כרטיס אדי – כרטיס תורם של אבריי אחרי מותי, שאותו אני נושא בארנקי, נושא את התאריך 1990. לפני 21 שנים, ביום ששמעתי על קיומו של כרטיס התורם, הזדרזתי לחתום עליו. מאז אני מיסיונר של הכרטיס וכששרתתי כמנהל מתנ"ס הגולן, אף יזמתי וארגנתי מבצע החתמה על הכרטיס ביישובי הגולן.
אך האמת היא שאני מתנגד לרעיון העומד מאחורי הכרטיס. אין כוונתי, חלילה, לרעיון של תרומת איברים להצלת חיי אדם. כוונתי, לצורך בחתימה על כרטיס מיוחד להסכמה להציל חיים. משמעות הרעיון, היא שברירת המחדל, המצב הנורמאלי, הטבעי, הוא סירוב של אנשים לתרום איברים ולהציל חיי אדם, ועליהם ליזום ולבצע מהלך אקטיבי, כדי לבדל את עצמם מן הנורמה. בעיניי, זה אבסורד בכל חברה הומאנית הרואה ערך מרכזי בחיי אדם, ולא כל שכן במדינה יהודית, שהרי קדושת חיי אדם היא ערך עליון ביהדות. הרי פיקוח נפש דוחה שבת וכמעט את כל המצוות, והרי למדנו ש"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא". ולמדנו גם ש"כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא". איך אפשר להסביר את האבסורד, שבמדינה יהודית המצב הנורמאלי, הוא שאדם מעדיף לאבד עולם מלא, כביכול, אלא אם כן טרח לחתום על כרטיס מיוחד?
אחוז החותמים על כרטיסי אדי בחברה הישראלי נמוך מאוד. מה זה מעיד עלינו? האם זה מעיד שרובנו מעדיפים לתרום את איברינו לרימה ולתולעה ולא להצלת חיי אדם? האם זה מעיד עלינו שרובנו מאמינים באמונות תפלות ובמאגיות למיניהן הנוגעות ל"שלמות גופנו" בשעת ריקבונו?
אני משוכנע שהתיאורים האלה אינם מאפיינים את רוב הישראלים. הסיבה היא אחרת – אנשים אינם אוהבים להתעסק במה שקשור למוות שלהם. זה תמיד רחוק, זה מפחיד, זה לא נעים, ובוודאי שזה לא דבר שלמענו הם ירצו לפעול באופן אקטיבי, ליזום ולפעול. בטח לא עכשיו. אולי מחר. אולי ביום ראשון או באחד לחודש הבא. מה בוער?
לדעתי, יש לשנות את החוק בנוגע לתרומת איברים ולהפוך על פיו את המצב הקיים. על פי הצעתי, ניתן יהיה לקחת תרומת איברים מכל אדם שלא הצהיר בפירוש על סירובו לתרום להצלת חיי אדם. כל סרבני הצלת חיים ידרשו לשאת על גופם כרטיס אדי הפוך, בו יכתב: "אני מצווה בזה לא לתרום לאחר מותי את האיבר (כאן יש להציג את שורת האיברים, כפי שמופיעה בכרטיס אדי) או "כל איבר מגופי שהזולת יוכל להיעזר בו להצלת חייו", ככתוב בכרטיס אדי הנוכחי.
כל מי שלא יישא על גופו כרטיס כזה, יעיד על עצמו בכך, שהוא נכון להציל חיים, באמצעות תרומת איבריו. אני משוכנע, שצעד זה יוכיח, שכמעט כל הישראלים מוכנים להציל חיי אדם, ורק מעטים מאוד יחתמו על הכרטיס.
בכל פעם שמשפחה תורמת את איברי יקיריה, היא מרואיינת בכלי התקשורת וזוכה לשבחים על אצילותה. עובדה זו מעידה על המצב התמוה, על פיו התרומה היא החדשות, כלומר היא עדיין החריג. אני מצפה ליום שבו התקשורת תראיין את החריג שסירב לתרום את איברי יקיריו, שיסביר לאומה את צעדו האגואיסטי. אני מאמין, שכך יהיה ברגע שישתנה החוק, ברוח הצעתי.
עד אז – התקשרו 1-800-609-610 וחתמו על כרטיס אדי.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
