הבלוג של אורי הייטנר

בערב יום ירושלים השתתף ראש הממשלה בשמחת החג בישיבת מרכז הרב. ישיבת מרכז הרב הייתה ועודה מרכז ציוני וממלכתי לעילא ולעילא ומרבית מנהיגי המדינה ומפקדי צה"ל נהגו ונוהגים לחגוג בה את יום ירושלים. אולם בין ראשי החוגגים היה גם הרב דב ליאור, המנהיג הרוחני של זרם אנטי ממלכתי, ולפיכך גם לא ציוני; זרם הבז לדמוקרטיה ולממלכתיות הישראלית, המסית לסרבנות ולהפרת חוק, המטיף לגזענות ושנאת זרים. דב ליאור תמך בטבח הנורא של המחבל הרוצח ברור גולדשטיין שרצח 29 מתפללים מוסלמים, שכל חטאם היה עובדת היותם מוסלמים, במערת המכפלה. את המחבל המתועב הזה כינה ליאור "קדוש". לאחרונה נתן דב ליאור את הסכמתו לספר "תורת המלך" שערך דיון "אקדמי הלכתי" בסוגיית רצח גויים ומסקנות הדיון – אוזניים תצילנה. כשזומן לחקירה (אגב, איני חושב שההתמודדות עם הנגע הזה צריכה להיות בכלים פליליים וחקירתיים, אלא חברתיים וחינוכיים) סרב להתייצב, תוך צפצוף בוטה על מדינת ישראל ומוסדותיה הממלכתיים, תוך התרסה מתגרה בחוק המדינה. (אגב, לפני 17 שנים, בתקופת המאבק על הגולן שבתתי רעב יחד עם חברים נוספים בגמלא שבגולן. משלחת של רבנים מיש"ע באו לביקור הזדהות עמנו. מרחוק, כשהם רק התקרבו, זיהיתי את הרב ליאור. לא רציתי לחולל מהומות, מפאת כבודם של רבני הגולן שארחו אותם, אולם הסתלקתי מן המקום בעוד מועד, כדי שלא ללחוץ את ידו של דב ליאור).

אין ספק שנתניהו רחוק ת"ק פרסה מדב ליאור ומעמדותיו. לא בכדי הוקיע בכל לשון את הצתת המסגד בשומרון, בשבוע שעבר. ספק רב האם נתניהו היה מודע מראש לנוכחותו הצפויה. ואיני בטוח שנכון היה עושה נתניהו אילו הלבין את פני מארחיו ומסרב להופיע לצד ליאור. אולם בסופו של דבר, התוצאה היא שלילית בעליל – ראש הממשלה הופיע לצד האיש. זה היה המסר לחברה הישראלית. זה מסר שלילי והרסני, המכשיר את המגונה ומעמיק את הקרע בחברה הישראלית.

ארבעה ימים לאחר מכן, נערכה הפגנה בת"א שקראה לנסיגה לקווי 67'. בהפגנה זו השתתפו מפלגות ציוניות כמפלגת העבודה, השמאל הלאומי, מרצ וכד' ואף ח"כים מ"קדימה", כתף אל כתף לצד גורמים אנטי ציוניים ואנטי ישראליים ואף עם גורמים פלשתינאים לאומנים, כמו חד"ש, רע"ם תע"ל, "גוש שלום" והרשימה הקבועה של הגופים הקיקיוניים המיליטנטים המתייצבים אוטומטית לכל מאבק נגד ישראל ובעד אויביה. אחד הנואמים המרכזיים בהפגנה היה אחמד טיבי. לפני עשר שנים, בשיא מתקפת הטרור נגד אזרחי ישראל, כאשר בכל יום ביצעו מחבלים מתאבדים פיגוע טרור ורצח המוניים, עמד אחמד טיבי שלוב זרוע עם רב המרצחים ערפאת שהניף את ידו, האחוזה בידי טיבי, ושילהב את האספסוף הפלשתינאי הפרוע בצרחות חוזרות ונשנות: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים, מיליון שאהידים בדרך לירושלים". האיש הזה נמצא ראוי לנאום מעל במת הפגנה בה נטלו חלק אנשי "קדימה" ומפלגת העבודה. ח"כים מ"קדימה" הפגינו יחד עם ארגונים שבעטיים מנהיגת מפלגתם אינה יכולה לבקר במדינות באירופה, מחשש שתיעצר בעוון "פשעי מלחמה" שהעלילו על מדינת ישראל שותפיהם להפגנה הזאת.

אין לי ספק שאנשי "העבודה", "קדימה" ומרבית מרצ סולדים ממה שמייצג טיבי – סולדים מהטרור הפלשתינאי, משנאת ישראל, מהאנטישמיות, מהתאווה להשמיד את מדינת ישראל. אין לי ספק, שמרבית המפגינים הם ציונים ופטריוטים המאמינים שנסיגה לקווי 67' תשרת את האינטרס הלאומי של ישראל. אני חולק על דעתם, אך מכבד אותה. מה עושים אנשים אלה בהפגנה אחת עם שונאי ישראל? איך הם הגיעו להתדרדרות מוסרית נוראה כזאת? איך איבדו את כושר השיפוט, את היכולת להבחין בין עמית לטורף? איך הם הגיעו לעמדה הנפשית המאפשרת להם להפגין עם מפלגתו על עזמי בשארה, המבוקש הנמלט בעוון פעילות אקטיבית נגד ביטחון ישראל, בהפגנה משותפת נגד ממשלת ישראל הנבחרת?

