הבלוג של אורי הייטנר

תפילת החילוני (קובי אוז)

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.5.11

לאחרונה הוציא קובי אוז אלבום חדש, הנושא את השם "מזמורים נוספים". זהו שם מוזר לדיסק. "נוספים"? נוספים על מה? שם הדיסק מעיד על היותו כמעין נספח לקודמו. לכן המזמורים בו "נוספים". האלבום הקודם של קובי אוז היה "מזמורי נבוכים", שהוא בעיניי יצירת מופת, אחד האלבומים החשובים ביותר שנוצרו כאן בשנים האחרונות. הדיסק החדש, ששמו מעיד על עצמו כשני לקודמו בהיררכיה, מציג את מקורות ההשראה המגוונים של קובי אוז, שמהם נובעת כתיבתו המסורתית, היהודית, שבאה לידי ביטוי מופלא בדיסק הקודם.

יצירתו של קובי אוז היא ביטוי יצירתי לפלורליזם היהודי במובנו האמיתי – חיבור בין כל הדרכים ביהדות, חיבור בין כל היהודים החפצים בחיבור ליהדותם והתחדשותה, חיבור בין מגזרי החברה הישראלית יהודית באמצעות המגרש המשותף של המסורת היהודית. "מזמורי נבוכים" קרא קובי אוז לדיסק הקודם שלו, אך אין זו מבוכה של אובדן דרך, אלא מבוכה נוסח "בזכות המבוכה, בגנות הטיח" של ברל כצנלסון – חוסר הנכונות להיכנס לקופסאות ולכותרות המגזריות, שכל כך אוהבות להתבצר באמיתותיהן המוחלטות. קובי אוז בוחר במרחב תפר בין העולמות, ואינו נכנע לתביעה הנורמטיבית להזדרז ולהגדיר את עצמו. בשירו "אלוהיי", שהוא בעיניי השיר החשוב והיפה ביותר בדיסק, הוא שר "אני קצת נבוך. / אני לא יודע איך לקרוא לך / אלוהים או אלוקים". 

כשיצא הדיסק "מזמורי נבוכים" לאור, פרסמתי במספר במות מסה מקיפה אודותיו: "בית הכנסת הגדול שנקרא א"י" (ציטוט מתוך שירו "אלוהיי"). בפינה זו אתמקד בשיר אחד, "תפילת החילוני".

כבר כותרת השיר מתפרשת כאוקסימורון. אם תפילה, איך היא של חילוני? אם חילוני, מה לו ולתפילה? כבר הכותרת מטלטלת אותנו אל מחוץ לקופסאות. במרחב המבוכה שבו יוצר קובי אוז, לא חייבת להיות סתירה בין התפילה והחילוני. והאמת, היא שגם במציאות הסתירה הזו אינה מובהקת. רבים מן המוגדרים חילונים מתפללים – חלק רק ביום הכיפורים, אחרים גם בראש השנה, יש שרק בחגים, יש שבשבתות. יש המתפללים תפילה בלתי תקנית – תפילה אישית, תפילה שבלב, או הרואים בשירה בציבור תפילה, או בקריאת שירה, למשל – ספרו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח" כתפילה. כחלק מתופעת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בשנים האחרונות, קמו בתי תפילה פלורליסטיים, של ציבור רחב שבחלוקה הסוציולוגית המקובלת מוגדר כ"חילוני". כך למשל קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל, כך "בית תפילה ישראלי" במכללת "עלמא" בת"א, שאליה קשור קובי אוז, ועוד. ושירים חילונים רבים הם למעשה תפילות, כמו "הכניסיני תחת כנפך", "אלי אלי", "למדני אלוהיי ברך והתפלל", "מודה אני" ושיר שבת של שלונסקי שהשמענו באחת הפינות.

תפילת החילוני של קובי אוז, היא תפילתו של אדם המבקש אלוהים, המבקש לצאת מבדידותו הקיומית, המבקש אמונה ויראה. אין זו תפילה של מי שמפגין ביטחון באמונתו, אלא מזמורו של אדם נבוך המחפש את האמונה.

המסר המרכזי של השיר, הוא כמיהה למתחם משותף של היהודים מכל הזרמים והסוגים, שבו יתפללו יחדיו, איש את תפילתו. כן, וגם הנשים, אותן "לא נספרות". קובי אוז אינו קורא לאחידות, אלא לפלורליזם המכבד את כל היהודים, שכולם תלמידיו של יוחנן בן זכאי, מעצבה של היהדות שלאחר חורבן בית המקדש.

המהלך המתוחכם של קובי אוז, הוא זימון כל הזרמים למתחם המשותף, מתוך נקודת המוצא של הפילוג הקיים, של חוסר הכבוד וחוסר הסובלנות. אין הוא מציג כל זרם על דרך החיוב, כפי שהזרם היה מציג עצמו, אלא באמצעות הסטריאוטיפ שלו בעיני הזרמים האחרים.

