הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לחן כהן – "סערה פוליטית בגליל העליון סביב קבוצת לימוד על הנכבה"

מאמרי האחרון ב"דוגרינט" היה "לא מתנצל", בו תיארתי את סיפור עליית משפחת אמי, ניצולי השואה, והתיישבותה בבתים הנטושים באַזוּר. סמאח מסול שהגיבה על מאמרי, תקפה בחריפות את הגישה הציונית, אותה אני מייצג. על מאמרה הגיב הקורא מרסלו סבירסקי, שלא הבין מדוע היא מתייחסת אליי בכלל. "אנחנו לא חייבים להיגרר ולהנציח את הוויכוח עם הפשיסטים", הוא כתב. ומה כן? "ללחום בהם ובדבריהם על ידי כך שנבנה חברה חדשה, במקום זאת שהציונות בנתה... להצטרף לכוחות ההתנגדות בבניה האזרחית של חברה לא לאומית".

דבריו ברורים – הציונות היא פשיזם. יש להחריב את המפעל הציוני, ולבנות תחתיו חברה חדשה, "לא לאומית". המפעל הציוני הוא מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. והיה, והאדון סבירסקי יתקשר אליי מחר, ויבקש שאאפשר לו לקיים חוג בית בביתי על חזון בניית חברה חדשה במקום המפעל הציוני, האם אני חייב לתת לו את הבמה הזאת?

מעבר לכל המילים המכובסות של חן כהן, זאת השאלה העומדת על סדר היום. לא חופש הביטוי של "זוכרות", אלא החופש של אדם ושל קהילה לא להפוך את ביתם במה להסתה נגד מדינת ישראל ונגד הציונות.

"ימין קיצוני" כינתה אותי חן כהן. איני ימין ובטח לא קיצוני, רחוק מכך, אך בעיני מי שבעבורם הציונות היא פשיזם, בעצם היותי ציוני, אני "ימין קיצוני". אם כך, אני מקבל את ההגדרה, ככל שהיא זרה לי, כאשר היא יוצאת ממקלדתה של פעילת "זוכרות", כמחמאה.

מדבריה של חן כהן, ניתן להתרשם שבכל מקום שבו "זוכרות" ניסתה לקיים את הסמינר שלהם – סמינר להנחלת תודעת ה"נכבה", הפעלתי את סמכותי והוצאתי צו סגירה ופינוי. הבעיה היא, שאין לי כל סמכות כזאת ואין לי כל כוח למנוע מ"זוכרות" קיום הסמינר שלהם בכל מקום שהוא (למעט ביתי הפרטי). נוח מאוד להשליך את מניעת הסמינר לפועלו של אדם אחד, שהוא "ימני קיצוני" רחמנא לצלן, ובכל זאת כדאי לשאול, מדוע שלושת המוסדות המוזכרים במאמרה של חן – מכללת תל-חי, בית הספר "עינות ירדן" וקיבוץ הגושרים החליטו שלא לתת במה לקורס הזה, אף שמדובר בהשכרת כיתות, כלומר בהחלטה שמשמעותה אובדן הכנסה? הרי מי שקיבל את ההחלטה לא הייתי אני, אלא המוסדות הללו. יתר על כן, קראתי בעיתונות האזורית על מקומות נוספים שסירבו לתת ל"זוכרות" את הבמה הזאת, ובהם כלל לא הייתי מעורב. מדוע הם סירבו? אולי חן מיתממת, והסיבה להחלטתם עמוקה יותר.

אכן, בשלושת המוסדות הנ"ל, הייתי מעורב בפעולה למניעת הסדנה, אך כמי שאין לו כל סמכות, לא הייתי מעורב בהחלטה. כל שעשיתי, הוא להסב את תשומת לבם של הנוגעים בדבר, למהות הסדנה שהם הסכימו לארח. הרי השם "זוכרות" הוא שם מכובס, שאינו מסגיר את מהות הארגון. ואכן, בשלושת המקומות, לא היה מושג למארחים, את מי הם מארחים. התערבותי הייתה רק הסרת מכשול בפני עיוור. הדרך בה פעלתי, הייתה הפניית תשומת לבם לאתר האינטרנט של "זוכרות". האתר מדבר בעד עצמו.

באתר של הארגון, מלחמת העצמאות מוגדרת כ"נכבה". בשפתנו – שואה. וכך מוגדרת ה"נכבה" באתר: "ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאונס של תושביה הפלסטינים של הארץ ומניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים עם תום המלחמה, במטרה להקים את המדינה היהודית. הנכבה היא גם ... ההתעלמות מזכויותיהם של העקורים והפליטים. הראשונה בזכויות אלה היא זכות השיבה ... הקורבנות הראשונים של הנכבה של 1948 הם הפלסטינים, בעיקר הפליטים... היהודים משלמים מחיר על היותם כובשים בארץ מאז 1948". כן, ה"כיבוש" הוא קיומה של מדינת ישראל. וברור גם מה משמעות הסיסמה "די לכיבוש" כאשר היא באה מהמקום הזה.

מי שרוצה לארח סמינר בן 14 מפגשים של שלוש שעות כ"א, ללא תשלום (כיאה לארגון מיסיונרי) – זכותו. מי שאינו רוצה לארח סמינר כזה – זו גם זכותו. אני הייתי השדכן – שידכתי בין המארחים לבין המידע, כלומר האתר של אורחיהם. את ההחלטה הם לא קיבלו בגללי, אלא בגלל המידע.

אגב, הייתי נוהג בדיוק באותה דרך, אילו היה מדובר, למשל, בסמינר של "כך" בנושא: "כהנא צדק". גם זו תועבה, וכפי שלא הייתי רוצה להפוך את ביתי במה להסתה גזענית מסוג זה, כך לא הייתי רוצה להפוך את ביתי ממה להסתה אנטי ישראלית מסוג "זוכרות". ואם איני רוצה שביתי יהיה במה כזאת, חזקה על אחרים שאולי גם הם לא ירצו שביתם יהיה במה כזאת. לכן הסבתי את תשומת לבם. בכך הסתכם תפקידי הצנוע.

* "דוגרינט"