הבלוג של אורי הייטנר

ב-31.5.74 תמה מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. מאז, במשך 35 שנים, הגולן – השוכן לאורך הגבול עם המר שבאויבנו, הוא האזור השקט ביותר במדינה. הגבול עם סוריה שקט יותר אף מהגבולות עם מצרים וירדן עמן חתמנו על הסכם שלום. האזור חף מפיגועי טרור.

הגולן ממותג היום בתודעה הציבורית כאזור של תיירות, טיולים וקליטה למרחב הכפרי – מיתוג אזרחי. שנים רבות חלפו בין סיום המלחמות בגולן למיתוגה האזרחי. בשנות ה-70 והשמונים, הגולן נקשר עדין למוראות המלחמות. עד סיפוח הגולן ב-1981 הגולן עדיין היה שטח מוחזק והממשל בו היה צבאי. המו"מ על נסיגה מהגולן בשנות ה-90 שוב החזיר לתודעה הציבורית את המיתוג הפוליטי / ביטחוני של הגולן.

11 השנים שחלפו מאז הניצחון במאבק נוצלו היטב בידינו למיתוגה האזרחי של הגולן. הנהגת הגולן הובילה מהלכים שעיצבו בתודעת הציבור הישראלי את תפיסת הגולן כאזור של תיירות, של מצוינות קהילתית וחינוכית, של קליטה ופיתוח כלכלי (איני מתכוון דווקא למהלך השיווקי של מיתוג הגולן, אלא למציאות הנוצרת כאן בפועל). תהליך המיתוג האזרחי לא נפגע באופן משמעותי גם במלחמת לבנון השניה. אמנם נפלו קטיושות רבות על הגולן, אך היה זה בתוך מסגרת הזמן התחומה של המלחמה, שבה בכל צפון הארץ, עד חדרה, נחתו טילים. גם חזרת צה"ל להתאמן בגולן, לאחר המלחמה, לא סדק את תדמית הגולן כאזור שקט ושלו.

אינתיפאדת המסתננים עלולה לשנות מציאות זאת, אם תמשך. עברנו את יום ה"נכבה" ויום ה"נכסה" ומי יודע איזה עוד ימי "בעסה" מתוכננים לנו. אם הגולן יחזור לכותרות כאזור שבו מתקיימים מפגני הסתננות המוניים באופן קבוע, הדימוי של הגולן עלול להישחק ועלולה להיגרם פגיעה משמעותית. עלינו להיערך לאפשרות הזאת ולחפש פתרונות הן בנוגע לניהול אורח החיים שלנו ובעיקר בנוגע לתפיסת הגולן בדעת הקהל.

****

מה עומד מאחורי אינתיפאדת המסתננים? אין ספק שאחד הגורמים לכך הוא ניסיונו של אסד להסיט את ההתעניינות העולמית ובעיקר את ההתעניינות בעולם הערבי, מפשעיו נגד האנושות והטבח ההמוני שהוא מבצע בבני עמו. בעניין זה, אגב, בולטת לעין צביעותם של ארגוני "זכויות אדם", השותקים למול פשעי אסד ומוכיחים שלא זכויות האדם מעניינות אותם, אלא הם זכויות האדם הם בעבורם קרדום לחפור בהם עלילות נגד ישראל, וכל מטרתם היא ליצור דה-לגיטימציה לדמוקרטיה הישראלית.

אולם תהיה זו טעות לראות באינטרס של אסד בפרובוקציות הללו את חזות הכל. יש כאן עניין עמוק ביותר ואוטנטי לגמרי – הרצון הכן והאמיתי של הפלשתינאים ב"שיבה", כלומר רצונם לרשת אותנו בא"י. אותו חיג'אזי, שהסתנן ביום ה"נכבה" למג'דל שמס, ובעזרת גורמים עוינים (גורמים ישראליים אנטי-ישראליים) הגיע ליפו, אכן מאמין שהצדק לא ייכון עד שהוא יוריש אותנו מת"א-יפו ויתיישב שם תחתינו. אגב, שמו – חיג'אזי, מעיד על המקום ממנו באה משפחתו, ערב הסעודית. אולי המשפחה הגיע ליפו רק ב-1946? מה זה חשוב, ככזאת היא נחשבת למשפחת פליטים פלשתינאית עד סוף כל הדורות.

ככל שהשיח הציבורי בישראלי מתמקד בחזרה לקווי 67', כלומר נסיגה מלאה, מתמקד השיח הפלשתינאי יותר ויותר ב"זכות" השיבה, כמוקד להמשך הסכסוך. המטרה הזו היא הגורם למערכת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. על ישראל למנף את המהלך הזה לטובתה – להציג לעולם את המהלך כעדות למהותו האמיתית של הסכסוך; אי נכונותם של הפלשתינאים להשלים עם זכות קיומה של ישראל.

יוצרי אינתיפאדת המסתננים אינם מאמינים שביכולתם לחדור למג'דל שמס, לצעוד לחיפה ויפו ולהתיישב בהן. מטרתם היא לבצע "שיבה" סמלית, כפי שקרה ב-15 במאי במג'דל שמס, כדי להמחיש לדעת הקהל העולמית את מהות תביעתם. הצלחה של מסתננים להיכנס לישראל היא ההישג הגדול לו הם מייחלים. ההישג המשני לו הם חותרים, הוא פגיעה תדמיתית בישראל, באמצעות התמונות של חיילים חמושים מול אזרחים חשופים וירי של חיילים באזרחים. במילים אחרות – כל הרוג מבין הפלשתינאים הוא הישג בעבורם (לכן סוריה מנפחת את מספר ההרוגים ביום ה"נכסה"). צבירת הישגים תעמולתיים אלה לאורך זמן עלולה לגרום לפגיעה משמעותית בישראל.

כפל המטרות הזה הוא מלכוד בעבורנו. אין ספק שעלינו למנוע בכל דרך הסתננות לגבולות המדינה. אין ספק, שמניעת הסתננות עוינת ממדינת אויב היא קריאת תגר על ריבונותה של ישראל, ויש למנוע אותה גם באש חיה ובהרג המסתננים. ומצד שני, אין לנו כל עניין לסייע להם להשיג את ההישג התעמולתי שבו הם חפצים ולספק תחמושת לקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. האתגר של צה"ל, הוא למצוא את הדרך היצירתית למנוע חדירה ולו של מסתנן אחד, תוך הימנעות מכסימלית מהרג בצד השני ומשמוש בנשק חם. יש לעצב תורת לחימה ואמצעי לחימה מתאימים, אמצעי אל-הרג, ולנצור את האש החיה רק למקרים שבהם לא נותרה כל ברירה אחרת.

משעמם לא יהיה פה בקרוב, כנראה.

* "שישי בגולן"