החילוני מיוצג כאדם, שמאחר ואין לו רב ואין הוא כפוף לעולה של הלכה, אין לו עקרונות וחוקים, אלא חוקותיו הן אלתור. הוא מוצג כאדם דכאוני, שכיוון שאין לו אלוהים, הכדור הפסיכיאטרי הוא התחליף. "מוצאי מקופים" הוא מציין, כשמצד אחד יש בכך רמז לקבלת תורתו של דרווין – שבעיני החרדי היא התגלמות המוקצה מחמת מאוס שבמדע, ומצד שני רמז לתלישות שלו, כמי שאין לו הורים, כיוון שהוא מרד בבית אבא וסבא. מה יש לו? מוצאו מקופים. ומה עם ההורים? אותם הוא מאשים בחולשותיו. הרי החילוני הולך לפסיכולוג ובורח מאחריות ורק מאשים את ההורים. החילוני הוא אדם ללא דרך, ההוא הולך לאיבוד בתוך כביש מהיר רב מסלולי, המוביל רק למקום אחד, לקניון – שהרי האלוהים של החילוני הוא הצרכנות.

הסטריאוטיפ החרדי אינו טוב יותר. זאת קריקטורה של רובוט, אדם נטול מחשבה עצמית, המופעל בידי אחרים. אדם העושה ילדים ללא גבול. והסטריאוטיפ המכוער ביותר אודות החרדי – "מיוזע כמותי", או במילים אחרות... מסריח.

הסטריאוטיפ של הדתי לאומי, הוא של עובד אלילים הסוגד לעפר – רמז לאהבת א"י, המוצגת כ"עפר", כאהבה לחתיכת חומר נדל"ני. הוא אינו חי את מציאות עולמנו הנוכחי, אלא "מתפלש בעבר", ושוב – הקשר האסוציאטיבי והמילולי בין העפר והעבר. כתוצאה מההתחפרות הזאת בעפר ובעבר, אנו חיים במלחמות, שהן המלחמות שלו, "כולנו חיים על חרבו".

הרפורמי, "בשינוי האדרת או בשינוי הגברת". הרפורמה, על פי הסטריאוטיפ, אינה פרשנות חדשה ליהדות – שינוי האדרת, אלא המרת דת של ממש – שינוי הגברת. "הם לא יהודים", כפי שיאמרו עליהם חרדים, או לפחות – "זאת לא יהדות".

"כוזרים חשוכי ממתקים" – אני מפרש זאת כסטריאוטיפ אודות האשכנזים. מזה עשרות שנים, מודבק על קירות ת"א כרוז תמהוני שכותרתו "האשכנזים הם כוזרים". "חשוכי ממתקים" – הסטריאוטיפ אודות האשכנזי כקמצן, אודות האוכל האשכנזי התפל וכו'.

איך אפשר להתקדם מנקודת מוצא נוראית כל כך, של סטריאוטיפים קיצוניים כל כך? פשוט, לא נכנעים להם. אנו עם אחד, ולכן עלינו להתכנס יחד, להתפלל יחד, ליצור את האחדות, ברוח המתינות, שבשיר "אלוהיי" מייצג אותה סבא של קובי אוז, ובשיר הזה – רבן יוחנן בן זכאי. אליו פונה קובי אוז בצעקה: "ברך את בניך מכל הגוונים, גם דתי! גם חילוני!" זה המסר המרכזי. כולנו אחים, וההבדלים בינינו הם הבדלי גוון. וכל הגוונים יכולים להתקבץ יחד ולהתפלל יחד, תפילה פלורליסטית, של הגוונים השונים.

אבא הוי אב הרחמן / היֶה לי ידיד נפש נאמן / רפד ליבי באמונתך / תן בי יראה למשמע שמך // לא עשיתי לי רב וחוקותיי הן אלתור / כשאני במצוקה אני לוקח כדור / מאוד התקדמתי / (מוצאי מקופים) / ובכל חולשותיי אשמים ההורים / ואין איזה תלם / רק כביש מהיר רב  מסלולי / המוביל לקניון הכללי / ואם נס מתרחש זה לגמרי לגמרי סתמי / לא נגרם בגללי // כך התפללתי במניין יהודים / לצידי חרדי רעד געש פחדים / כי למען השם הוא רובוט שיטתי / מיוזע כמותי, מבורך ילדים / לידנו דתי לאומי שסוגד לעפר / ומרוב התפלשות בעבר / מתהלל החוגר כמשיל חגורו / וכולנו חיים על חרבו / עולה ושמש מעוטר חטוטרת / רפורמי בשינוי האדרת או בשינוי הגברת / מסורתי ונערו, חתן גיל המצוות / כוזרים חשוכי ממתקים // מאחור יש רחש ולחש חופשי / מטפחות ופאות ועיצוב מספרות / כי מעבר פרגוד רם הקול החושי / קם הקול הנשי / של הלא נספרות. // רבן יוחנן בן זכאי בכה מלמעלה מצער, אולי משמחה / והגשם ירד או דמעה הוא מחה. / מליבי נפלטה אנחה, / כולם תלמידיך פטיש החזק, נר ישראל, עמוד הימיני / ברך את בניך מכל הגוונים גם דתי גם חילוני! // אבא הוי אב הרחמן / היֶה לי ידיד נפש נאמן / רפד ליבי באמונתך / תן בי יראה למשמע שמך.