הבלוג של אורי הייטנר

אילו פנה אריה דרעי לטומי לפיד אחרי נפילת תנועת "שינוי" וביקש ממנו במתנה את שמה של מפלגת המדף "שינוי", הייתכן שלפיד היה נענה? אם מיכאל בן ארי יחליט לרוץ לכנסת ברשימה משלו ויבקש את רשותו של דב חנין להשתמש במותג רק"ח, יש סיכוי שבקשתו תתקבל?

ודאי שלא. אך הנה, אני שומע שאביגדור קהלני נתן לאהוד ברק את המותג של מפלגת המדף "הדרך השלישית". אין כל הבדל בין מעשה זה, לשתי הדוגמאות הקודמות שהצגתי, כיוון שאהוד ברק מייצג, בדרכו המדינית, את היפוכה המוחלט של "הדרך השלישית". ואם לנסח זאת אחרת – אהוד ברק כראש הממשלה ניסה באובססיביות ליישם בדיוק את המדיניות שמפלגת "הדרך השלישית" קמה כדי למנוע ולסכל.

"הדרך השלישית" קמה באמצע שנות ה-90, כאשר ממשלת רבין נשאה ונתנה עם הסורים על נסיגה מהגולן. המו"מ הזה סתר את דרכה של מפלגת העבודה, את מצעה לבחירות, את הבטחות מנהיגיה, ובעיקר – את מעשיה ומפעלה בגולן, מפעל ההתיישבות, הקיבוצים והמושבים. מפעל שעליו החליטה ואותו הנהיגה ממשלת העבודה ויישמו תנועות ההתיישבות שלה.

"הדרך השלישית" קמה מתוך אכזבה ומתוך רצון לבטא את רוחה האמיתית והמקורית של תנועת העבודה, מול התדרדרות המפלגה לכיוון מרצ. התנועה החדשה, שלימים הייתה למפלגה, קמה כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת, מתוך חשש שזה לא ייעצר בגולן, אלא מפלגת העבודה עומדת לנטוש את דרך הפשרה הטריטוריאלית, ולאמץ את דרך הנסיגה המלאה. החשש היה, שתהליך אוסלו יביא בעתיד לאובדן בקעת הירדן, גוש עציון וחלוקת ירושלים. 

"הדרך השלישית" קמה כדי להיאבק נגד המגמה הזאת. היא קמה מתוך חשש, שהמערכת הפוליטית בישראל תהיה מקוטבת בין אנשי אף שעל (לערבים) לאנשי אף שעל (לישראל) ולא תהיה כל דרך מרכזית, כמו הדרך שאותה ביטאה עד אז מפלגת העבודה. דרכה של "הדרך השלישית", הייתה נכונות לוותר על אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביהודה ושומרון, כדי להבטיח מדינה בעלת רוב יהודי מוצק, תוך עמידה בלתי מתפשרת על ריבונות והתיישבות ישראלית באזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים כמו בקעת הירדן וצפון ים המלח, על גושי ההתיישבות ועל ירושלים השלמה. וכמובן – הדרך השלישית נשאה את דגל המאבק על הגולן.

"הדרך השלישית" קמה בתקופת רבין, שאמנם מוכן היה לוותר על הגולן, אך סרב בכל תוקף לוותר על בקעת הירדן, על גושי היישובים ועל שלמות ירושלים, וקווי 67' היו מילה גסה בעבורו. מי ששבר את הקונסנזוס הישראלי בנושאים הללו היה אהוד ברק.

מיד עם בחירתו, ניסה ברק באובססיה של טיל מונחה מדויק להביא לנסיגה ישראלית מכל הגולן. דוגמה לכך היא משפט החנופה לרודן הסורי, עליו חזר עד לזרא: "מנהיג אמיץ וחכם, מייסדה של סוריה המודרנית". ולמי ששכח, מדובר בחאפז אסד, שקטנו עבה ממותני בנו בשאר. בניסיון האובססיבי הזה, דחה ברק ללא כל צורך את הנסיגה מלבנון המדממת, אך ורק כדי לכרוך אותה עם נסיגה מהגולן, ולחזק בכך את תמיכת הציבור בעמדתו.

משנכשל המהלך הזה, עבר ברק למסלול הפלשתינאי. כאן, הוא שבר ברגל גסה את הקונסנזוס הלאומי, קידש את קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שמשמעותם היא, תקדים מסוכן של נכונות לוותר על שטחים ריבוניים ששוחררו במלחמת העצמאות) והציע נסיגה מן הבקעה וחלוקת ירושלים, כולל העיר העתיקה.

כל מה ש"הדרך השלישית" נועדה להגן עליו – ברק ויתר עליו. כל מה ש"הדרך השלישית" נועדה ללחום נגדו – ברק ניסה ליישם. אחרי שהפלשתינאים דחו את הצעתו בדם ואש ותמרות עשן, בלינץ', בפיגועי התאבדות ובטילים על יישובים ישראליים, הוא לא הודיע  שהצעותיו בטלות ומבוטלות. להיפך, עד היום הוא לא חזר בו מהצעותיו והוא מקפיד לומר שזו הדרך היחידה ואין בלתה.

מתן המותג "הדרך השלישית" דווקא לאהוד ברק הוא שערורייה.

התקשורת ניסתה לקשור את צעדו של קהלני עם רצונו להיבחר לקדנציה נוספת כיו"ר הוועד למען החייל. מהיכרותי אתו, אני משוכנע שאין לכך שחר. כפי שאני מכיר אותו, הגישה שלו הייתה – "חבר מבקש בקשה, למה לא לעשות לו טובה". בסך הכל זו גישה יפה לחיים... כאשר היא נוגעת לענייניך הפרטיים. אבל כאן מדובר בעניין ציבורי. מפלגת המדף "הדרך השלישית" אינה רכוש פרטי של קהלני. היא שייכת לכל מי שהיה חבר במפלגה, לכל מי שפעל למענה לכל מי שהצביע בעדה. היא שייכת לי, בדיוק כפי שהיא שייכת לקהלני.

קהלני אפילו לא חשב לשאול אותי, האם אני מסכים שהמותג "הדרך השלישית", השייך היום ל"מפלגת מדף" בשם זה, יהווה מדף לדרך הנסיגה.