הבלוג של אורי הייטנר

הבה נתאר לעצמנו תסריט דמיוני, אבל ממש דמיוני. נאום של בנימין נתניהו, שבו הוא מכריז: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים ביהודה ושומרון".

וואהו וואהו. הארץ הייתה רועדת. התקשורת הייתה מכסחת לו את הצורה. יתכן ש"שלום עכשיו" הייתה מצליחה לחזור לימיה היפים ולמלא את הכיכר. אבל את הדברים האלה נתניהו אפילו לא חלם לומר. את הדברים האלה אמר יצחק רבין בדיון בכנסת, בדיוק חודש לפני הירצחו. נתניהו כבר מזמן לא נמצא שם. נתניהו כבר מזמן נטש את מורשת רבין והלך 90% מהדרך אל מורשת אולמרט. איך זה, שדבריו של רבין הצטיירו כמתינות מופלגת, כוותרנות נוראית, ואילו כשנתניהו אינו מדבר על "בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", אלא ממלמל משהו לא מחייב על איזו "נוכחות צבאית ארוכת טווח לאורך נהר הירדן" הוא מוקע כקיצוני, שמרן, סרבן וכו'?

ליכודניק פרנואיד יוכל לראות בכך עדות ל"תשקורת הסמולנית" הרודפת את ביבי / הליכוד / הימין וכו'. אבל אין לכך שחר. הסיבה היא אחרת לגמרי. הסיבה לכך היא הדינמיקה של התהליך המדיני מראשיתו ועד היום. דינמיקה שבה, בעוד הצד הפלשתינאי לא זז כמלוא הנימה מעמדת הפתיחה שלו, כל לאו בצד הישראלי הופך בהדרגה להן. כל ויתור ישראלי, הופך לעובדה מוגמרת ולנקודת המוצא ללחץ על ישראל לוויתור נוסף. וככל שישראל מוותרת יותר, הלחץ עליה גובר. וככל שהלחץ עליה גובר, עמידתה על העמדה שאחרי הוויתור האחרון מוצגת כעיקשות. דבריו של רבין נחשבו לוותרניים, כיוון שהוא ויתר יותר מכפי שישראל הייתה נכונה עד אז. דבריו של נתניהו נחשבים קיצונים וסרבניים, כיוון שהוא פחות ותרן מאולמרט.

מה יהיה הסוף של הדינמיקה הזאת? האם היא תעצר בקווי 67'? בהתאם למכתם המפורסם, לפיו "אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב", על מנת לנסות לבחון את המשך הדינמיקה, כדאי לנסות לשחזר את ראשיתה והמשכה.

כנקודת המוצא לבחינה, אציג הרצאה של ח"כ חיים בר-לב, מזכ"ל מפלגת העבודה שבאופוזיציה, בביה"ס "בליך" בר"ג בו למדתי, בשנת 1979. שנתיים קודם לכן, כאשר כל הסקרים צפו ניצחון גדול נוסף למערך, בבחירות דמה ב"בליך" ניצח הליכוד. מאז, נוצרה אגדה ש"בליך" הוא הסייסמוגרף הפוליטי, ולכן כל מנהיגי המפלגות עלו אליו לרגל. היה זה זמן קצר לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. בר-לב נשא הרצאה בה תקף בחריפות את ממשלת בגין על סרבנותה, על קיצוניותה, על ההתנחלויות ביו"ש ועל אי נכונותה לפשרה טריטוריאלית. אני זוכר את המנטרה, עליה חזר בר-לב שוב ושוב, לכל אורך נאומו – אם נתעקש על הקסבה של חברון, לא נוכל להחזיק בירושלים.

דבריו היו משכנעים מאוד. המסר היה ברור. יש דברים שעליהם לעולם לא נוותר. העיקרי שבהם הוא ירושלים השלמה. לא היה קונסנזוס מוצק מזה. טענתו של בר-לב הייתה, שאם ישראל תתעקש על "הכל או לא כלום", היא תישאר בלא כלום. אם ישראל תתייחס לכל השטחים כאל מקשה אחת, כשהקסבה של חברון וירושלים הם היינו הך, היא תזמין לחץ כבד על ישראל לוותר על ירושלים. לכן, עלינו לגלות גמישות בחברון, גם הצד השני יגלה גמישות, וכך נגיע לפשרה שתשמור בידינו את ירושלים, בקעת הירדן וכו'. הרי ברור שגם הערבים יודעים שלעולם לא נחלק את ירושלים. תביעתם היא רטוריקה של תחילת המו"מ.