משהו רע קורה בחברה הישראלית. הלגיטימציה לקצוות הבלתי לגיטימיים, הקרע בין "שמאל" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו ל"ימין" הנוהה אחרי הרדיקאליות בתוכו, במקום אחדות בין ציונים פטריוטיים ודמוקרטיים החזקה יותר מן המחלוקות ביניהם ותהום בין הציונים הפטריוטיים והדמוקרטיים לבין הגורמים האנטי ציוניים, אנטי ממלכתיים ואנטי דמוקרטיים, היא סכנה לדמוקרטיה הישראלית.

האבסורד הוא שהדבר אינו קורה על רקע של הקצנת המחלוקת המדינית. הדבר קורה דווקא כאשר נתניהו מציע לפלשתינאים ויתורים מרחיקי לכת, שיצחק רבין ז"ל, בחלומותיו השחורים ביותר לא העלה על דעתו שאי פעם יציע כמותם. זאת, למרות שדרך הוויתורים לא בדיוק הוכיחה את עצמה כמקדמת שלום. והנה, במציאות המדינית הזאת, "קדימה", העבודה וה"שמאל", אולי מתוך רצונם למצב את עצמם כאופוזיציה שמאלית לנתניהו, הולכים עוד שמאלה, הולכים ומאמצים את עמדות השמאל הרדיקאלי, מעלילים על נתניהו את אשמת ה"סרבנות" ומשלבים זרועות עם גורמים אנטי ישראליים במאבק נגדו ונגד ממשלתו.

ובתגובה, נתניהו והימין המתון, בעודו מאמץ את העמדות המדיניות של השמאל, חובר מבחינה חברתית ותרבותית לימין הקיצוני הלא לגיטימי והאנטי ממלכתי, מחבק אותו, משלב עמו זרועות ומעניק לו לגיטימציה.

המציאות הזאת עלולה להביא לקרע לאומי נורא, שלא תהיה ממנו חזרה. זו סכנה חמורה לחברה הישראלית, וכל מי שעתידה של מדינת ישראל חשוב לו, חייב לצאת נגד המגמות הללו ולקרוא למנהיגים לעצור ולא להמשיך להתדרדר במדרון החלקלק הזה.

****

יום לאחר ההפגנה בת"א, השתתפתי בתיקון ליל שבועות בקריית שמונה, שמרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית, אותו אני מנהל, אירגן יחד עם "הלל" תל-חי, המועצה הדתית בקריית שמונה והאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך.

250 מתושבי קריית שמונה והקיבוצים והמושבים באצבע הגליל, חילונים, מסורתיים ודתיים, התכנסו לערב של תוכן וחוויה, לימוד משותף ומופע של רוק ופיוט. הערב החל בהרצאה מאלפת של המשוררת רבקה מרים ולאחריה מעגלי לימוד ושיח תחת הכותרת: "תיקון ליל שבועות – מה מתקנים?". החלק האחרון באירוע היה מופע רוק ופיוט של מיכה שטרית וליאור אלמליח. מיכה הרוקיסט החילוני שר עם ליאור פיוטים, ליאור הפייטן הדתי שר עם מיכה מוסיקת רוק. אי אפשר היה שלא לחוש באהבה ובקרבה בין השניים. את מעגל השיח שבו אני נטלתי חלק, הנחתה חברת צוות "יובלים", הרבה איימי קליין. מחצית ממשתתפי המעגל היו דתיים אורתודוכסיים. כאשר איימי הציגה עצמה כרבה, איש מהם לא ביטא ולו ציוץ או ניד ראש של הסתייגות כלשהי. יתכן שבלבם אין הם רואים בה רבה ואין הם מכירים במושג. אולם הדבר לא הפריע להם ללמוד מפיה תורה ולהשתתף בשיח ענייני ומרתק שבו מחלוקות לשם שמיים, שחצו את הקווים המצופים שבין משתתפים חילונים ודתיים. בכל רחבי הארץ נערכו אירועים רבים מסוג זה.

ומדוע אני מזכיר את האירוע הזה, שכלל לא עסק בסוגיות פוליטיות, לצד ההפגנה עם טיבי והחגיגה עם ליאור? כיוון שאני רואה משמעות פוליטית רבה למה שמייצג האירוע. בניגוד להלכי הרוח המפלגים וההורסים, המקצינים והולכים וחוברים לקצוות המסוכנים והמאיימים, פועל זרם שקט ועמוק המאחד את העם ובונה יחד את מגרש ההתחדשות היהודית, היוצר את השפה המשותפת ואת האלטרנטיבה היהודית והציונית השפויה, מול ההקצנה המטורפת.

בין משתתפי התיקון יש מי שהיו יכולים להשתתף ואולי אף השתתפו בפועל בהפגנה בת"א או בחגיגה במרכז הרב, ואולי אף לא ראו בעיה בחבירה לאחמד טיבי ולדב ליאור. אך בעצם השתתפותם בתיקון, הם היו שותפים לבניית המגרש המשותף, המגרש החלופי לתהליכים המסוכנים הללו. בעצם השתתפותם הם יוצרים את האלטרנטיבה, שהיא התקווה של החברה הישראלית ושל הציונות הדמוקרטית והשפויה.

* BSH