני שומע אמירות כאלו מבני נוער השבים מפולין. האמירות הללו גורמות לי לצער רב ולתחושה של כישלון חינוכי. הכישלון אינו הנסיעה לפולין, אלא הריקנות הערכית שקדמה לה. האם אושויץ היא המקום להבנת משמעות היותנו יהודים? האם השואה צריכה להיות הבסיס לגאווה הלאומית? האם על נערינו להרחיק עד פולין כדי לחזק את תודעתם הלאומית?

הרי את התודעה הלאומית, את משמעות היותנו יהודים, את מהות הציונות וצדקתה, את זכותנו על א"י, הילדים צריכים ללמוד כבר מן הגן ללא כל קשר לשואה. אם תלמידי מערכת החינוך הישראלים מגיעים לכיתה י"א על בטן ריקה – זהו כישלון חרוץ. אולם לנוכח הכישלון הזה, חשיבותה של הנסיעה לפולין גדולה שבעתיים, מאחר ואין היא רק החיבור לעולם היהודי שחרב וההזדהות עם קרבנות השואה, אלא גם תיקון חלקי של המחדל החינוכי.

אולם המשמעות העיקרית של המשלחות לפולין, של החינוך לתודעת השואה, של יום הזיכרון לשואה וטקסיו, היא קיום הנדר - לזכור ולא לשכוח. זוהי מחויבותנו לנספים ולניצולים. זוהי מחויבותנו לעתידנו, כדי לעמוד תמיד על המשמר, ולהבטיח שלא תהיה שואה שניה.

למרבה הצער, בשנים האחרונות הולך וגובר טרנד כנגד זכר השואה, טרנד של הטפה לשכוח ולא לזכור.

הסנונית הראשונה הייתה פרופ' יהודה אלקנה, בעצמו – ניצול שואה, שכבר בסוף שנות ה-80 יצא נגד החינוך לתודעת השואה ונגד הצו "זכור", במאמרו המפורסם "בזכות השכחה".   פשוט, זכר השואה ובעיקר לקחי השואה לא כל כך הסתדרו לו עם האג'נדה הפוליטית אותה רצה לקדם. אלקנה טען שזכר השואה מטפח את הגישה ש"העולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי". הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה וטענת אלקנה הייתה שזכר השואה מחנך ל"שנאת האחר" ולכן עדיף לשכוח.

החרו החזיקו אחריו אינטלקטואלים נוספים, כמו שולמית אלוני שיצאה נגד המסעות לפולין אותן הציגה כ"שטיפת מוח לאומנית", פרופ' משה צימרמן שטען שזכר השואה מעודד מיליטריזם ועוד.

וכך, משנה לשנה נשמעים יותר ויותר קולות הדוגלים בהשכחת השואה, בשל החשש שהבנת השואה ולקחיה תביא את הנוער לתובנות הסותרות את דרכם הפוליטית של המשכיחים.

לצד תופעת השכחת השואה, פועלת הדרך המתוחכמת של הכחשת השואה – הטענה הנואלת שהיהודים עשו שואה לפלשתינאים (שקר ה"נכבה"), ההולכת וקונה שבת בעולם, וגם בארץ יש לה סוכנים, למרבה הזוועה.

לפני למעלה מעשרים שנה כינה ישעיהו ליבוביץ' את צה"ל "צבא יודונאצי". ליבוביץ', שהפרובוקציה הייתה דרך חייו, נתן את הלגיטימציה "המכובדת" לאמירות הנואלות הללו, שמאז הלכו והתחזקו. לאחר הקרב בג'נין במבצע "חומת מגן", בו נפלו 23 חיילים ונפצעו 75, בשל הקפדת יתר על ערכי מוסר הלחימה המאפיינים אך ורק צבא אחד בעולם – צה"ל, השוותה כלת פרס ישראל הזמרת יפה ירקוני את פעולת צה"ל בג'נין למעשי הקלגסים הנאצים. רק השבוע הזדעזעתי, כשראיתי בבלוג מסוים את התמונה של הילד בגטו המרים את ידיו מול קנה הרובה הנאצי ובתחתית אותו הדף תמונת נער פלשתינאי העומד מול טנק של צה"ל. איזו ערלות לב יכולה לדרדר ישראלים, יהודים, ליצור חיבור כזה.

הדוגמאות שנתתי אינן מקשה אחת. לא כל מי שמשווה את מעשי צה"ל למעשי הנאצים הוא בהכרח שותף לשקר ה"נכבה", לא כל מי ששותף לשקר ה"נכבה" שותף להצגתה כשואה, ולא כל מי שזאת גישתם שותפים לרעיון של השכחת השואה. אולם קיימת זיקה חזקה מאוד בין הגישות הללו, והשילוב ביניהן הופכת למסה מצטברת והולכת של פגיעה בזכר השואה, חילול זכר הנספים בשואה, והכל למען אג'נדה פוליטית. זוהי המכה ה-82.

* "ישראל היום"