במאמר מוסגר אומר, שמן הסיבות הדמוגרפיות, וכדי שישראל תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי מוצק, אני מצדד גם היום בוויתורים טריטוריאליים, אפילו באופן חד צדדי. אבל ההיסטוריה הוכיחה שבר-לב טעה. הנכונות לוויתורים אצלנו, לא גרמה לנכונות לוויתורים אצלם. הנכונות לוויתורים אצלנו הפכה כל ויתור לנקודת המוצא לוויתור הבא.

אני מתקדם 17 שנים, ומגיע לבחירות 1996. היה זה לאחר הסכם אוסלו הראשון והשני. לאחר הפרתו השיטתית בפיגועי טרור. אחרי רצח רבין. סמוך לבחירות, יצא הליכוד בסיסמה קשה ביותר: "פרס יחלק את ירושלים". מפלגת העבודה ופרס בראשה יצאו מגדרם כדי להכחיש זאת. הסיסמה הוצגה כהשמצה גסה, כעלילה נוראה. ואכן, הייתה זו עלילה נוראה והשמצה גסה. לא הייתה לפרס כל כוונה לחלק את ירושלים. גם הליכודניקים ידעו שאין זאת אלא סיסמת כזב מבית מדרשו של ארתור פינקלשטיין. הרי גם מרצ ו"שלום עכשיו" דגלו בשלמות ירושלים. שלמות ירושלים הייתה אקסיומה.

אולם כבר אז החלו להישמע זמירות ורינונים, שמה שמחריד בהם, הוא שהם מזכירים את הזמירות והרינונים הנשמעים היום בנוגע ל"זכות" השיבה. דיבורים כמו: "בינינו, הבה נודה שבסוף לא תהיה ברירה, נצטרך למצוא איזשהו פתרון יצירתי גם לסוגיית ירושלים, לתת לפלשתינאים מוצא של כבוד".

מי שלא הסתפק בדיבורים ועשה מעשה, היה יוסי ביילין. במו"מ פרטי שניהל, ללא רשות וללא סמכות, עם מס' 2 ברשות אבו מאזן, הוא הגיע ל"הסכם ביילין – אבו מאזן". בהסכם זה, נמצא סוף סוף פתרון יצירתי לסוגיית ירושלים. הפתרון היה הגדרת אבו דיס, הסמוכה לירושלים, כחלק מאל-קודס, והעברתה לפלשתינאים כדי שיקימו בה את בירתם. אבו דיס תקרא אל קודס. הפלשתינאים יראו בכך חלוקת ירושלים והקמת בירתם בתוכה. הישראלים ישמרו על ירושלים השלמה בידיהם. ובא לציון גואל.

בספרו "לגעת בשלום" תיאר זאת יוסי ביילין כך: "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).

אבו מאזן התנער מההסכם. פשרת אבו דיס הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה. מה שנשאר הוא התקדים, שבו מדינאי ישראלי, סגן שר החוץ, הסכים לראשונה להתפשר בנושא שכל הממשלות נשבעו לא להתפשר עליו – ירושלים.

ראש הממשלה אהוד ברק, שבע אכזבות מתהליך הסכמי הביניים, שבהם ערפאת היה מוכן לקבל כל שטח שישראל הסכימה לסגת ממנו, כדי להגדיל את דריסת הרגל שלו בא"י כבסיס להמשך המאבק המזוין והטרור, החליט ללכת בדרך אחרת. לא עוד הסכמי ביניים, אלא הסדר קבע. הנוסחה שלו הייתה – נסיגה מלאה לקווי 67' (עם חילופי שטחים) תמורת חוזה שלום והכרזה על סיום הסכסוך וסיום התביעות ההדדיות. ומה עם ירושלים?

עוד בבחירות 99', בהן עלה ברק לשלטון, עמד יוסי שריד על רגליו האחוריות כדי לדחות במועצת מרצ הצעה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ תמיכה בחלוקת ירושלים. בעצרת הזיכרון בגבעת התחמושת ביום ירושלים, שבועות ספורים טרם צאתו לקמפ-דיוויד, עוד נשבע ברק אמונים לשלמות ירושלים. סמוך לוועידת קמפ-דיוויד (2000) יצא יוסי ביילין, בקמפיין מהפכני, בעד ויתור על שכונות הקצה של ירושלים. טענתו הייתה, ששכונות אלו מעולם לא היו ירושלים, אבותינו לא התפללו על שועאפט, וסיפוחם לירושלים ב-67' היו תוצאת תאבונו המופרז של דיין. הרעיון היה שישראל תוותר על שכונות אלו, וכך תשאיר בידיה את מזרח ירושלים בגבולותיה המוניציפאליים המקוריים. בוועידה, ברק עקף את ביילין, את מרצ ואת "שלום עכשיו" מ"שמאל". הוא לא ויתר רק על השכונות, אלא גם על מזרחה של העיר המקורית כולל העיר העתיקה והר הבית (זולת הכותל והרובע היהודי). 

מרגע זה ואילך, הוויתור הישראלי על ירושלים היה לעובדה. וכן, הנכונות לנסיגה לקווי 67' עם חילופי שטחים. אך הפלשתינאים, כזכור, דחו את ההצעה. הם דחו אותה שוב כעבור שנים אחדות, כאשר אולמרט חזר עליה. מרגע שישראל ויתרה על כל השטחים והסכימה לחלק את ירושלים, המוקד עבר לסוגיית הפליטים.

מה יקרה אם ישראל תסכים לנסיגה לקווי 67'? מה השאלה? זה כבר קרה פעמיים, ואין סיבה לחשוב שהתוצאה תהיה שונה. ההצעה תדחה, בשל סוגיית הפליטים, בשל טענת "זכות" השיבה. וכפי שקרה במו"מ של ברק ושל אולמרט, ברגע שישראל תסכים לנסיגה מלאה, איש כבר לא יתרשם מכך. הלחץ על ישראל יתמקד ב"זכות" השיבה. הלחץ יהיה גם מבפנים.

כבר הסכמנו לוותר על כל השטחים, כעת נסכן הכל בגלל סירוב לקלוט כמה פליטים? הרי ברור, יאמרו כפי שאמרו על ירושלים, שהפלשתינאים אינם חולמים על שיבה מלאה. זה רק חלום, פנטזיה, כמו "שתי גדות לירדן". אבל אין ברירה, צריך לזרוק להם איזו עצם. נקלוט כמה אלפי פליטים. או כמה עשרות אלפי פליטים. מה כבר יקרה לישראל אם תציע לקלוט 100,000 פליטים? הרי אנו מדינה חזקה, אנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר. הרי אם יצטרפו אלינו 150,000 פליטים, לא נודע כי באו אל קרבנו. כלל לא נרגיש את ה-200,000. אז מה הקדושה ב-250,000? למה העקשנות הזאת, הסרבנות הזאת? נציע להם 300,000, שהם יהיו הסרבנים, שהם יגידו לא. הרי צריך למצוא פתרון יצירתי.

ביוזמת ז'נבה נמצאה נוסחה "יצירתית", משהו כמו בלון אבו-דיס. "ישראל תהיה אחת מהמדינות השלישיות שישתתפו במאמץ שיקום הפליטים ותתייחס כבסיס לחישוב מספר הפליטים שהיא תקלוט, בממוצע המספרים שייקלטו במדינות השלישיות. ההסכם יביא לפתרון קבוע ומלא של סוגיית הפליטים ולאחריו לא יהיו שום תביעות נוספות בנושא". כמו בנושא אבו-דיס, מה שנשאר מהנוסחה היצירתית, הוא מסר ישראלי ש"זכות" השיבה אינה טאבו. 

מה הגורם לדינמיקה הזאת? הדינמיקה הזאת היא פרי של תבונת הפלשתינאים ושל טיפשותנו. הפלשתינאים לא זזו מעמדת הפתיחה שלהם כמלוא הנימה – נסיגה ישראלית מלאה ו"זכות" השיבה. משמעות הדבר – חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית בקווי 67', ממנה יעקרו כל היהודים, ולמדינה נוספת, שלא תוגדר כיהודית, שאליה ינהרו 5 מיליון "פליטים", כשלב בדרך לפלשתין הגדולה מן הים עד הירדן. יש להם סבלנות. ואילו לנו – אין. אנו מנהלים מו"מ נמהר, תחת המסר שאין לנו באמת קווים אדומים. העולם אינו לוחץ על הפלשתינאים, כיוון שהוא יודע שהלחץ לא יזיז אותם מעמדתם. הוא לוחץ עלינו, כיוון שהוא רואה שאנו מתקפלים שוב ושוב. הדינמיקה הזאת נותנת לפלשתינאים יתרון אדיר במו"מ ומדרדרת אותנו אל עברי פי פחת.

חייבים לעצור את הגלישה במדרון החלקלק הזה, ולקבוע את הקווים האדומים שלנו. על ישראל לאמץ את מורשת רבין כבסיס למו"מ עם הפלשתינאים. אם הפלשתינאים ידחו את ההצעה, תהיה ישראל חופשיה לעצב באופן חד צדדי את גבול הקבע שלה, על פי האינטרסים שלה, ושלה בלבד.

* "חדשות בן עזר"